גירסה קודמת של המאמר הזה הופיעה ב''וואלה'' בסמיכות לרצח אותו הוא מתאר.זה קרה לפני שלושה חודשים: כלי התקשורת דיווחו כי אדם נכה, תושב אזור חדרה, נרצח בברוטאליות על ידי אשתו. על פי הדיווחים, האיש סבל קשות ממחלת הסכרת: הוא היה קטוע רגל ועיוור. מדבריהם של בני משפחתו עלה כי בשנים האחרונות נהג להוציא עליהם את תיסכולו וכעסיו באמצעות מילים קשות, כפי שקורה לפעמים לאנשים חולים מאוד: לא כולנו עשויים מחומרים כל כך חזקים וטובים, שאנו מסוגלים להתענות בייסורים בלי להוציא את הכאב על הסביבה.
נניח שטענת האשה והילדים נכונה, והאיש התנהג כלפיהם בצורה מגעילה, למרות שסעדו אותו. זה לא משנה את העובדה שהוא נרצח באלימות קשה. אשתו לקחה אגרטל כבד והטיחה אותו בראשו. הוא נפצע אנושות, גסס במשך יומיים ומת. זהו רצח, נקודה. את האשה צריך להעמיד לדין בגין רצח ולהשאירה במעצר עד תום ההליכים, כפי שנוהגים בכל רוצח אחר. את זכרו של הקורבן צריך לכבד, ולו רק מפני שאינו יכול לתת את גירסתו. בשום אופן אסור לנסות ולהצדיק את רציחתו. נניח שהאיש שיגע את רעייתו בדרישות שונות והטיח בה עלבונות קשים. נגיד שבאמת השליך לעברה מאפרה, כפי שהיא טוענת (להזכירכם, האיש היה עיוור). נאמר שמשימת הטיפול בו הפכה בלתי אפשרית. אפשר היה לנסות למצוא עבורו מוסד סיעודי. אפשר היה לפנות לרווחה, או לעיתונות אפילו. אפשר היה לעשות הרבה מאוד דברים, חוץ מלהטיח אגרטל כבד בראשו ולרצוח אותו.
רציחות תמיד יהיו. אבל חברה שמתירה רצח ומגוננת על רוצחים היא חברה חולה. מאז נודע דבר הרצח, מתחרים כלי התקשורת זה בזה, מי יצדיק את הרצח בצורה יותר גורפת. כבר בכותרות הדיווחים הראשוניים הקפידו אתרי החדשות לקבוע שהרוצחת היתה ''קורבן התעללות''. מפקד תחנת המשטרה המקומית
התראיין לטלוויזיה ודיבר כאילו היה סניגורה של הרוצחת, ולא האיש המופקד על שמירת החוק באזור. מגיש תוכנית אקטואליה שאל את השוטר מדוע בכלל היה צריך לעצור את האשה. והכל, בדינמיקה ידועה מראש, הוביל לקראת הרגע שבו שוחררה האשה לביתה, אחרי כמה ימים במעצר. בהמשך, אשמת הרצח הומרה בהריגה, וכעת ברור לכל שהיא תקבל עונש מופחת ותצא לחופשי כעבור זמן קצר. זה תמיד ככה, במשפטי נשים רוצחות, ואין שום סימן שזה יהיה אחרת במקרה הזה.
הרצון לרחם על נשים הוא רצון טבעי, במיוחד אצל גברים. אבל חוסר היכולת להבין שנשים אינן קדושות, ושיש נשים רעות שראויות להיענש – זהו כבר סוג של בעיה נפשית לאומית, המעידה על כשל בהתבגרות של העם הזה. משהו באופי של העם הזה, ביחד עם האידיאולוגיה הפמיניסטית מקדשת דמות האשה, הוביל אותנו למצב הזה, של עיוורון מוסרי חמור כל כך, שאנו מצדיקים רציחות ברוטליות של אזרחים. מעולם – גם בימים המצ'ואיסטים והמיליטריסטיים ביותר שידעה מדינת ישראל – לא העז איש להצדיק רציחת נשים, כפי ששוטרים, פוליטיקאיות וכלי התקשורת עושים כיום במקרים של רצח גברים.
הפמיניזם הוא אידיאולוגיה חזקה ופופולארית, שמציעה למאמיניה ראיית עולם פשוטה של טוב ורע, שחור ולבן: הגברים והגבריות הם תמצית הרע, הנשים והנשיות הן תמצית הטוב. האידיאולוגיה הזו מבלבלת בכוונה בין כוח פיזי לבין ברוטליות, בין פוטנציאל לאלימות לבין אכזריות, בין עדינות וחולשה לבין טוב לב. אבל האמת שבגופו של הר-אדם שעיר ושרירי, בגובה שני מטר וברוחב דומה, יכולה לשכון נשמה טובה ועדינה, ואילו בגופה של אשה עדינה ושברירית יכולה להסתתר נפש שטנית. זה ההבדל בין קריקטורה לבין מציאות.
כוח השכנוע הפמיניסטי נשען על שימוש מיומן בעיוותים סטטיסטיים ובטכניקות של תעמולת המונים. לאידיאולוגיה המגדרית יש נציגות חזקה באקדמיה ובתקשורת, ולאזרח מן השורה אין שום דרך לדעת אם הנתונים שמועברים לו הם נתוני אמת או דיסאינפורמציה. קחו למשל את הטענה לפיה יש בישראל 200 אלף נשים מוכות. כולכם מכירים אותה, מן הסתם. האם מישהו יכול להצביע על המחקר שממנו היא לקוחה? התשובה היא לא, כי אין מחקר כזה. אני וחברי בארגוני הגברים החדשים עשינו עבודת חקר מעמיקה בנושא, וגילינו שהמספרים האלה פשוט מאוד הומצאו על ידי פעילות פמיניסטיות לפני כעשרים שנה, ומאז הם ממוחזרים על ידי העיתונות. לפי הנתונים הרשמיים של משרד הרווחה, במרכזים למניעת אלימות במשפחה מטופלות כ-6,200 משפחות, ובמקלטים לנשים מוכות יש כ-700 נשים. אלה הנתונים ואין סיבה לנפחם.
מאות מחקרי אמת שנערכו לגבי אלימות במשפחה מראים שנשים יוזמות יותר ממחצית תקריות האלימות הפיזית בין בני זוג, ושהן אחראיות לרוב מקרי ההתעללות בילדים. אם כוללים בהגדרת האלימות גם התעללות נפשית, כלכלית ומשפטית – כפי שנהוג היום לעשות – אזי ברור לחלוטין שנשים אינן פחות אלימות מגברים, במערכות זוגיות ומשפחתיות. המחקרים גם מראים שתמונת האלימות במשפחה היא בדרך כלל תמונה של הסלמה הדדית בין בני זוג ולא של מתעלל רשע לחלוטין וקורבן תמים לגמרי.
גם בנושא רציחות הנשים נעשה שימוש מניפולטיבי. בישראל מספרם של רציחות בני ובנות זוג נמוך מאוד יחסית: על פי הסטטיסטיקה המשטרתית, בשנים האחרונות נרצחות 12 נשים בממוצע על ידי בני זוג,
וכשניים או שלושה גברים נרצחים על ידי בנות זוג, מתוך אוכלוסייה של שבעה מיליון. כל המקרים האלה גם יחד מהווים פחות מרבע של אלפית של אחוז מהאוכלוסייה (0.00025%). זו לא ''מכת מדינה'' אלא תופעה זניחה סטטיסטית, המתרחשת בדרך כלל בקרב אוכלוסיות מצוקה. אין שום הצדקה לעשות הכללות לגבי כשלושה מיליון גברים, ליטול מהם את זכויות האזרח היסודיות שלהם (הנחת החפות, הזכות למשפט צדק, הזכות לכבודם ורכושם, הזכות לגדל את ילדיהם, הזכות לשאת נשק להגנה עצמית ועוד) ולהעניש אותם קולקטיבית בגלל תריסר גברים שיכורים, אומללים, אחוזי קנאה ומוטרפים. אסור לנו להסכים לכך.
כאשר מנטרלים את השפעת התעמולה ומסתכלים שוב על מקרים כמו הרצח בחדרה, ברור לחלוטין שתגובת המשטרה והתקשורת היתה שגויה. אם התעללות נפשית בבן זוג מצדיקה רצח, מה נאמר לגבר שאשתו לועגת לו ומתגרה בו, מרחיקה אותו מהבית באמצעות צו משפטי הנשען על תלונת כזב, מכניסה למיטתו גבר אחר, מוציאה ממנו דמי מזונות בגובה המשכורת שלו ומונעת ממנו לפגוש את ילדיו? האם גם במקרים כאלה מותר לרצוח, משום שהיתה התעללות נפשית? אם כן, לאן נגיע?
בעידן הפמיניסטי, החיים נתפשים כמלחמה מתמדת בין גברים לנשים וחדר המיטות כזירת קרב. על המיניות הנשית לא מוטלות הגבלות כלשהן, אך מיניותם של הגברים – המין המחזר – נעה כל הזמן על גבול הפלילים. כל חיזור מגושם הופך לעבירה חמורה, כל אקט מיני שלא לווה בתצהירים משפטיים לגבי הסכמת הצדדים עלול להפוך לתיק אונס שבסופו הרשעה אוטומטית. כאשר שיכור שוכב עם שיכורה, הוא מבצע עבירה שדינה מאסר ארוך, אבל היא כלל לא עוברת על החוק. כאשר בן 20 שוכב עם בת 13 בהסכמה, זהו אונס מתועב. כאשר בת 20 שוכבת עם בן 13 בהסכמה, אין כל עבירה. למה? כי ככה זה בעידן הפמיניסטי. אז אולי צריך פשוט מאוד לעבור עידן.
הגיע הזמן להרגיע את מלחמת המינים. כולנו, במאמץ משותף, צריכים להנמיך את גובה הלהבות של התעמולה המגדרית, שלוקחת מאיתנו את חדוות החיים וגורמת למינים לחשוד זה בזה ולשנוא זה את זה. אנחנו, הגברים, לא יכולים בלי נשים. אתן, הנשים, לא יכולות בלעדינו, גם אם נדמה לכן שכן (האלטרנטיבה לגבר הישראלי, למי שעוד לא הבינה זאת, הוא הגבר הפלשתינאי. נדמה לי שיותר טוב לכן איתנו). למען הילדים שלנו, שסובלים כל כך מהמתח והתחרות והמריבות והגירושין, צריך למצוא דרך להסתדר. בואו נפסיק את העיסוק האובססיבי שלנו ברציחות, אונס והטרדות מיניות, ונדבר קצת יותר על חיזורים, אהבה ומשפחה. רובנו לא אנסים ולא רוצחים, אלא סתם חבר'ה ביישנים שנורא רוצים אהבה, בית וילדים. מייק לאב, נוט פמיניזם.
גיל רונן הוא יו''ר ''
הקול הגברי'' ו
''הפמיליסטים''.
רצח הוא רצח
