ארנון בני,
נולדת בסתיו, ביום בו ארובות השמיים נפתחו והמטירו על הארץ גשם זלעפות, גשם של ברכה.
מבול של ממש ירד והמים נקוו לצדדים ויצרו נחלים קטנים שזרמו במורדות הכבישים והרחובות של ירושלים.
יצאת מתוך עולם פנימי בו היית עטוף ומוגן במים, אל העולם שבחוץ הזקוק למים...
ומאז... אתה שוחה.
אכן, שמך ארנון הוא שמו של נחל הזורם אל הירדן מכיוון מזרח.
אך את שמך ארנון נתתי לך על שם אבי, ארנסט סבך, אותו לצערנו לא זכית להכיר.
לצערי גם הוא לא זכה, הוא לא זכה להכיר אותך.
אבל אני זכיתי.
זכיתי בבן מוכשר וחכם, בילד טוב ורגיש,
זכיתי להיות אימא גאה בבנה, בבן שיודע לתת אהבה ויודע להעריך את מה שיש לו.
עלית לתורה הבוקר וקראת פרק מתוך פרשת ''וירא'', היא פרשת השבוע. קראת על שרה אימנו, אשת אברהם אבינו המתבשרת על ידי שלושה מלאכים כי הנה בגיל 90 היא הולכת ללדת בן זכר, בכור לאברהם.
שרה, אשתו של אברהם מששמעה את הדבר, צחקה בליבה משום שלא האמינה כי הנה בגילה המבוגר יכול להתרחש ''נס'' שכזה.
להלן מילים מספר לגבי התרחשותם של ניסים:
וודאי הנך יודע כי קבוצות ביהדות כגון חב''ד, ש''ס, קבליסטים ועוד קבוצות הכוללות בתוכם גם חילונים גמורים – מאמינים בניסים.
לשיטתם, הניסים מעידים על קיומו של אלוהים – הם ההוכחה לקיומו.
קבוצה אחרת ביהדות שוללת את הניסים, בטענה כי ''עולם כמנהגו נוהג'' – כלומר, העולם מתנהל מאז בריאתו על פי חוקי הטבע.
הרמב''ם למשל, בחיבורו הגדול ''מורה הנבוכים'', שולל את המשך קיומם של הניסים. לשיטתו, הניסים התרחשו בבריאת העולם ולאחר מכן פסק האלוהים מליצור עוד ניסים. [גם הנסים שבתורה נבראו בעצם על פי חוקים חד פעמיים שנקבעו בששת ימי בראשית].
וכך, על פי הרמב''ם, שלושת המלאכים שפקדו את אוהלו של אברהם – הופיעו בחלומו, כחום היום, ולא במציאות. הריונה המאוחר של שרה אינו בגדר נס, אלא בגדר משהו שאלוהים יצר עם הבריאה – נדיר אומנם, אך אפשרי.
לעומתו, הרמב''ן, האמין בקיומם של ניסים, ולשיטתו שלושת האנשים שפקדו את אברהם באוהל אלון מורא היו אכן מלאכים ולשרה אכן קרה נס.
דעתי היא שאין ניסים ובוודאי שאין לחכות להתרחשותם או להסתמך על הופעתם.
יש מזל (או שאין מזל), יש גורל (רע או טוב)... ישנם צירופי מקרים, ישנה סטטיסטיקה וישנם יוצאים מן הכלל... אך ניסים – אין!
לצורך העניין – אין זה משנה אם יש או אין ניסים – שהרי גם אם תאמין בקיומם – הם לא בשליטתך.
לכן נתמקד במה שכן בשליטתך ונחזור לשרה...
שרה, למרות שלא האמינה לדברי שלושת המבקרים ואף צחקה על דבריהם,
עשתה את הדבר שהייתה צריכה לעשותו, ונכנסה להריון.
מאוחר יותר היא ילדה את יצחק.
זהו סיפור שסופו טוב והוא בא ללמדנו אופטימיות ותקווה.
אך גם ללא אופטימיות וללא התקווה עלינו להמשיך ולעשות את מה שצריך.
ברוח דברים אלה אני מבקשת לאחל לך שבין אם תהיה אופטימי, בין אם תהיה פסימי, בין אם יהיה לך קשה או בין אם יהיה לך קל, בין אם יהיה לך קר בלב או חם, בין אם תהיה שמח או עצוב – תמיד עשה את מה שצריך! ראשית זהה אותו ולאחר מכן – בצע!
אני מאחלת לך ארנון – את השכל ואת החכמה לזהות ולעשות תמיד את מה שנכון.
אימא
ברכה לארנון לבר-מצווה
