כיכר מנארה, רמאללה

זה היה רצח לאור היום. מסתערבים, בליווי רכבים משוריינים ודחפורים ובתמיכת מסוקים, פלשו למרכז העיר רמאללה כדי להרוג או לעצור פעיל של פת''ח, רביע חמיד. האיש נפצע ונמלט.

כמו תמיד, המה המקום בני-אדם. כיכר מנארה היא הלב החי של רמאללה, שוקקת חיים, בני-אדם ומכוניות. כאשר התושבים הבחינו בנעשה, השליכו מטר של אבנים על המסתערבים. אלה הגיבו ביריות פרועות לכל עבר. ארבעה אזרחים עוברי-אורח נהרגו, יותר מ-‏30 נפצעו.

בהודעת-השקר השגרתית של צה''ל נאמר שהארבעה היו חמושים. האמנם? אחד מהם היה רוכל בשם חליל אל-ביירותי, בעל עגלה קטנה, המוכר שם בכל יום משקאות חמים. אחר היה ג'מאל ג'וויליס, תושב שועפת שליד ירושלים, שבא לרמאללה כדי לקנות בגדים וממתקים למסיבת האירוסין של אחיו, שעמדה להיערך למחרת היום. כששמע על התקרבותם של דחפורים ההורסים את המכוניות, רץ מהחנות החוצה כדי להרחיק את מכוניתו.

זה קרה לפני תשעה ימים, פעולה ''שגרתית'', מהסוג המתבצע בשטחים הפלסטיניים הכבושים כמעט מדי יום. אבל הפעם היא עוררה תגובה בינלאומית, מפני שבאותו היום עצמו עמד אהוד אולמרט להיפגש בשארם-אל-שייח' עם נשיא מצריים, חוסני מוברק. המארח נעלב עד לעומק נשמתו. הישראלים מזלזלים בו ומגחכים אותו בעיני עמו וכל העולם הערבי. בתום הפגישה ביטא את זעמו במילים בוטות בנוכחותו של אולמרט, וזה גימגם כמה מלים רפות של התנצלות.

בישראל התחיל מיד משחק גילגול האחריות, כלומר כיסוי תחת. מי אחראי? כרגיל, הש''ג. אנשי אולמרט חשדו שעמיר פרץ, שר-הביטחון, רצה להכשיל את אולמרט. פרץ הכחיש שידע בכלל מראש על הפעולה (!) וגילגל את האחריות על הרמטכ''ל, שרצה להכשיל את אולמרט ופרץ גם יחד. הרמטכ''ל גילגל את האחריות על אלוף פיקוד המרכז, יאיר נווה, גנרל חובש-כיפה, הידוע כקצין ברוטאלי במיוחד וימני קיצוני. בסוף הוסכם שקצין נמוך יותר אישר את הפעולה, והוא לבדו נושא באחריות.

אם להאמין לכל ההכחשות האלה - ואני בהחלט לא מאמין - הרי מתקבלת תמונה של צבא אנרכיסטי, שאין עליו שום מרות ופיקוח, ושבו כל קצין את הישר (או העקום) בעיניו יעשה.

כעבור יומיים ביקרנו - רחל אשתי ואני - באותו המקום. זה היה לפנות ערב. גשם קל ירד מעת לעת, וכיכר מנארה (''מגדלור'') המתה שוב מבני-אדם. בכל ששת הרחובות, הנשפכים לתוך הכיכר, היו פקקי-תנועה.

זכרייה, הידיד הפלסטיני שליווה אותנו, היה מודאג. הוא ניסה להניא אותנו מלבוא למקום, דווקא בערב שאחרי, שמא יתנכלו לנו תושבים זועמים. שום דבר לא קרה.

כרזות עם תמונתו של ערפאת היו תלויות על העמוד המרכזי בכיכר ועל כמה קירות. במיני-מארקט היו תלויים למכירה, בין השאר, גם תצלומים של סדאם חוסיין. על אחד הקירות היה גראפיטי נזעם באנגלית: ''אנחנו לא זקוקים לסיוע שלכם!'' (של האמריקאים? של האירופים? של ארגוני-סעד?)

ארבעת האריות במרכז הכיכר נראו לי עצובים וחסרי-ישע. אחד מהם נושא על רגלו שעון-יד. האיש שתיכנן אותם חמד לו לצון וצייר את השעון על רגלו של אחד האריות, וכאשר נשלח הציור לסין, הקפידו הסינים חסרי-ההומור לבצע את התכניות בדיוק כמו שהיו.

בסוף נכנסנו לבית-קפה. בעודנו מתרווחים ולוגמים את הקפה שלנו, מוקפים אנשים, כבה לפתע האור בכל השכונה והשתררה אפלה גמורה. בטרם הספקנו לדאוג, ניצתו מכל עבר מציתים וטלפונים סלולאריים. כעבור כמה דקות נדלקו האורות שוב.

בדרך חזרה למלוננו ברחוב צדדי לקחנו מונית. הנהג, שלא ידע שנוסעיו הם ישראלים, דיבר כל הדרך עם אחיו בערבית בסלולרי שלו. הוא נפרד ממנו ב''יאללה. להתראות. ביי.'' יאללה בערבית, ביי באנגלית, להתראות בעברית.

כשסיפרנו לחברים בתל-אביב שאנחנו נוסעים לוועידה ברמאללה, הם טענו שהשתגענו. לרמאללה? ועוד עכשיו, אחרי מה שקרה שם?

גם מארגני הוועידה - קבוצה בינלאומית של אקדמאים בשם FFIPP - היססו. אמנם, הוועידה נקבעה למועד זה כבר לפני כמה שבועות, אך שמא כדאי לדחות אותה בשבוע-שבועיים? האם אפשר להביא לרמאללה עשרות ישראליים, פחות מ-‏24 שעות אחרי ההרג?

בסוף התקבלה ההחלטה שזה בדיוק הזמן והמקום המתאימים, והוועידה התכנסה במועדה. הנציגים של 23 ארגונים פלסטיניים, 22 ארגונים ישראליים ו-‏15 ארגונים בינלאומיים שוכנו במשך שלושה ימים במלון בעיר, דיברו, אכלו וקיימו דיונים על הנושא האחד המטריד את כולנו: איך לפעול ביחד כדי לשים קץ לכיבוש, ששפיכות הדמים בכיכר מנארה הייתה רק אחד מגילוייו היומיומיים.

היה חשוב לקיים את הכנס דווקא במקום הזה מסיבה נוספת: מאז הירצחו של יאסר ערפאת התרופפו מאוד הקשרים בין כוחות-השלום הישראליים והפלסטיניים בדרג בכיר. בניגוד גמור לערפאת (שבאחרונה סולקו הספקות האחרונים לגבי העובדה שאכן נרצח), אין אבו-מאזן רואה בהם חשיבות. זוהי אחת הסיבות - אחת מרבות - לפסימיות המשתקת, שאחזה בחלק ממחנה השלום.

לכן הייתה חשיבות כה רבה לעצם קיום הכינוס. ישראלים, פלסטינים ופעילים בינלאומיים ישבו ביחד, בערבוביה, נכנסו זה לדברי זה, הציעו הצעות לפעולות, הדגישו את המטרה המשותפת. הדבר בלט עוד יותר ביום השני, כאשר הוועידה התפלגה לסדנאות מצומצמות יותר, שבהן השמיעו משתתפי הכנס מתל-אביב ומחברון, משכם ומניו-יורק, מברצלונה ומכפר-סבא רעיונות לפעולה משותפת.

היו גם ויכוחים סוערים, אבל לא בין ישראלים ופלסטינים, אלא בין בעלי דעות שונות שחצו את הגבולות הלאומיים. הוויכוח העיקרי: האם ציר המאמץ העיקרי הוא בארץ או בחוץ-לארץ?

נציג אחד הארגונים הישראליים טען בלהט שאין מה לעשות בארץ, ושיש לרכז את הפעולה בגיוס דעת-הקהל בחו''ל. הדגם לגישה זו הוא החרם העולמי שהוטל בשעתו על דרום-אפריקה. כנגדו טען דווקא נציג פלסטיני שהדבר היחידי החשוב הוא להשפיע על דעת-הקהל בישראל, שהיא ככלות הכול הכובש. גם אני טענתי שהמאמץ העיקרי צריך להתרכז בישראל, אף שאין לזלזל בפעולה בחו''ל. אבל התנגדתי בתוקף לכל רעיון להטיל חרם כללי על ישראל, בין היתר מפני שזה ידחוף את הציבור לזרועות הימין. (אני בעד חרם נקודתי על גופים המזוהים במישרין עם הכיבוש, כמו ההתנחלויות, ספקים של ציוד צבאי מסוים, אוניברסיטות בעלות שלוחות בשטחים הכבושים, וכו'.)