עת הבלגה

כדברי קהלת, הוא שלמה המלך החכם באדם, עת לחשות.
ההבלגה יכולה לבוא מתוך עצמה, והאיפוק אינו רק כוח אלא לעתים גם תבונה.
במלחמת עיראק הראשונה אותה ניהל הנשיא האב בוש, נחתו על ישראל ארבעים טילים
עיראקיים במטרה להרוג אזרחים, ובראש מדינת ישראל עמדו אז יצחק שמיר כראש ממשלה ומשה ארנס כשר הביטחון; ללא כל ספק, הרכב ימני ועתיר ניסיון ביטחוני – מי בתחום המעשי בשטח (לרבות שטחי אויב, לרבות פעולות שהן עדיין חסויות), ומי בתחום התיאורטי-מדעי עם קבלות על הישגים, וחומר אקדמי רב ערך שיצא מתחת ידו.
צמד המובילים החליט שלא להגיב.

במבט פרספקטיבי הוכח כי הייתה זו החלטה נבונה, שעיקרה היה להישמע לארה''ב ולאפשר לה לעשות את העבודה ללא הפרעה (וללא ''סיוע'').
הייתה זו החלטה לא קלה כלל ועיקר באותם ימים, דווקא בשל העובדה שישראל, מבחינת יכולתה הצבאית, היתה יכולה להגיב בכמה דרכי פעולה. כל שהיה צריך – זה רק לברור את הדרך הראויה, דווקא בשל החמצת ההזדמנות לשקם את כוח ההרתעה של צה''ל, שכבר אז החל להינגס.

במבט היסטורי, [לא תמיד שנים ספורות מאפשרות מבט היסטורי], מסתבר כי ההחלטה הייתה נכונה.
הייתה אז עת ההבלגה והאיפוק.
הא ראייה, כי אותה מלחמה מתמשכת בה החל בוש האב ואותה המשיך בוש הבן, שינתה את מאזן האימה במזרח התיכון, החליפה את משטר הרשע בעיראק, והאיום העיראקי על ישראל נמוג.
יובהר: שמיר וארנס לא עסקו אז בניחושים ולא חזו את העתיד.
הם ראו את התהליך הלכה למעשה בתחילת התנהלותו, אם לא תרמו-מה להתגבשותו, ולכן יכלו להתחשב בו בהחלטתם הגורלית להבליג.
האיפוק התגלה ככוח, ועמד במבחן התוצאה.
כפי שאמר קהלת: ''עת לכל זמן''.
כאשר מיישמים את האיפוק בעת הלא נכונה, כאשר מבליגים בעת שצריך להגיב ולהכות, להילחם ולהגיע אלי הכרעה, יוצרים במקרה הטוב קומדיה, ובמקרה הרע טרגדיה.
טרגדיה של יחיד – ניחא, אלא שבענייננו, מדובר בגורל של מדינה, היא מדינת ישראל.

• • •

הבוחרים משתדלים לבחור את מנהיגיהם כך שישכילו לעת צרה להבחין בין מצבים שונים, ולפעול בהתאם לצורך העתים. הם לא אמורים לנבא, אלא רק לא להסתכן ללא צורך. מצפים מהנבחרים כי יגלו איפוק כאשר צריך, ויצאו להילחם ללא עכבות כאשר צריך. שידעו להגן בלית ברירה, ויצאו להתקיף תוך ניצול יתרון ההפתעה כאשר הדבר נחוץ, כפי שזיהה בזמנו ראש הממשלה מנחם בגין את העת הראויה לחיסול הכור העיראקי בעודו באיבו.

עתה מול מדינות העולם החופשי בכלל וישראל בפרט, קיימים כמה סיכונים שהם אחד:

א. החיזבאללה יכול להתארגן ולהשתקם ככוח טרור מאחורי חומת האו''ם האמורה להתפרס בצפון, כפי שעשה בשש השנים שבין מלחמת לבנון לבין מלחמת ''בין המצרים''.

ב. סוריה ומצריים מתחמשות בטילים ארוכי טווח עם ראשי נפץ לא קונבנציונאליים וכני שיגור בכמות שצריכה להדאיג.

ג. איראן בונה כור אטומי, בסיוען של מדינות ממזרח אירופה ובמשאבי הטבע של כדור הארץ – מאגרי נפט בלתי נדלים.

בדין – זכותו של העולם החופשי היא למנוע ניצול מאגרי טבע מכדור הארץ כדי להחריבו, ואין כאן חדירה לעניין פרטי של מדינה. זו אף חובתו של העולם החופשי, אם הוא רוצה להישרד בתרבותו ובקיומו הפיזי.

לעת הזאת, עם ישראל זקוק להנהגה אמיצה וחכמה, לא רמטכ''ל-טייס, לא שר ביטחון שכל מעייניו משק המדינה וההיסטוריה שלו רוויית שביתות וגם לא ראש ממשלה הססן, הנתון בחממה שמאלנית ותחת עננת עסקת מקרקעין לא כשרה.
הנהגה שתדע את העת להבליג,
ואת העת למלחמה.

---