מי מפחד מהפצצה האיראנית?

בשיא ''הקרב על בריטניה'' ב-‏1940, כאשר הטייסים הבריטיים נהרגו בהמוניהם (''המעטים כל-כך שהרבים כך-כך חבים להם כל-כך הרבה...'') היה למישהו מאנשי התעמולה רעיון מבריק איך להרים את המוראל. בבסיסי חיל-האוויר המלכותי נתלתה כרזה עם הסיסמה: ''מי מפחד מפני ה-יו-‏87?'' (זה היה מטוס-הקרב הגרמני המסוכן ביותר בימים ההם.)

טייס אלמוני רשם תחת הסיסמה בעיפרון: ''לחתום כאן!'' תוך כמה שעות חתמו כל טייסי הבסיס.

אם היום יתלה מישהו כרזה עם הסיסמה ''מי פוחד מפני פצצת-הגרעין האיראנית?'' נדמה שכל תושבי ישראל יחתמו, ולא רק הם.

נדמה שהציבור הישראלי זקוק תמיד למשהו שאפשר לפחד מפניו. כשהוא פוקח את עיניו בבוקר הוא צריך לראות לפניו את הסכנה התורנית. אחרת, בשביל מה יש לקום? ואולי לא הציבור אשם, אלא הפוליטיקאים, המשתמשים בפחד כדי לשלוט.

לא מכבר זה היה חיזבאללה. קנאים מוסלמים, שיעים משוגעים, הרוצים להשמיד את ישראל. מצבור ענק של רקטות. אלוהים ישמור!

בינתיים הייתה המלחמה, הרקטות נורו, הנזק בנפש וברכוש היה, בסך הכול, די קל (אם כי היה קשה לנפגעים עצמם). הסכנה הנוראה של חיזבאללה נדחקה ממרכז הבמה. נכון, חיזבאללה נשאר במקומו, מחסני-הרקטות שלו מתמלאים מחדש, נסראללה ממשיך להרגיז, אבל העניין חדל לעניין. סכנה משומשת אינה מרגשת.

עכשיו עושים ראשי הצבא, שפשטו את הרגל בלבנון, מאמץ עליון כדי ליצור פחד מפני חמאס ברצועת-עזה. הנה, סכנה נוראה ומיידית. עשרות טונות של ''חומר-נפץ תקני'' מגיעות לרצועה דרך המנהרות. או-טו-טו יצטייד חמס בנשק אנטי-טנקי חדיש, וגם בנשק נגד מטוסים. חמאס בונה שם ביצורים תת-קרקעיים, ומה לא. לא מפחיד?

התוכים הצבאיים והמדיניים בתקשורת מגויסים, כרגיל. כל התוכיאדה התקשורתית חוזרת בוקר, צהריים וערב על הפזמון המבהיל: עזה הופכת לדרום-לבנון שני! צריכים לעשות משהו! אסור לחכות! צה''ל צריך להיכנס, לכבוש את הרצועה, או לפחות חלקים ממנה!

אלא שהציבור לא ממש נכנס לפאניקה. קשה ליצור פחד מפני אויב שאינו מסוגל לירות בחזרה. מטוסינו וטנקינו ובחורינו האמיצים הורגים שם בינתיים באין מפריע. אז מה יש לפחד?

אבל הסיפור של איראן הוא משהו אחר. אפשר באמת לפחד.

הנה יש אויב המצהיר על התנגדותו לעצם קיומנו, ובעוד זמן-מה תהיה לו היכולת להפעיל נגדנו נשק של השמדה המונית.

הנשיא הנבחר של איראן, מחמוד אחמדי-נג'אד, ממש נהנה מהשמעת הצהרות פרובוקטיביות. זהו התענוג האישי שלו, וגם תרגיל פוליטי מוצלח. הוא אמר שהשואה לא הייתה ולא נבראה, או שהייתה קטנה מכפי שטוענים, או שצריכים לחקור מה בדיוק קרה. הוא מנבא את השמדת ישראל.

למען האמת, הוא לא אמר ממש שהוא מתכוון ''למחוק את ישראל מהמפה'', כפי שנכתב. לפי התרגום המוסמך ביותר שקראתי, הוא אמר משהו כמו ''ישראל תימחק ממפת הזמן''. אבל גם כך זה די מפחיד.

זה מפחיד מפני שתוך כמה שנים תהיה לאיראן פצצה גרעינית. נראה שאי-אפשר למנוע את זה. לפני 25 שנים הפציצה ישראל כור גרעיני בעיראק. איראן למדה לקח, ופיזרה את המאמץ הגרעיני שלה בין מקומות שונים. היכולות של ישראל אינן מספיקות כדי לחסל אותם. המינוי של אביגדור ליברמן, בעל ההשקפות הפשיסטיות, כשר הממונה על ''האיום האסטרטגי'', לא ישנה בזה דבר.

אם ישראל, שהיא בסך-הכול המעצמה הצבאית הרביעית או החמישית בעולם, אינה מסוגלת לכך, מה עם ארצות-הברית האדירה, שהיא מס' 1 בכל דבר? גם היא אינה מסוגלת. היא יכולה להפציץ מהאוויר, אך בכך לא די, כפי שכבר למדנו. יהיה צורך בכוחות על הקרקע. ואחרי הכישלונות בעיראק ובאפגניסטן, אין הרבה גנרלים אמריקאיים שפויים המשתוקקים לכך.

כך יכול להיות שבעוד כמה שנים יהיו לנשיא איראן לא רק דברי-רהב בפה, אלא גם נשק גרעיני ביד. ואם זה לא מפחיד, אינני יודע מה מפחיד.

אם כך, למה אני לא מפחד?

אני חי בישראל, ואני מתכוון להמשך ולחיות בה. ישראל היא מדינה קטנה, וחלק גדול של אוכלוסייתה מרוכז בתל-אביב רבתי. אני חי בלב העיר, מקום שהאמריקאים היו קוראים לו ''גראונד זירו''.

אם תיפול פצצה גרעינית קטנה ומיושנת, נוסח הירושימה, על הבית שאני גר בו, חלק גדול מאוכלוסיית ישראל יושמד. די בשתיים-שלוש פצצות כאלה, כדי שהמדינה כולה (יחד עם השטחים הפלסטיניים הסמוכים) תפסיק להתקיים.

אלא שאינני מאמין שזה יקרה.

כדי להאמין באפשרות כזאת, צריכים לאמין כי ראשי איראן הם חבורה של מטורפים, שמקומם במחלקה סגורה. למרות כל מאמציו של אחמדי-נג'אד לשכנע אותנו שהוא משוגע, אני לא מאמין לו.

אני מאמין שהצמרת האיראנית, ובעיקר הצמרת הדתית-שלטונית, מורכבת מאנשים מפוכחים מאוד. מאז שעלו לשלטון, הם כלכלו את מעשיהם בזהירות ובכישרון. הם לא פתחו בשום מלחמה. להיפך, הם מתגאים בכך שבאלפיים השנים האחרונות איראן לא פתחה אף לא במלחמה אחת. ובמשטר האיראני, הנשיא הוא בסך-הכול פקיד, הכפוף לגמרי לאנשי-הדת, שהם בעלי השלטון האמיתי (כמו באגודת-ישראל ובש''ס אצלנו.)

אינני מתעלם מדברי אחמדי-נג'אד. אחרי אדולף היטלר ו''מיין קאמפף'', מי יעז להתעלם מאמירות כאלה? אבל לנשיא איראן אין הכוח שהיה לפיהרר הגרמני, שתי המדינות שונות לחלוטין, וכך גם שני המצבים ההיסטוריים.

השמדת תל-אביב תהיה כרוכה בהשמדת טהראן ובכל שכיות החמדה של התרבות האיראנית העתיקה והמפוארת. במונחי משחק השחמט, זאת לא החלפת מלכות, אלא החלפת המלכים עצמם. הרבה יותר סביר להניח שבין איראן וישראל ייווצר אותו ''מאזן האימה'' שמנע את מלחמת-העולם השלישית בין ארצות-הברית וברית-המועצות, והמונע כעת את חידוש המלחמה בין הודו ופקיסטאן.

בכל זאת, אסור לחכות באפס-מעשה להתהוות המצב, שבו יהיו פצצות גרעיניות לישראל, לאיראן ואולי גם למדינות ערביות כמו סעודיה ומצריים. הג'ין הגרעיני יצא מהבקבוק, והוא הולך ומתפשט בעולם.

אם אין אופציה צבאית אמיתית, מה אפשר לעשות?

המעשה העיקרי לקידום פני הסכנה הוא לעשות שלום עם העם הפלסטיני, ועם העולם הערבי כולו. אנשים כמו אהוד אולמרט משלים את עצמם שאפשר לבודד את הבעיה הפלסטינית מהתהליכים העולמיים והמרחביים. אבל הבעיה מושפעת מגורמים רבים, המשתנים כל הזמן.

הכוח היחסי של ארצות-הברית, בעלת-הברית היחידה שלנו בעולם (אולי מלבד איי פיג'י), פוחת באיטיות אך בהתמדה. איראן הופכת למעצמה מרחבית. הנשק הגרעיני מעניק לסכסוך ההיסטורי מימד חדש. כפי שאמר הפילוסוף היווני: פנטה ריי, הכול זורם.

גנרלים יכולים לפנטז על ניצחון כביר על חמאס ברצועת-עזה, אולמרט יכול להתלבט אם לדבר עם אבו-מאזן או לא - אבל בינתיים מתרחשים דברים שצריכים להאיץ בנו להגיע לפיוס היסטורי בין שני העמים. אם המנהיגות הנבחרת של העם הפלסטיני תחתום איתנו על הסכם המצהיר על סיום הסכסוך, ואם העולם הערבי כולו יעשה איתנו שלום ברוח ''היוזמה הסעודית'', תישמט הקרקע מתחת לאחמדי-נ'גאדים למיניהם. אם הפלסטינים עצמם מקבלים את רעיון הדו-קיום של ישראל ופלסטין, ואם מצריים, ירדן ורוב העולם הערבי חותמים על כך, בשם מי ילחמו האיראנים לשחרור פלסטין?

במסגרת המהלך הגדול להשגת שלום ישראלי-ערבי, יהיה צורך לבחון גם את המעשיות של רעיון פירוז המרחב כולו מנשק גרעיני. האם אפשרי פיקוח הדדי יעיל? האם תיתכנה ערובות-ברזל לקיומו? קשה לקבוע, ברגע זה. שווה בדיקה.

כך או אחרת, אין מקום לסיוטים אפוקליפטיים. גם פצצה גרעינית בטהראן אינה סוף העולם, ובוודאי לא סוף ישראל. ייווצר מצב חדש, ונצטרך לחיות איתו.

כאשר החליטו אבות הציונות שעלינו לקחת את גורלנו בידינו ולעלות שוב על במת ההיסטוריה, קיבלנו על עצמנו את כל הסכנות הכרוכות בכך. העולם הוא מקום מסוכן, ואין קיום בלי סכנות. אני מקווה שיימצא לנו השכל שלא להגדיל את הסכנות הקיימות ממילא.

כמו אותם טייסים בריטיים אמיצים, מותר לנו לפחד. אבל עלינו להתמודד עם המצב החדש במחשבה צלולה ובמעשים נבונים.

---