נובמבר 1938 – נובמבר 2006

בליל ה-‏9 בנובמבר 1938, כשיהודי גרמניה נמו את שנתם, יזמה ממשלת גרמניה פוגרום ביהודים, שהתקבע בהיסטוריה כליל הבדולח. באשמורת הבוקר של ה-‏8 בנובמבר 2006, כאשר תושבי בית חאנון ברצועת עזה נמו את שנתם, ירה הצבא הישראלי ביוזמת מפקדיו וממשלתו פגזי תותחים על שכונת מגורים של אזרחים שלווים. שם זמני: טבח בית חאנון.
יש קווי דימיון בין שני האירועים.

ב-‏7 בנובמבר ירה הרצל גרינשפן, פליט יהודי בן 17 שחי בצרפת במזכיר השלישי של שגרירות גרמניה בפריז ארנסט פום ראט. הוא מת מפצעיו למחרת. בפעולתו ביטא גרינשפן את מחאתו על סבלה של משפחתו שהוגלתה לפולין, כחלק ממסע גירוש של 17 אלף יהודים גרמנים ממוצא פולני.
ההתנקשות בדיפלומט הגרמני הייתה העילה לפעולות נקמה של ממשלת גרמניה ביהודים. בליל הבדולח הוחרב רכוש יהודי, הוצתו בתי כנסת, 36 יהודים נרצחו ומאות נפצעו. אלפי יהודים נעצרו על פי רשימות מוכנות ראש. (מספר הקורבנות בנפש היה גבוה יותר אם מוסיפים את אלה שקיפחו חייהם בתקופת מעצרם).

ביוני 2006 הפתיעו לוחמי גרילה פלסטינים עמדה של צבא הכיבוש הישראלי, הרגו שני חיילים ושבו אחד, גלעד שליט.
הפעולה הפלסטינית, שהייתה ביטוי להתקוממות ומחאה נגד הכיבוש וסבלו של העם הפלסטיני, נוצלה על ידי ממשלת ישראל כעילה לסדרה של פוגרומים באוכלוסיה הפלסטינית, אם תרצו שורה של לילות בדולח, שגבו את חייהם של מאות אזרחים, ביניהם נשים, ילדים ותינוקות בעת שנתם. מאות פלסטינים נעצרו ללא משפט.
ההרס בבית חאנון, הותיר מאחוריו עיירה חרבה, שמראיה הזכירו לי את חורבות הרכוש היהודי שנהרס בליל הבדולח.

בגרמניה של 1938 כמו בישראל של 2006, תמך מרבית העם בפוגרומים. המחאה הייתה של בודדים.
האקדח של הרצל גרינשפן, היה הקסאם של עם מדוכא, אל מול אלימות של אימפריה גרמנית חמושה מכף רגל עד ראש.
מה שהיה עבור הגרמנים הדיפלומט ארנסט פום ראט, היה עבור הישראלים גלעד שליט.
שתי הממשלות הגיבו מול מחאת המעונים בפרץ מעשי דיכוי בעלי אופי גזעני המכוונים כלפיי מיעוט חלש שחיי אנשיו אינם נחשבים.

בימים אלה פורסם בעיתונות כי צעיר גרמני בן 19 התדפק על דלתן של ניצולות שואה משום שחש צורך להתנצל לאחר שגילה כי סבו היה חייל בתפקיד שומר במחנה עבודה בגרמניה. הצעיר בן ה-‏19, דור שלישי לאחר מלחמת העולם השנייה, בוודאי לא נושא באחריות אישית לעוולות העבר של עמו, אבל הוא מרגיש שאינו משוחרר מלעשות מעשה.
אני מתהלך בימים אלה בהרגשה דומה. אינני חושב שאני נושא באחריות אישית לפשעי ממשלת ישראל, שהרי אני נאבק נגד מדיניותה מזה שנים, ובכל זאת, מכוח היותי אזרח כאן, חשתי בושה נוראה על מעשי הממשלה. המעט שיכולתי לעשות הוא להפגין נגד פשעי הממשלה ולסייע במעט, יחד עם אנשים טובים אחרים, לפצועים ומשפחותיהם ששרדו את גיא ההריגה, ואושפזו בבתי החולים תל השומר ואיכילוב. בתל השומר שוכב אחמד עתאמנה בן השנתיים, שנפצע בראשו, ילד יפה להפליא, שסבתו המתלווה אליו העירה, ראו את יורה הקסאם. הוריו של הפעוט שוכבים פצועים בבית החולם בעזה.

אני כבר שומע את קולות צדקני הימין והמרכז, שאומרים ''איך אתה יכול להשוות''? ואני ממהר לענות, כי גרמניה של שנות ה-‏30, עד לפתיחת מלחמת העולם, הייתה בשלב הליברמני שלה. ישראל מגלה היום סימני חולי חברתי, מההיבט של ערכים והשקפות עולם, שמזכירים את גרמניה דאז.
יש כמובן גם הבדלים. טור כזה, בוודאי היה מזכה את כותבו בגרמניה של שנות ה-‏30 במאסר ובשעת מלחמה גם בהוצאה להורג. אבל אנחנו בדרך. ליברמן בשער.

---

מי כאן הבהמה?

מצעד הגאווה לא צעד. הגאות והגאים הוכנסו למעין כלוב גדול, רחוק מעיני הציבור, מוקפים בשלושת אלפי שוטרים, ששמרו היטב על הבידוד.
אין ספק. הקנאות הדתית זכתה בניצחון. ממשלת ישראל ומשטרת ישראל נכנעו תוך שימוש ציני בנימוקי ביטחון. חבל שגם ראשי הבית הפתוח בירושלים נפלו למלכודת הזו.
החרדים והמתנחלים הוכיחו כי מה שלא הולך באלימות, הולך ביותר אלימות. הם בוודאי ישאבו עידוד לקראת חידוש המאבק בשנה הבאה.

ואף על פיכן, יש לי קושיה. מדוע הקנאים הדתיים משווים את הקהילה ההומו-לסבית לבהמות?
הם אפילו ארגנו יום לפני המצעד שלא צעד תהלוכת בהמות בהשתתפות חמורים, פרות ועוד.
ילמדונו רבותינו החרדים, איפה ביקום קיימות בהמות חד מיניות? הסוס עם הסוסה, החמור עם האתון, הפרה עם הפר, הקרנף עם הקרנפית, האריה עם הלביאה, הכלב עם הכלבה, החתול עם החתולה, כולם סטרייטים למהדרין ככתוב בספרי הקודש. אין סוסים וחמורים הומוסקסואלים ואין סוסות ואתונות לסביות.

רק האדם יצר את הקהילה ההומו-לסבית. באחת, ההומו-לסביות היא ההיפך הגמור מהבהמה, ומתייחדת רק לאדם.
הדתיים, שמאמינים כי כל היקום ואשר בו הם פרי יצירתו הגאונית של היושב במרומים, ראוי כי ישאלו את עצמם: אולי בכל זאת היה לקב''ה עניין בגיוון אנושי שאותו לא רצה לראות אצל הבהמות?
תחשבו על כך קנאים חשוכים.

---

הקביעות כזכות יסוד

אחת הרעות החולות של שוק העבודה הישראלי הוא הזמניות. עובדים שמועסקים לעתים שנים באותו מקום עבודה מפוטרים מדי עשרה חודשים, ומתקבלים לאחר מכן מחדש לאותו מקום עבודה, וכל זאת כדי להימנע ממתן קביעות.
וכל כך למה? כי הקביעות מביאה עימה זכויות סוציאליות שהמעביד מבקש להימנע מהן. וכך מתקיימים להם אלפי עובדים, ששכרם דל והם משולים לעבדים שהמעביד יכול לשלחם כל אימת שיחפוץ.
כזה הוא מצבם של הסבלים בנמל התעופה בן גוריון. הם עובדים זמניים, שעובדים כבר שנים במקום, ולא זוכים בקביעות. השנה ביקשה ההנהלה לפטר רבים מהם. הם נערכו למאבק, שבתו, אבל ההסתדרות במקום לתמוך בהם, סגרה עיסקה עם הנהלת נמל התעופה לפיה יפוטרו מחצית מהסבלים.

הנה בקליפת אגוז, ההבדל בין קפיטליזם לסוציאליזם. התפישה הקפיטליסטית אומרת שהעובד הוא שבוי של המפעל ורווחיו. אם אין רווח, מפטרים. תפישה זו אומצה גם על ידי מקומות עבודה ציבוריים כמו נמל התעופה.
ההשקפה הסוציאליסטית אומרת, לא, העובד אינו רכוש המפעל. זכותו לעבודה קבועה ולשכר הוגן הינן זכויות אזרח בסיסיות. הזכויות הסוציאליות שהקביעות מקנה, אם הן משבשות את הרווחיות, אזי תפקיד הממשלה לסבסד את המפעל כך שהעובד לא יפוטר.
ממשלה סוציאליסטית דמוקרטית תקנה לזכות העובד למקום עבודה קבוע, לפחות אותה קדימות כמו ההוצאה לצבא, שהיא הרבה פחות פרודוקטיבית.
וגם חלוקת המיסים תשתנה, כך שמנהל בנק לא יוכל להרוויח 32 מיליון ש''ח בשנה, והסבל בנמל התעופה ייזרק לכלבים לאחר ששבר את גבו.

---