''להפסיק את החרא הזה''

אישה, עולה מרוסיה מטילה את עצמה ביאוש מוחלט על הארץ לפני הריסות ביתה, שנפגע על-ידי טיל, וצועקת בעברית רצוצה: ''בן שלי! בן שלי!'' כנראה באמונה שנהרג. אבל הוא רק נפצע והועבר לבית-החולים.

ילדים לבנוניים, פצועים בכל חלקי גופם, בבתי-החולים בביירות. הלוויות של הרוגי הטיל בחיפה. עיי החרבות של שכונה שלמה בביירות. תושבי צפון ישראל הבורחים דרומה מחמת הקטיושות. תושבי דרום לבנון הבורחים צפונה מחמת חיל-האוויר הישראלי.

מוות, הרס. סבל אנושי שאין לו שיעור.

אך התמונה המזוויעה יותר מכל: ג'ורג' בוש הזחוח מתרווח על כיסאו בסנקט-פטרבורג, טוני בלייר משרתו רוכן עליו, ובוש פותר את הבעיה: ''הם צריכים לגרום לסוריה שתגרום לחיזבאללה להפסיק את כל החרא הזה ואז הכל ייגמר!''

זהו מנהיג העולם, ושבעת הגמדים – ''גדולי העולם'' – אומרים אחריו אמן.

סוריה? הרי לפני כמה חודשים בלבד הכריח בוש – כן, אותו בוש – את הלבנונים לגרש את הסורים מארצם. עכשיו הוא רוצה שסוריה תתערב בלבנון ותעשה שם סדר?

לפני 31 שנים, כאשר סערה מלחמת-האזרחים בלבנון, שלחו הסורים (לפי בקשת הנוצרים דווקא) את צבאם לשם. שמעון פרס וחבריו יצרו אז היסטריה בישראל. הם דרשו לתת לסורים אולטימטום שימנע מהם להגיע לגבול הישראלי. יצחק רבין אמר לי אז שזו שטות, שהכי טוב יהיה לישראל אם הצבא הסורי יתפוס את הגבול, כי רק אז יובטח שם השקט, כמו בגבולנו עם סוריה עצמה.

אבל רבין נכנע להיסטריה של כלי-התקשורת ועצר את הסורים. נוצר חלל ריק על הגבול, והוא נתפס על-ידי אש''ף. ב-‏1982 דחף אריאל שרון את אש''ף החוצה, והחלל התמלא בחיזבאללה. כל מה שקרה מאז לא היה קורה אילו היינו מניחים לסורים לתפוס את הגבול הישראלי-לבנוני מלכתחילה. הסורים זהירים. הם לא מסתכנים בהרפתקאות.

אבל עכשיו הסורים אינם. וחיזבאללה ישנו.

מה חשב לו חסן נסראללה, כאשר החליט לחצות את הגבול ולבצע את פעולת-הקומנדו, זו שפתחה במחול-השדים הנוכחי? מדוע עשה זאת? מדוע דווקא בעיתוי הזה?

אין עוררין על כך שנסראללה הוא איש חכם. הוא גם אדם זהיר. במשך השנים צבר מצבור עצום של טילים מכל הסוגים. הוא יצר מאזן של אימה. הוא ידע שצה''ל רק מחכה להזדמנות כדי להשמיד אותם. בכל זאת ביצע התגרות שנתנה לממשלת-ישראל עילה מושלמת כדי לתקוף את לבנון, בתנאים שהבטיחו לה מראש את תמיכת העולם. מדוע?

יתכן שאיראן וסוריה, שסיפקו לו את הטילים, ביקשו ממנו לבצע פעולה כלשהי, כדי להסיח את הלחץ האמריקאי מעליהם. ואכן, המשבר הפתאומי השכיח לזמן מה את בעיית הגרעין האיראני, ונראה שגם יחסו של בוש לסוריה השתנה.

אבל נסראללה רחוק מלהיות בובה של איראן וסוריה. הוא עומד בראש תנועה לבנונית אותנטית ועושה את חשבון הרווח וההפסד שלו. אם אכן נדרש על-ידי איראן או סוריה לפעול – ואין שום הוכחה לכך – הוא לא היה נענה, אילו חשב שזה אינו תואם את המטרות של תנועתו.

יתכן שהוא פעל מתוך שיקולים פוליטיים פנים-לבנוניים. המערכת הפוליטית הלבנונית התאוששה, ואולי היה קשה להצדיק את המשך קיום הכוח הצבאי של חיזבאללה. מתיחות צבאית היתה יכולה להועיל. (שיקול כזה אינו זר גם לנו, בייחוד לפני דיוני תקציב.)

אך כל זה אינו מסביר את העיתוי. הרי נסראללה היה יכול לפעול לפני חודש או בעוד חודש, לפני חצי שנה ובעוד חצי שנה. היתה צריכה להיות סיבה הרבה יותר חזקה כדי לדחוף אותו לפעולה כל-כך הרפתקנית דווקא עכשיו.

וסיבה כזאת אכן היתה: פלסטין.

שבועיים לפני כן פתח צה''ל במלחמה באוכלוסיה בעזה. גם שם סופקה העילה על-ידי פעולת-קומנדו, שבה נפל חייל בשבי. הממשלה ניצלה את ההזדמנות כדי לבצע תוכנית מוכנה-מראש: לשבור את רצון-ההתנגדות של הציבור הפלסטיני ולהרוס את הממשלה הפלסטינית הנבחרת, הנשלטת על-ידי חמאס. וכמובן: להפסיק את ירי הקסאמים.

זהו מבצע אכזרי במיוחד, וכך הוא נראה גם על מסכי העולם. תמונות נוראות מרצועת-עזה המנותקת הופיעו יום-יום ושעה-שעה בכלי-התקשורת הערביים. הרוגים, פצועים, הרס, מחסור במים, בתרופות לפצועים ולחולים. משפחות שלמות שנהרגו. ילדים זועקים. אמהות בוכות. בתים שקרסו.

המשטרים הערביים, התלויים כולם באמריקה, עמדו מנגד. מכיוון שגם הם מאוימים על-די אופוזיציות איסלאמיות, הם גם שמחו לאידו של חמאס. אבל עשרות מיליוני ערבים, מהאוקיינוס האטלנטי עד המפרץ הפרסי, ראו, התרגשו, זעמו על ממשלותיהם ושוועו למנהיג שיבוא לעזרת האחים הגיבורים הנצורים.

לפני חמישים שנה כתב גמאל עבד-אל-נאצר, המנהיג המצרי החדש, שיש תפקיד הקורא לגיבור. הוא החליט למלא אותו בעצמו. במשך כמה שנים היה אליל העולם הערבי, סמל האחדות הערבית. אבל ישראל ניצלה הזדמנות שנקרתה לה ושברה אותו במלחמת ששת-הימים. אחר-כך דרך כוכבו של סדאם חוסיין. הוא העז להתגרות באמריקה האדירה, המטיר טילים על ישראל והפך לגיבור ההמונים הערביים. הוא הובס בצורה משפילה על-ידי האמריקאים, בעידוד ישראל.

לפני שבוע עמד נסראללה לפני אותו הפיתוי. העולם הערבי חיפש גיבור, והוא אמר: הנני! בלכידת החייל הוא קרא תיגר על ישראל, ובעקיפין על ארצות-הברית והמערב כולו. בלי בעלי-ברית, בידעו שגם איראן וסוריה לא יוכלו להסתכן ולעזור לו, הוא פתח בהתקפה.

יתכן שנסחף, כמו עבד-אל-נאצר וסדאם לפניו. יתכן שלא העריך נכונה את עוצמת התקפת-הנגד הצפויה. יתכן שהאמין באמת שתחת לחץ הטילים שלו יישבר העורף הישראלי (כפי שצה''ל מאמין שתחת עוצמת המכה הישראלית תישבר האוכלוסיה הפלסטינית בעזה והשיעית בלבנון.)

אבל דבר אחד ברור: נסראללה לא היה פותח במעגל הדמים, אלמלא שוועו הפלסטינים לעזרה. אם מתוך חישוב קר, אם מתוך דחף מוסרי אמיתי, אם מתוך שניהם – נסראללה חש לעזרת פלסטין הנצורה.

התגובה הישראלית היתה צפויה. זה שנים משתוקקים ראשי צה''ל לחסל את מערך-הטילים של חיזבאללה ולהשמיד את הארגון, או לפחות לפרק אותו מנשקו ולהרחיק אותו הרחק-הרחק מהגבול. הם ביקשו להשיג זאת בדרך היחידה שהם מכירים: גרימת הרס כל-כך נורא, עד שהאוכלוסיה הלבנונית תתקומם ותדרוש מהממשלה להיכנע לדרישות ישראל.

האם המטרות האלה יתגשמו?

חיזבאללה הוא נציגו האותנטי של הציבור השיעי, המונה 40% מאוכלוסיית לבנון. יחד עם המוסלמים האחרים, זהו הרוב במדינה. הרעיון שממשלת לבנון החלשלושה – שחיזבאללה חבר בה – מסוגלת לחסל את הארגון בכוח הוא מגוחך.

ממשלת ישראל דורשת שצבא-לבנון יתפרש לאורך הגבול. זה כבר הפך למנטרה. היא מבטאת בורות גמורה. השיעים תופסים עמדות חשובות בצבא הלבנוני, ואין שום סיכוי שהוא יפתח במלחמת-אחים נגדם.

בעולם עלה הרעיון של הצבת כוח בינלאומי על הגבול. ישראל מתנגדת לכך בתוקף. כוח בינלאומי אמיתי – להבדיל מיוניפי''ל האומלל – יפריע לצה''ל לעשות בלבנון כבתוך שלו. יתר על כן, אם הוא יימצא שם בלי הסכמת החיזבאללה, ברור שתיפתח מלחמת-גרילה נגדו. האם כוח כזה, שאין לו מוטיבציה אמיתית, יצליח במקום שבו נחל צה''ל כישלון חרוץ?

לכל היותר תצא מכל המבצע הזה, על מאות הרוגיו וממדי ההרס העצומים שלו, עוד הפסקת-אש שברירית. ממשלת ישראל תטען ש''שינתה את הכללים'' והשיגה ניצחון גדול. נסראללה (או יורשיו) יטענו שארגונם הקטן עמד מול אחת ממכונות-המלחמה האדירות ביותר בעולם ורשם פרק מזהיר של גבורה בתולדות העם הערבי והאיסלאם.

שום פיתרון אמיתי לא יושג, מפני שאין טיפול בשורש העניין: הבעיה הפלסטינית.

לפני הרבה שנים הקשבתי ברדיו לנאום שנשא גמאל עבד-אל-נאצר לפני המון גדול במצרים. הוא דיבר על הישגי המהפכה, כאשר נשמעו פתאום קריאות מן הקהל: ''פלסטין, יא גמאל!'' נאצר שכח את העניין שעליו דיבר והתחיל לדבר על העניין הפלסטיני, כשהוא נסחף בלהט דיבורו.

מאז לא השתנה הרבה. כאשר עולה העניין הפלסטיני, הוא מטיל את צילו על כל השאר. כך קרה גם הפעם.

מי שמשתוקק לפיתרון צריך לדעת: אין פיתרון בלי יישוב הסכסוך הישראלי-הפלסטיני. ואין פיתרון לעניין הפלסטיני בלי משא-ומתן עם הנהגתו הנבחרת, הממשלה בראשות החמאס.

אם רוצים לגמור, אחת ולתמיד, עם החרא הזה – כביטויו המעודן של בוש – זוהי הדרך.

---