|
|
|
ספרד בתקופה הפוסט קולוניאליסטית
גלעד דנבום
ממלכת ספרד חוגגת בימים אלו 25 שנה לעצמאותה הדמוקרטית, החל מהבחירות הדמוקרטיות הראשונות שנערכו לאחר מותו של הקאודיליו הדיקטטורי פרנסיסקו פרנקו, ומההכרזה הרשמית על החוקה הספרדית, אבן היסוד של כל חברה מתוקנת.
כמו מדינות אירופיות רבות וטובות, ניצבת היום ספרד מול דילמות קשות הנובעות מאופיה הקולוניאליסטי והדיקטטורי בעבר, ומרצונה הנוכחי להוכיח עצמה כחברה מלאה מן המניין באיחוד האירופאי הרב-תרבותי והדמוקרטי-פרוגרסיבי במודע.
המכשולים שבמעבר ספרד ניצבת כיום בפני מספר בעיות הנובעות באופן ישיר מעברה הסבוך, ומספקות לנו תקריב מעניין על המעבר ממצב קולוניאליסטי, ואף דיקטטורי, אל מצב מדיני דמוקרטי ושיוויוני
הבעייה הקשה ביותר שניצבת כיום בפני ספרד היא בעיית חבל הבאסקים ומעמדו.
חבל הבאסקים הוא איזור רחב ידיים בצפון ספרד, המתחיל בהרי הפירנאים הגובלים בצרפת, נמשך לאורך חוף האוקיינוס האטלנטי, ופורץ ליבשה בצורת משולש הררי רחב ידיים.
לא ניתן לפקפק בנכונות תביעתם של הבאסקים לייחוד אתני, ולהיותם עם שונה מהעם הספרדי, שהוא בעצמו יישות אמורפית ביותר, המורכבת מאוסף גדול של קבוצות אתניות ותרבותיות המעורבות זו בזו מזה מאות שנים.
מחקרים פילולוגיים מוכיחים כי שפת הבאסקים הינה זרה לחלוטין לכל השפות שסביבה, ואינה משתייכת למשפחת השפות האינדו-אירופאיות, הלטינו-רומאיות, או השמיות. מקורה אינו ברור לחלוטין, והיא שונה מכל שפה מוכרת אחרת.
מחקרים גנטיים חדשים, חלק ממחקר המתעד את התפשטות השבטים הנודדים הראשונים שיישבו את אירופה, לא הצליחו ליצור קשר גנטי והיסטורי בין הבאסקים לשאר השבטים שהגיעו לאיזור.
כמו כן, הקהילה הבאסקית היא מתבודדת וסגורה למדי, שאמנם היא נוצרית-קתולית ומשתמשת באלף-בית הלטיני, ואיננה חסינה לחלוטין לשינויים דמוגרפיים באיזור המחיה שלה, אך היא עדיין שומרת על הייחודיות התרבותית והלשונית שלה.
חלקים מקהילה ייחודית זו, אם כן, תובעים לקבל עצמאות מדינית מוחלטת ממדינת האם, ספרד, ורוצים להקים מדינת לאום משלהם.
המפלגות הספרטיסטיות השונות (PNV, המפלגה הלאומית הבאסקית, היא הגדולה שבהן) זוכות לתמיכה לא מבוטלת בקרב הבאסקים, והן פועלות באופן פרלמנטרי, גם אם פרגמטי ביותר, לכיוון זה.
ראוי להזכיר בנקודה זו שהבאסקים זוכים לאוטונומיה תרבותית כמעט מוחלטת - יש להם שלטון מקומי עצמאי (כמו לכל פרובינציה בספרד), שפתם מוכרת כשפה רשמית ונחשבת לאחד מפלגיה של הספרדית (למרות השוני הגמור בינה ובין כל שאר הפלגים, שהם בעיקר וריאציות שונות של הקסטליאנית - הפלג המדובר ביותר, ומה שרוב האנשים מדמיינים בתור ''ספרדית''), ועוד מגוון רחב של חירויות תרבותיות וממסדיות.
אך חלקים מסוימים בקרב האוכלוסייה הבאסקית אינם מקבלים את הקו הפשרני של המפלגות הגדולות, ונוקטים מדיניות של טרור ולוחמת גרילה ברמות שונות כנגד המשטר הספרדי ואף כנגד פוליטיקאים באסקיים שאינם מסכימים עם מטרתם או עם דרכם.
האירגון הידוע ביותר הוא ארגון
(ETA (Euzkadi Ta Azkatasuna - (''ארץ הבאסקים וחירותה'' בבאסקית), אשר נוסד ב- 1961 כארגון מהפכני אלים, ובמסגרת גלגוליו השונים הפך לתא טרוצקיסטי-מאואיסטי אשר שאף לשחרר את ארץ הבאסקים כולה (כלומר, גם חלקה הצרפתי) בעזרת מעשי טרור נגד נציגי הממשל באיזור, ובאמצעות הטלת אימה על האוכלוסייה המקומית.
המבצע החשוב ביותר של אט''ה בתקופת פרנקו היה ההתנקשות בקאררו בלנקו, יורשו המיועד של פרנקו, בלב מדריד ותחת הגנה צמודה של שומריו.
כיום, ממשיכה אט''ה להילחם את מלחמתה למען עצמאות חבל הבאסקים בשני מישורים: התקפות אלימות ספורדיות והפעלת לחץ פוליטי בעזרת הזרוע המדינית שלה, מפלגת באטאסונה, אשר תומכת באט''ה באופן הצהרתי, ומתחמקת מכל ניסיונות הממשל להוציאה אל מחוץ לחוק בעזרת תכסיסים כמו שינוי שמה כל כמה שנים, וטענה (מוצדקת) כי לא ניתן להוכיח קשר פיזי וממשי בינה ובין תנועת הטרור.
מכיוון שהחוקה בספרד מגינה על חופש הביטוי, אין, ולא יהיה, חוק האוסר קיומה של הזרוע הפוליטית של אט''ה - אלא אם כן יוכח קשר ישיר בין השתיים. יחד עם זאת, ממשיכה הממשלה השמרנית בניסיונותיה להוציא מחוץ לחוק את תומכי הטרוריסטים, למשל באמצעות ''חוק המפלגות'' החדש.
עובדה מעניינת היא שרוב הבאסקים אינם תומכים בהיפרדות מספרד - מדוע להם לסכן את התעשייה הכבדה שחבלם כה עשיר בה, ולהתנתק ממדינה החברה באיחוד האירופאי המשגשג, והמשקיעה סכומי עתק בפיתוח התשתית והחינוך בארצם?
יחד עם זאת, לאט''ה יש תמיכה מספקת כדי להטיל את חיתתה על תושבי החבל, ובעיקר על השוטרים והפוליטיקאים העצמאיים שבו.
זהו מקרה מבחן דמוקרטי קלאסי, של התמודדות עם שאלת מיעוט אתני, זכויותיו, התמודדות עם ארגון טרוריסטי על זרועו הפוליטית תוך שמירה על גבולות הדמוקרטיה ועוד.
בעייה נוספת הניצבת בפני ספרד היא בעיית הצוק גיברלטר.
גיברלטר היא נמל קטנטן על פתחו של המיצר היחיד מהאוקיינוס האטלנטי אל הים התיכון שכבשה בריטניה מידי הספרדים במלחמת הירושה הספרדית ב- 1704. הכיבוש אושר בהסכם אוטרכט בשנת 1713, אך מעולם לא התקבל בדעת הקהל הספרדית המתייחסת אליו כאל שריד קולוניאליסטי וכאל פגיעה ממשית ומתמשכת בכבוד הלאומי.
גם בריטניה לא מרוצה במיוחד מהמצב הנוכחי. הצוק מהווה קוץ בישבנה האירופאי החדש, ומקשה על מאמציה להשתלב ביבשת המתאחדת, ובמיוחד מקשה על יחסיה עם ספרד, שטורחת להזכיר מדי פעם את ''השריד הקולוניאליסטי'' שבדרומה.
על כן החלו שתי הממשלות בסדרת מגעים הנועדו לפתור את בעיית הצוק לשביעות רצונם של כל הצדדים.
לכאורה, נראה כי אין דבר פשוט יותר מאשר להשיב את הצוק לבעליו המקוריים, כחלק מתהליכי פירוק האימפריה והנסיגה מהקולוניות שעוברים על הממלכה המאוחדת, כמו גם על ספרד, אך בגיבלרלטר ישנו מצב מיוחד, המקשה על יישום הפיתרון ההגיוני ביותר, הדה-קולוניזציה: תושבי גיברלטר נצמדים בחוזקה ובעקשנות רבה אל הזהות הבריטית שלהם, ומסרבים בכל תוקף לחיות תחת ריבונות ספרדית.
כאשר הגיע לאחרונה שר החוץ הבריטי סטרו לצוק להציג את התוכנית עליה הסכימו שתי הממשלות, הסכם מרתק לדו-סוברניות שעשוי להיות בסיס ומצע לאיחוד לאומי כלל-אירופאי עתידי, הוא התקבל על ידי התושבים בקריאות ''בוגד'', ונאלץ לעזוב בבושת פנים.
תושבי האי נהנים לשמר את כל הדימויים האימפריאליים האולטרה-בריטיים: הלבוש המיוחד של השוטרים, תאי הטלפון האדומים, האוטובוסים הידועים וכו', במפגן של פטריוטיזם לאומני שמכיר בהיותו שריד אחרון לאימפריה שהתמוטטה, ובעצמה זנחה את כל אותם מנהגים אנאכרוניסטיים, ואף היכתה על חטאיה (או על חלקם).
בנוסף לפטריוטיזם השוביניסטי הזה, זוכרים תושבי האי את יחסה המחמיר מאוד של ספרד כלפיהם בתקופתו של פרנקו, ואף בימינו, ואינם ממהרים לסלוח לספרדים על כל הצרות שעוללה מדינת הענק לרגב האדמה שבדרומה.
בכל אופן, ניצבות שתי המדינות מול מצב בעייתי - מה ניתן לעשות בעולם דמוקרטי ל''מתנחלים'' היושבים על שטח כבוש ומסרבים לכל שינוי במצבו, גם אם זה מתמצה בעיקר במעבר מהמלכה אליזבת' למלך קרלוס?
האם ניתן לכפות עליהם את הפיתרון המתקדם והפשרני שהסכימו עליו שתי ממשלות ריבוניות ודמוקרטיות, למרות שהם עצמם דחו אותו במשאל עם? האם יכולה מדינה להתנער משטחים בהם היא אינה חפצה, גם אם תושביהם מתנגדים לכך?
כל אלו הן שאלות קשות, ששוב מעמידות את הדמוקרטיה במצב גבולי וקשה, ובוחנות את יחסה למיעוטים ולרצונותיהם הספציפיים.
עניין גיברלטר מתקשר ישירות לבעייה השלישית שאציג כאן: בעיית הערים סאוטה ומלייה.
סאוטה ומלייה גם הן שרידים עתיקים של תקופה שחלפה-עברה לה. שתי הערים הספרדיות ממוקמות בנפרד מחצי האי האיברי, על חופה הצפוני של צפון אפריקה, מוקפות בשטח השייך למדינת מרוקו.
ערים אלו הינן השריד האחרון לפרוטוקרט הספרדי שפעם השתרע על כחצי ממדבר סהרה, ואשר עבר כולו לריבונות מרוקאית (החלק השני היה צרפתי) בשנת 1956.
הערים, אשר מיקומן איפשר שליטה על שדות הפוספטים הנרחבים של מדבר סהרה, נהנות ממעמד אירופאי למהדרין, ותושביהן הינם אזרחים אירופאיים לכל דבר ועניין.
מובן שמצב אנורמלי שכזה מהווה מוקד למתיחות ולתסיסה בקרב האזרחים המרוקאים, ושאיפת רבים מהם להתיישב בערים אלו הינה מובנת, בהתחשב בפער שבין מדינות אירופה ומדינות צפון-אפריקה מבחינה כלכלית ומשטרית.
בעבר, סבלו הערים ממצור כלכלי חמור מאוד מצד שלטונות מרוקו (אשר נקטו בשיטות דומות לאלו של ספרד כנגד גיברלטר) ואף מתקיפות טרוריסטיות תכופות בידי כוחות מיליציה סמי-ממלכתיים.
מובן כי כל טיעוניה של ספרד כנגד ''הכיבוש הבריטי'' בגיברלטר חזרו אליה כבומרנג מכיוון מרוקו בנוגע לסאוטה ומלייה, ובכך ניטרלו למעשה כל אפשרות להתערבות בינלאומית שעשוייה הייתה להתיר את הסבך המדיני.
כיום, עם התקדמות הרצון למצוא פיתרון לבעיית ה''צוק'', נזכרו המרוקאים בשריד הקולוניאלי שעל אדמתם, והחלו להפעיל לחץ על ספרד. הניחוש שלי הוא שכל פיתרון שייושם בגיברלטר, ייושם גם בסאוטה ומלייה, אולי בשילוב יצירת סטטוס מיוחד ליחסה של מרוקו עם האיחוד האירופאי, והעברת הערים למצב דו-סוברני מרוקאי-ספרדי, תוך השארתן בגבולות האיחוד.
בכל מקרה, יהיה זה מעניין לעקוב אחר ההתפתחויות הדיפלומטיות בשאלה זו, שכן מובן מאליו כי התושבים בערים אלו יסרבו בכל תוקף לוותר על מעמדם המועדף לטובת ''פיתרון היסטורי'' שישליך אותם מחיקה החמים של הקהילה האירופאית.
בעיות אלו מציבות את ספרד בצומת דרכים מרתקת, הנוגעת לשאלות רבות כמו זהות לאומית בעידן פוסט-קולוניאלי, זהות לאומית בעידן של איחוד כלכלי ולאומי, והתייחסות לעבר בעייתי (פשיסטי וקולוניאליסטי) תוך שמירה על המסגרת הדמוקרטית הנוכחית.
|
|
|
ספרד בתקופה הפוסט קולוניאליסטית
