המאמר מתפרסם בעת ובעונה אחת באתר המחבר זרקור.
לא מכבר בצאתי מן המרכול שמתי לב להתגודדות סביב איזה דוכן כאשר האנשים מסביב נוברים בסלים, וצעירות וצעירים בתלבושות של ירוק עז מוציאים מהם מין כדורים בוציים, שאינם מעוררים משיכה. אבל מדוע האנשים מחייכים? כי לשם שינוי, הצעירים לא מחו, לא ניסו לשכנע לא לגבי מדיניות הממשלה בשטחים, לא בכול הקשור בנשואים אזרחיים, ולא גינוי של מעשים מגונים. הצעירים ששייכים לתנועה השמרנית-קונסרבטיבית רצו לתת ביטוי אוטנטי דווקא באותן פקעות שלימים ינבטו ויוציאו פרחים בצבעים מרהיבים. על החזה של התלבושות היו סטיקרים: יהדות פתוחה. אולי הסמל הוא בכך שהיהדות, כמו אותו פרח, אמורה להיות פתוחה כדי ללבלב בבוא העת וגם להתחדש.
כדי לפתות אותך שלא מדובר בסתם גושי לכלוך, שלפו הצעירים עמוד ובו מגוון תמונות של פרחים אשר יצמחו בבוא העת מן הפקעות האלה. ''אני מבטיחה לך שתהנה מאוד, הפצירה בי צעירה חיננית. ואם אתה רוצה אבחר לך עשרה, גדולים וקטנים בעשרה שקלים''. היא שכנעה משוכנע.
אני גנן חובב וגם מוצא בצמחים שתי תכונות חשובות. אם אתה מטפח אותם ומטפל בהם הם יחזירו לך אהבה. כמו כן גידול פרחים הוא עניין של אמון בעתיד. אם אתה מאמין שבבוא היום משתילים רכים, או פקעות, יצוצו פרחים יפים וידברו אליך בשפתם, האמונה תתגשם.
אם כך, חשבתי לעצמי, הצעירים הנחמדים האלה לא מוכרים רק פקעות אלא גם תקווה וורודה.
שמתי את הצרור הקטן בתרמיל הגב וטיילתי שמח וטוב לב הביתה. ידיד שפגש אותי שאל אותי. ''מה קרה צבי?'' השיבותי: ''מה אמור לקרות?'' אתה מחייך - הוא אמר לי. ''אה עניתי לו - יש עתיד''
צעירים בירוק
