פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_3747

(עקב סו) הרס נרחב לקראת בניין נשגב
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום שישי, 11/08/2006 שעה 7:20)


(עקב סו) הרס נרחב לקראת בניין נשגב

נסים ישעיהו



ביום ד' השבוע חל ט''ו באב ובו ביום נהרגו לנו ט''ו חיילים; ביום זה ''חגגנו'' חודש (ירחי) שלם מאז פרצה המלחמה ביום ט''ז לחודש תמוז, וזו היתה המכה שחטפנו לציון התאריך העגול. האם מסתתר פה איזה מסר?

על ט''ו באב אומרת המשנה (תענית ד, ז):
אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בני ירושלים יוצאין בכלי לבן שאולים, כדי שלא לבייש את מי שאין לו. (...) ובנות ירושלים יוצאות וחולות (מחוללות) בכרמים.
את המשפט האחרון שציטטנו, עיוותו אצלנו עד שהיום קיבל תוכן מבחיל משהו, הפוך לחלוטין מתוכנו המקורי, אבל לא זה נושא הדיון היום. על מה כן נדון היום? אם על הדרך שהובילה אותנו עד הלום, כתבנו על כך פעמים רבות ודי לא נעים למחזר את עצמנו. כנ''ל בעניין הפתרונות והמהלכים שיש לנקוט בהם כדי לצאת מן המצב הקשה אליו נקלענו. רק לדוגמא, מאמרינו לפרשות פנחס (סה) ויתרו (סו). אז על מה נכתוב השבוע?

השבוע ננסה להבין את המסר האמיתי של ט''ו באב, וממנו להשליך על המשך הדרך. קודם כל צריכים לשים לב שרשב''ג מדבר על ימים טובים שהיו לישראל. בימיו, כנראה כבר לא כל כך חגגו אותם.

על דברי רשב''ג במשנה, שואלת הגמרא (תענית ל/ב):
ט''ו באב, מאי היא? כלומר, לכבוד מה חגגו את ט''ו באב? (על יום הכפורים אין שאלה, כי בו ניתנו הלוחות השניים ובכך התברר סופית כי נמחל חטא העגל.)

אמר רב יהודה אמר שמואל, יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה.
עד אז התחתנו רק עם בני אותו שבט, ובאותו יום נפסקה הלכה שמותר להתחתן עם בני שבט אחר. באיזה דור נפסקה הלכה זו? לא ברור.

הגמרא מביאה עוד כמה סיבות לחג הזה:
(שם) אמר רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל.
בעקבות מלחמת האחים שלאחר מעשה פילגש בגבעה (שופטים יט - כא) נשבעו שבטי ישראל כי לא יתנו לבני בנימין ששרדו, להתחתן עם בנותיהם. אח''כ התחרטו על השבועה ומצאו פתרון: אנחנו לא ניתן אבל הם יכולים לקחת לבד, וט''ו באב הוא מועד מתאים שכן בנות ישראל יוצאות וכו'.

כלומר, כבר אז היום הזה היה ידוע כחג. על מה חגגו אותו? התורה קובעת לנו שני חגים ביום ט''ו לחודש, פסח בניסן וסוכות בתשרי. מלשון רשב''ג במשנה, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב, אפשר להבין שיום ט''ו באב הוא עוד יותר גדול מט''ו בניסן ומט''ו בתשרי, שעל כן לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב.

מעלתו של יום ט''ו בחודש היא בכך שבו הלבנה מגיעה לשיא גילויה; גם קודם היא נמצאת בשלמותה, רק שהיא בהעלם חלקי או מלא. ומכיוון שעם ישראל נמשל ללבנה, והתכלית היא שמעלתו של עם ישראל בין העמים, תהיה בשלמות הגילוי כמו הלבנה ביום ט''ו לחודש, על כן מסמל יום זה את הגילוי אליו אנו שואפים להגיע. מכאן מובן מדוע פסח וסוכות נקבעו ביום זה דווקא.

ועדיין לא ברור מתי התבררה מעלתו המיוחדת של ט''ו באב, שכנ''ל נראה כאילו הוא נעלה אפילו ביחס לט''ו בניסן וט''ו בתשרי.
(שם) אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן, יום שכלו בו מתי מדבר.
מדובר בתוצאות חטא המרגלים, חטא שאירע ביום תשעה באב. אז נשבע ה' (דברים א'):
לה אִם-יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה–אֵת, הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי, לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם.
מאז, בכל שנה באותו יום, בתשעה באב, מתו כל מי שהגיעו לגיל ששים. הם חפרו לעצמם קבר והלכו לישון בו. בבוקר, באו רק לכסות אותם. בשנה הארבעים, התעוררו כולם בתוך הקברים. חשבו שקבלו ארכה של יום יומיים, אבל בט''ו באב התברר סופית ש''כָּלוּ מֵתֵי מדבר'' וכל הנותרים יזכו להכנס לארץ. אבל מסתבר שעובדה זו, עדיין לא די בה כדי לקבוע יום זה כיום טוב, כי עבורם זהו נס זמני. הרי בין היום ובין מחר הם ימותו, אז על מה לחגוג? לכך צריכים סיבה יותר טובה.
(שם) דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה שנאמר (דברים ב) טז וַיְהִי כַאֲשֶׁר-תַּמּוּ כָּל-אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, לָמוּת–מִקֶּרֶב הָעָם. יז וַיְדַבֵּר ה', אֵלַי לֵאמֹר.
אלי היה הדבור. עד אז נמנע ממנו הדבור הישיר, ועכשיו זכה לו שוב.

ובכן, מעלתו של היום זה נתגלתה בעקבות העובדה שה' שב לדבר עם משה באופן ישיר. בכך התברר סופית כי גם אחרי העלם, ארוך ככל שיהיה, סוף סוף יבוא הגילוי.

החורבן מכריח לבנות מחדש

בהמשך, מביאה הגמרא עוד כמה אירועים חיוביים שאירעו ביום ט''ו באב:
עולא אמר, יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר, לאיזה שירצו – יעלו.
עד אז, צו מלכותי מנע מעשרת השבטים לעלות לרגל לבית המקדש בירושלים. זו היתה יוזמה של ירבעם בן נבט שיסד את מלכות הצפון (עשרת השבטים). הוא חשש כי אם יעלו לירושלים, שם המלך היה מבית דוד, יחדשו את נאמנותם לבית דוד והוא יאבד את נתיניו; על כן הושיב משמרות, פרוסדיות למנוע מעבר לשטח מלכות יהודה.

הושע בן אלה, שמלך כמה דורות אחריו, החליט לתת לעם חופש דת, ואת זה הוא עשה בט''ו לחודש אב. צחוק הגורל, שצעד זה הוא שהביא לחורבן מלכותו בידי שלמנאסר מלך אשור.

כידוע, וגם על כך כתבנו לא אחת, לעולם אין חורבן נגרם בגלל כח חיצוני. בית ראשון חרב בגלל שלוש עברות; עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ולא בגלל שהצבא של נבוכדנצר היה כזה חזק. בית שני חרב בגלל שנאת חנם השקולה כנגד אותן שלוש העברות החמורות, ולא בגלל הצבא העצום של טיטוס.

כך גם לגבי חורבן מלכות ישראל בימי הושע בן אלה דוקא. חז''ל קובעים כי מעשהו החיובי של הושע בן אלה, החופש הדתי שהעניק לנתיניו, חשף את הניתוק מן השורשים שפשה בעם, ובכך נתאפשר החורבן. כי עד אז, המנהיגים מנעו מהעם לעבוד את ה' בבית המקדש שבירושלים, אז המנהיגים נענשו, והעם פחות. כעת התברר שהעם לא מנצל את ההזדמנות שניתנה לו לשוב אל ה', ומזה נגזר החורבן.

בכל מקרה, ממעשהו זה של הושע בן אלה למדים כי לא משנה כמה זמן נמשך הניתוק הכפוי על יהודי מה' יתברך, בסוף יגיע החופש. זהו הגילוי של ט''ו באב.

אירוע נוסף שאירע בט''ו לחודש אב:
(שם, לא/א) רב מתנה אמר, יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה (...) תקנו ביבנה 'הטוב והמטיב' הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה.
היה זה לאחר מיגור מרד בר כוכבא בידי הרומאים. המבצר האחרון שנפל בידיהם היה בעיר ביתר. הם הרגו שם המוני אנשים ואסרו לקבור אותם. חדשים רבים היו גוויותיהם מוטלות בביזיון. נעשה נס ולא הסריחו. לזכר נס זה נקבעה הברכה הרביעית, הטוב והמטיב, בברכת המזון.

בחסידות מבואר כי מעלתו הגדולה של ט''ו באב, אפילו יותר מט''ו בניסן ומט''ו בתשרי, נגזרת מן העובדה שהוא חל לאחר הירידה הגדולה של ט' באב. כי ככל שההעלם גדול יותר, כמו בט' באב, כך הגילוי הצפוי גדול יותר. והגילוי הזה, ראינו בגמרא, הוא תמידי. רואים אותו בכל פעם שזקוקים לו.

מעלה נוספת יש לט''ו באב על אותו יום בחודשים אחרים, שמעלתו של יום זה לא הוכתבה מלמעלה, אלא נתגלתה למטה, ע''י העם. כך נוצק בנו לתמיד בטחון מלא שהעתיד יהיה טוב יותר מן ההווה.

מה שעדיין חסר, זה שנקח אחריות ונגיע בעצמנו אל אותו עתיד טוב יותר. את הדרך לכך מורה לנו משה רבנו בפרשת השבוע, עֵקֶב. אולי בהזדמנות אחרת נאריך בהסבר אודות מה שאנחנו אמורים ללמוד מן העקב ומדרך מילוי תפקידו בשירות הגוף. כעת נסתפק בכמה פסוקים מפרשת השבוע, עם הסבר קצר בצידם.
(דברים יא) י כִּי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ–לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם: אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ, וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק.
שם, בארץ מצרים ובכל מקום בו שולטים הַמְּצָרים החשיבתיים, הכל מתנהל עפ''י טבע. לא כן בארץ ישראל.
יא וְהָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ–אֶרֶץ הָרִים, וּבְקָעֹת; לִמְטַר הַשָּׁמַיִם, תִּשְׁתֶּה-מָּיִם.
זה מתפרש לשני כיוונים; א' לא צריכים להתאמץ כדי להשקות את השדות כי הגשם משקה מעצמו. ב' אפילו המים זה לא מובן מאליו שיהיו לכם. צריכים להתפלל שירדו גשמים.
יב אֶרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ: תָּמִיד, עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ–מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.
מכיוון שכך, שום דבר כאן אינו יכול להתנהל עפ''י הטבע = א-להים. כל מה שקורה או לא, זה בהשגחה פרטית של ה' יתברך. רק לפקוח את העיניים ולראות.

פסוק זה מסביר בדיוק איך זה שהמדינה הזאת ממשיכה לשרוד למרות שמנהיגיה בעשרות השנים האחרונות, מתאמצים כל כך להחריבה. היא שורדת כי עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ לשמור עלינו מפני השטויות של מנהיגינו.

וכל שנותר הוא להקים לנו מנהיגות הראויה לנו ולארץ אשר עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ, ומיד נצעד אל הגאולה האמתית והשלמה עם משיח צדקנו בראשנו.

ואז יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.

נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'.








מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.