תמונות בתערוכה

התצוגה המוזיאונית הרטרוספקטיבית של בתי הקפה בתל אביב של פעם, מגלה לא רק חדוות חיים אלא גם אופטימיות שחסרה היום בעיר הלא כול כך לבנה.

ערים עתיקות, כמו ירושלים, אינן זקוקות לנוסטלגיה. העבר מעטר את צווארן באבני רחיים, מחשק את מותניהם בחישוקי ברזל חלודים ושם על ראשם כתר של אבני חומה עתיקה. ההיסטוריה שלהן מחבקת, כמעט וחונקת את אלה שחיים בה. ירושלים, לדוגמה, לא זו בלבד שהיא חייבת להתחלק בין שמיים לארץ, אלא נדרשת לשותפות למטה עם הדתות והעדות שהתנחלו בה ובמשך אלפי שנים שמו אותה בראש תפארתן. לעומת זאת ערים צעירות כמו תל אביב משוחררות מכל אלה. לתל אביב ימלאו 100 שנה בקיץ 2009 ומשום כך היא זקוקה לנוסטלגיה.


רביעיית פוגל ב''גני השרון''אכן תל אביב הייתה ''עיר לבנה''. ככה אני זוכר אותה בביקורי הראשון בה בשלהי 1945. אך הלבן לא היה אלא סמל למשהו רענן. לא רק של בנייני ה''באוהאוז''. היא הייתה עיר על חולות, עיר עברית, ללא סבל ירושה - עיר בלי עבר ורק עם עתיד. זאת גם זאת. חרף היותה גיאוגרפית עיר ים תיכונית, הרי אתנוגראפית ובאורחות חייה, היא הייתה עיר אירופית. אחד מביטויי האירופאיות היו בתי הקפה הרבים שקמו בה והיו לחלק בלתי נפרד מנופה העירוני. גם אותם זכרתי לטובה כאשר הייתי תל אביבי בשנות החמישים והששים של המאה הקודמת.

ב''מוזיאון ארץ ישראל'' ברמת אביב שבתל אביב נפתחה באחרונה התערוכה על בתי הקפה של הימים ההם. ביקרתי בה. אני כמובן לא זוכר את בתי הקפה של שנות העשרים, בין היתר כי עוד לא נולדתי ולא הייתי כאן. לא של בתי הקפה המעורבים - יהודים ערביים ולא בתי קפה כמו ''גינת השרון'', ''פלטין, ''גדנסקי'' ואחרים אשר פעלו בשנות העשרים והשלושים ובראשית המלחמה. בשבילי בתי קפה כמו ''כסית'', ''רוול'', ''גינתי'', ''הרלינגר'', ''קפולסקי'' ואחרים, ששכנו כבוד ברחובות אלנבי, בן יהודה, דיזנגוף- הרצל, הם שדברו אלי. בעצם לא הם דברו, לא אז ולא היום כאשר צפיתי בתמונות.

בתי הקפה היו המסגרת, התוכן היה אלה שישבו בהם, ואלה שבילו בהם. והיו שני סוגים. סוג אחד ישב והתבונן בעוברים ושבים ואלה היו הרוב. סוג אחר היה אלה שישבו ועוברים ושבים התבוננו בהם. עם אלה נמנו סופרים, משוררים, ציירים, שחקני תיאטרון, במאים, מוסיקאים ואלה שנאחזו בשולי הבוהמה.


1934 - משפחת גרינברג על מטוס מקורקע-מקורטןכוכבת בתי הקפה הייתה ללא ספק קפה ''כסית'' של חצקל, יחזקאל ויינשטיין. (ולחצקל הוצמד התואר ''חצקל איש כסית'' כמקובל בתוארי לורד). אם אינני טועה שמעתי פעם גרסה, אף שלא מצאתי אותה בכתובים, ש''כסית'' היא שיבוש היגוי רוסי של ''כוסית''. המקום היה מעין טברנה,
ומעוז של הבוהמה המקומית במשך עשרות שנים, עד סוף שנות השבעים. רבים מהם היו לא רק בתי קפה, אלא מועדוני לילה, עם מופעים, תזמורות להנעמה ולריקודים.

אין כוונתה של רשימה זאת לספר על התערוכה ועל הספר האלבומי שהוצא לכבודה, אלא להביא שביבי התרשמות מביקור קצר למדי בתערוכה. כאמור, הראייה הרטרוספקטיבית שלי התמקדה באנשים, בפניהם, בהבעתם מול המצלמה או תוך התעלמות ממנה, הלבוש שאותו לבשו, הכובעים שאותם חבשו. כובעים. הרי טבעי הוא שבארץ ים תיכונית גברים יחבשו מגבעות קלות, ונשים יעטו כובעים שונים. זה יפה, זה בריא לעור. מדוע זה לא נשמר? האם משום שהפסקנו להיות ''אירופים''? אולי משום שהאירופים הפסיקו גם כן לחבוש כובעים, בקיץ לפחות, משום שהפכו לגלובאליים. והפנים. הפנים הביעו אופטימיות, חיוניות, חדוות החיים.

כיום תל אביב היא ''עיר ללא הפסקה'', תואר והגדרה שמגיעים לה בזכות. אינני חושב שיש עוד עיר שנושמת ונושפת ולבה פועם בעוצמה שכזאת 24 שעות. אבל מי היא תל אביב הזאת. מה אופייה? האם היא עיר ים תיכונית טיפוסית. עיר אירופאית וודאי שהיא לא. אציין רק שכירושלמי, כאשר אני יורד לתל אביב יש לי הרגשה שאני נמצא בקצת חו''ל, אך לא ברור לי איזה חוץ לארץ. מה מאפיין עיר כזאת כתל אביב. בליל השנה החדשה הראתה לנו הטלוויזיה עיר שנראתה ונשמעה עילגת משהו, חיקוי מזויף לערים אחרות בהיכנס השנה החדשה. לא העיר. האנשים, האנשים.

התמונות בתערוכה החזירו אותי באחת לימים ההם, ובאיזו ערגה נזכרתי בשיר המלבב על תל אביב הקטנה שאת מילותיו חיבר ה''החרזן'', המקמאי, ורב אלוף של הפזמון הישראלי, לאחר נתן אלתרמן, הלא הוא חיים חפר, והוא הושר על ידי להקת ''תל אביב הקטנה''. אביא רק כמה בתים מן השיר היפה הזה שאותו מצאתי ב''שירונֵט'' ואני מכיר תודה על קיומו של אתר כזה:

זה לא יחזור הרוח נושב ואנו נשב נשב על ספסל בטיילת, שחפים ויונים, בתים לבנים - העיר זכרונות מערבלת - חולות נוצצים, שדרות בלי עצים, ירח מעל ''הרצליה'', גמל וחליל, באראד בשני מיל - דבר מה את הלב פה מניע - זה לא יחזור, כל זה כבר איננו, רק זכרונות, רק זכרונות, כאן מהלכים על בהונות, הזמן נרדם, אל נא, אל תעירנו - עבר זמנה של תל אביב הקטנטנה...

---