התנועה הפמיניסטית, כך יודעים כולם, היא תנועה שדוגלת במתן זכויות לנשים. אנחנו, הגברים, התרגלנו לשלוט בעולם (הנה, אפילו משפט זה מנוסח באופן גברו-צנטרי ו''מייל-שוביניסטי'') והתנועה הפמיניסטית באה להעמיד אותנו במקומנו, לגאול אותנו מתפיסות העולם החשוכות שלנו, להפסיק את אפליית הנשים ולהצעיד את העולם לקראת אוטופיה שיוויונית. ואולם – זוהי ראייה תמימה. תנועות המונים עולמיות בעלות כוח והשפעה כה גדולים כמו התנועה הפמיניסטית לא נולדות ככה סתם, כתוצאה מהתעוררות ספונטנית של המוני ''מדוכאים''. הן נוצרות על ידי שכבה אינטלקטואלית עם אג'נדה, וצריך לבדוק מי עומד מאחורי התנועה אם רוצים להבין לאן היא מובילה אותנו.
התנועה הפמיניסטית הרדיקלית המודרנית היא אבן היסוד של תפיסת העולם המכונה ''תקינות פוליטית'', אותו מוסר אלטרנטיבי שלוחות הברית שלו נכתבים מזה 30 או 40 שנה באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה ובמוקדי שמאל אחרים. במידה רבה מאוד, היא תנועה-בת וממשיכת דרכה של המרקסיזם, ספינת הדגל המצליחה אליה עברו גייסות השמאל הרדיקלי כאשר המרקסיזם הכלכלי של הגוש הקומוניסטי החל שוקע. זוהי תנועתן של בנות הקומוניסטים, ולא מקרה הוא שהדמות המובילה את הכוח הפמיניסטי בישראל, ח''כ שלי יחימוביץ', גדלה בבית קומוניסטי מיליטנטי.
בטי פרידן, 1971בטי פרידן, מי שנחשבת לכוהנת הגדולה של הפמיניזם הרדיקלי, מייסדת ארגון NOW ומחברת
המסתורין הנשי (1963), היתה בשנות ה-1940 עיתונאית מרקסיסטית נלהבת שביקשה להתקבל כחברה במפלגה הקומוניסטית בארה''ב (הבקשה נדחתה משום שהאחראיים על קבלת חברים חדשים סברו שיש כבר יותר מדי אינטלקטואלים במפלגה).
פרידן המבוגרת יותר ומרבית חברותיה להנהגת מהפכה הפמיניסטית-רדיקלית אמנם כבר לא הגדירו עצמן בגלוי כמרקסיסטיות, אבל בפועל הן לקחו את מודל מלחמת המעמדות המרקסיסטי ויישמו אותו לגבי מלחמת המינים, או כפי שהן קוראות לזה – ''המגדרים''. המרקסיזם רואה את ההיסטוריה האנושית כמאבק מתמיד בין שכבת חזירים קפיטליסטים רומסים לבין פרולטריון נרמס, ומציג את דמות הפועל כקדושה. הפמיניזם, מצידו, רואה את ההיסטוריה כמאבק מתמיד בין שכבת חזירים גבריים – ''הפטריארכיה'' – לבין פרולטריון נשי מוכה ומנוצל. אלה גם אלה משכתבים את תולדות החברה המערבית בכדי להשתמש בה ככלי תעמולתי.
כזכור, הקומוניסטים שילהבו את ההמונים נטולי ההון – ''הפועלים'' – להתאחד ולהילחם בעשירים באמצעות מהפכה ולחימה גלויה. כאשר נוכחו לדעת כי המהפכה אינה מצליחה להביס את ארצות הדמוקרטיה וכלכלת השוק החופשי, נתנו מנהיגי התנועה עדיפות לחדירה מחתרתית למוקדי כוח במדינות אלה, אותן הגדירו כ''קפיטליסטיות''. לא בכדי נוהל ''ציד המכשפות'' של הסנטור ג'ו מקארת'י בשנות ה-1950: אכן, היתה באותה תקופה חדירה מאסיבית של חתרנים קומוניסטים למוקדי כוח בארה''ב.
שיטת הפעולה החתרנית הזו מתאימה ליכולותיהן ולאופיים של הגייסות הוורודים, והם אימצו אותה: האסטרטגיה הפמיניסטית דוגלת בחדירה שקטה למוקדי כוח (תקשורת, כנסת, בתי המשפט, פרקליטות, רווחה, משטרה), ובעיקר לאותם מוקדים השולטים ביחסי גברים-נשים, ומאפשרים פגיעה מאסיבית בכוחם של הזכרים. בכל אלה משולבים טקטיקות של עורמה ומניפולציה, בכי, נהי והטלת רגשי אשם, הפונים אל הרגשות הג'נטלמניים, אל האבירות הטבועה בנפשו של הגבר. אולם בגדול, על אף ההבדלים האסטרטגיים והטקטיים, החשיבה הפמיניסטית היא אותה חשיבה, והמטרה אותה מטרה כמו אצל הקומוניסטים: הקומוניסטים השתלטו על מדינות כמו רוסיה וניהלו מלחמה קרה נגד המערב. הפמיניסטיות מחלישות את מדינותיהן מפנים, מסרסות אותן, ומקלות על אויביהן של אותן מדינות להכניען.
אופיין הלא-לוחם של הנשים הופך את הפמיניזם לכלי אידיאלי להעברתו של מסר פציפיסטי. כאשר גברים מטיפים לפציפיזם, קל יחסית לראות את התבוסתן שמסתתר מאחורי המסיכה. לעומת זאת, כאשר הפמיניסטיות מדברות איתנו בקולן העדין על ''שיח נשי'', ומציגות את עצמן
כהנהגה חלופית לגברים הילדותיים, הרברבנים והחייתיים, שיודעים לעשות רק מלחמה – זה נשמע הרבה יותר משכנע ומפתה. המסר החתרני והתבוסתני נעטף ביופי, רוך וחמלה נשיים. מבחינה שיווקית, זוהי הברקה גאונית, והוא אכן נוחל הצלחה מסחררת: עובדה היא שהפמיניזם הצליח להחדיר את המסר הפציפיסטי גם לחברה אולטרא-מיליטריסטית כישראל, המוקפת אויבים צמאי דם, חברה שחיה על חרבה ועליה בלבד מאז נוסדה, ואשר יודעת – או ידעה – כי אם תחזיר את החרב לנדנה ולו שנייה אחת לפני הזמן, היא תושמד.
שלי יחימוביץ'מאז שהגיחה לבמה הציבורית כמגישת חדשות ב''קול ישראל'', עושה שלי יחימוביץ' שימוש וירטואוזי בכוח הפמיניסטי לקידום סדר יום שמאלני שאף גבר לא יכול היה לקדמו מבלי להיחסם ולהיות מתוייג כפציפיסט סהרורי. האשה הזו – שגדלה בבית קומוניסטי מיליטנטי – הסבה יותר נזק למדינה ברבע המאה האחרונה מכפי שיכלו לעשות רבבות חיילי אויב. באמצעות עמדת הכוח שבנתה לעצמה הריצה יחימוביץ' הצעירה את הקמפיין הציבורי של מרים גרוף, אמו של אחד משלושת שבויי הנח''ל שנרדמו על משמרתם בלבנון, להחזרת השבויים תמורת מחבלים ערבים. יצחק רבין לא יכול היה לעמוד מול הקמפיין התוקפני של גרוף וכתוצאה שוחררו יותר מאלף מחבלים בעיסקת ג'יבריל ב-1985, שהובילה לפרוץ אינתיפאדה 1.
כעבור כמה שנים, עמדה יחימוביץ' המנוסה והבשלה יותר במרכז קמפיין ''ארבע אמהות'' שהוביל לנסיגה מלבנון ולפרוץ מלחמת הטרור בהנהגת ערפאת בשנת 2000 – מלחמה שהפכה את חיינו במדינה הזו לזוועה, והכניסה את מרחצי הדמים הסדיסטיים של שכנינו הפלתינאיים לחלק משיגרת ימינו. עדנה ארבל – ידידתה הקרובה של יחימוביץ' ובעלת השקפות דומות – היא ששברה את אריק שרון באיומי חקירה, והובילה לגירוש המתיישבים ועקירתם מצפון השומרון ורצועת עזה. מה היה חלקה של יחימוביץ' בהכוונתה של ארבל בתקופה זו? זאת לא נדע.
כמובן שיחימוביץ' אינה עוסקת במלאכת סירוס העם לבדה. זהבה גלאון, ילידת בריה''מ, היא בעלת ברית נאמנה של אחמד טיבי וחבריו בכנסת, ומסייעת להם במלחמתם באויב המשותף – הגבר היהודי. עליזה אולמרט מטפטפת את האידיאולוגיה שלה לבעלה כבר הרבה שנים, ומוודאת כיום שיבצע את השלב הבא של הגירוש והעקירה. באותו זמן ממש יוצאת בתו של אולמרט, דנה, להשתתף במשמרות של נשות ''מחסום ווטש'', המשפילות ומטרידות את חיילי צה''ל בשם אידיאולוגיה של פציפיזם נשי, מורידות את המוראל והדריכות של החיילים ומקלות על המחבלים לפגוע בחיילים ובאזרחים. וברקע, כל העת, נשמעת שירת הסירנה של בעלות הטור הפמיניסטיות-פציפיסטיות בתקשורת – שירה אחידה, מפתה, הקוראת לגברים הישראליים לחדול מה''מאצ'ואיזם'' שלהם, לוותר על הכבוד שלהם ולהתנגד ליצר הלחימה הטבוע בהם.
דווקא ההתעלמות מכוחו המשחית של הפמיניזם היא היא הטעות השוביניסטית, המזלזלת, שרבים מאיתנו עושים. נוח לנו לראות בתנועת הנשים משהו שביסודו הוא עדין ורך, משהו המתקשר ליחסים שבינו לבינה, לעניינים של מין ובית – ולעצום את עינינו לסכנה האדירה שהיא מגלמת. הקול הפמיניסטי-רדיקלי אינו קול של שחרור ושיוויון, כפי שנדמה לרובנו. זהו קול מתעתע של תנועה אנטי-ממלכתית קיצונית רויית רעל וארס, שהצליחה בדור האחרון להחליש עד מאוד את יצר הקיום הלאומי. אלפי נשים, גברים, נערות, נערים, ילדים, ילדות, זקנות וזקנים נטבחו בגללו, ורבבות הפכו נכים, עיוורים, שכולים ושבורים. הוא מסכן את עצם המשך קיומה של המדינה. אם אנחנו רוצים לשרוד, על כולנו – גברים ונשים כאחד – לקרוע מעל התנועה את צעיפי השקרים שהיא מתכסה בהם ולהוציאה מעמדות ההשפעה שלה, בתקיפות ובנחישות, וללא ג'נטלמניות פטרונית ומיותרת.
גיל רונן הוא יו''ר ''
הקול הגברי''.
הפמיניזם הרדיקלי כשמאל פציפיסטי
