ועדת וינוגרד שקועה בבדיקת/חקירת ארועי קיץ 2006 ולמרות שחלק מן העדויות וגם מקצת מן המסקנות התפרסמו בתקשורת, עדיין רב הנסתר על הגלוי, ויעבור זמן עד שהמסקנות הסופיות תובאנה לידיעת הציבור. כבר היום רואים דבר אחד, יש מי שכל הסיפור לא נראה לו. ישנם כאלה המנסים בכל כוחם ''להכניס מקלות בגלגלים'' ולמנוע, או לפחות להקשות, על הוועדה לבצע את מה שהוטל עליה.

ביותר מהזדמנות אחת בעבר הבעתי את דעתי על כך שכל מה שקשור לוועדה, אופן הקמתה, הרכבה, הגדרת תחומי החקירה שלה וסמכויותיה הוא בחזקת אבסורד. בכל זאת, משהוקמה, כל עוד לא היתה הפרה של החוק, יש לתת לוועדה לסיים את משימתה ללא הפרעות. לצד החוקי התייחס כבר בית המשפט העליון כשדחה את העתירות שהוגשו נגד הקמת הוועדה ולא אחזור על כך כאן. לצד המעשי אפשר יהיה להתייחס רק בעתיד, אחרי שהוועדה תפרסם את הדו''ח הסופי ואת מסקנותיה/המלצותיה ומה שייעשה אתן.

לכאורה זה היה צריך להיות סוף הסיפור, כשכל הנוגעים בדבר ממתינים בסבלנות להופעת הדו''ח (לפחות דו''ח הביניים למי שבאמת אצה לו הדרך), אבל כמו תמיד, בישראל הדברים אינם יכולים להיות פשוטים.

מכל הצדדים נשמעים קולות הקוראים לוועדה לא להתמהמה, לפרסם את העדויות, לנהל את הדיונים בדלתיים פתוחות, ולהצהיר כבר עכשיו קבל עם ועדה מי ומי יהיה באשמים. לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שוועדת וינוגרד, גם אם היא רק ועדה בודקת ולא ועדת חקירה במובן החוקי, איננה יכולה לתפקד כראוי מול הזרקורים ומצלמות התקשורת; עדים אינם יכולים להתבטא באופן חופשי בנסיבות כאלו, כאשר כל מילה שנפלטת נחטפת מיד ע''י אשפי התקשורת ומוצאת מהקשרה ומפורשת בהתאם לאג'נדה כזאת או אחרת. יש כאן מגמה ברורה לפגוע ביכולתה של הוועדה לעשות את המוטל עליה ולהשפיע מראש על הממצאים. לא הסתרתי בעבר את דעתי על הוועדה ומה שייצא ממנה ולא שיניתי דעתי זו גם עכשיו. אבל כמו שאומרים ''זה מה יש'', וצריך לתת לוועדה לסיים את תפקידה בלי שחברי כנסת ועיתונאים תאבי פרסום ינשפו בעורפה. מה שחמור יותר הוא התפקיד שבית המשפט העליון נטל על עצמו בכל הפרשה.

הקמת הוועדה גררה בעקבותיה גל של עתירות לבית המשפט העליון מכל מיני גופים ציבוריים ופרטיים שלא היו מרוצים מאופן הקמת הוועדה, מהרכבה ומהגדרת משימותיה. בית המשפט העליון ניצב בפני הדילמה שהחוק במקרה הזה ברור ואיננו מותיר מקום לפרשנות יצירתית – הסמכות להקמת ועדת חקירה וקביעת הנושאים אותם עליה לחקור היא בידי ראש הממשלה (למעשה הוא כלל לא חייב להורות על הקמתה אם לדעתו אין בה צורך). מי שחוקק את החוק חזה גם את האפשרות שתהיה אי שביעות רצון מהחלטתו של ראש הממשלה וכלל בחוק התייחסות לאפשרות לערער על החלטתו של ראש הממשלה. הסמכות לערער על החלטתו של ראש הממשלה ניתנה לוועדת הביקורת של הכנסת. החוק הוא אולי לא חכם, אבל הוא ברור. לאור המצב החוקי, על בית המשפט העליון היה לדחות את כל העתירות על הסף מבלי לדון בהן. תוך התעלמות מהחוק, בית המשפט בכל זאת דן בנושא. העתירות נדחו (אחרי ככלות הכל יש גבול עד כמה אפשר לכופף את החוק), אבל נוצר התקדים שלבית המשפט העליון ישנה הסמכות לדון בנושא, למרות שבחוק אין שום איזכור, אפילו ברמז, לכך שלבית המשפט העליון יש תפקיד כלשהו בתהליך (התייחסתי לנושא בהרחבה במאמר קודם, פסיקה לא ממוקדת, מיום 14 בינואר, 2007). מי שחשב לרגע שכאן זה נעצר, טעה. בית המשפט העליון, למרות שבסיבוב הקודם פסק מה שפסק, אינו שוכח ואינו מוחל על כבודו. בסיבוב הנוכחי הוא כבר דן ''בכובד ראש'' בכל העתירות על אופן התנהלות ועדת וינוגרד וּמְבָּגֵ''ץ אותה מימין ומשמאל בכל מיני דרישות שכל כולן אינן אלא התערבות שלא במקומה בדיוני הוועדה. לא שיקולים של צדק עומדים מול עיניהם של צוות הבג''ץ אלא שיקולים קטנוניים של אגו. השופט וינוגרד היה טרם פרישתו שופט מחוזי, ''ליגה ב' '' בעיניה של השופטת בייניש, נשיאת בית המשפט העליון. השופטת בייניש, החרדה למעמדו של בית המשפט העליון, רואה את התקדים של הטלת המשימה על שופט מחוזי, כפגיעה חמורה במסורת שבראש וועדות דומות בעבר, לפחות אלו שזכו לכותרות, תמיד היה שופט מבית המשפט העליון (לפעמים שופט בדימוס, אבל תמיד שופט עליון). ביחד עם העובדה שאישיות משפטית אחרת המכהנת בוועדה היא דמות מהאקדמיה שהיא לצנינים בעיניה של השופטת בייניש וגם בעיני קודמה בתפקיד, יש כאן ''קייס'' ברור לעשות הכל כדי להקשות על ועדת וינוגרד לבצע את מה שהוטל עליה, ואם אפשר, לגרום לכך שהיא תכשל. התנהגותו של בית המשפט העליון במקרה הנוכחי לא באה אלא להפגין ''מאצ'ו'' משפטי, משהו בנוסח ''חשבתם שתסתדרו עם איזו ועדה של נמושות מבית המשפט המחוזי? תשכחו מזה, אנחנו כבר נראה לכם מי פה הקובע''.

אי אפשר לסיים מבלי לאמר מילה על התקשורת. אלה הרי חייבים לכתוב משהו או, לחילופין, לאמר משהו כשמדובר בתקשורת האלקטרונית. על פי הכלל של ''בהעדר ציפור שיר, גם העורב הוא זמיר'', בהעדר תוכן של ממש למלא את עמודי החדשות, חרושת השמועות עובדת שעות נוספות. וכך אין מחסור בכותרות מהן אנו לומדים מי אמר מה ועל מי, למי הוועדה הולכת להכניס באבוהא, ואם זה יהיה על ''בסיס אישי'', ומי יצטרך להסיק ''מסקנות אישיות'' ועוד כהנה וכהנה. לא מעטים מבין אלה שהוזמנו להעיד בפני הוועדה הזדרזו, מייד עם תום הופעתם, לשתף את התקשורת בחוויה שעברה עליהם זה עתה. זה כמובן משחק לידיה של התקשורת. אי אפשר לדעת אם מה שהעד מספר לתקשורת זה בדיוק מה שהוא אמר בעדותו לוועדה, אם הדברים לא עברו ''עריכה פנימית'' ו''שופצו'' קצת על מנת להציג את העד באור קצת יותר חיובי, אבל את מי זה מעניין? יש כותרת וזה מה שחשוב. לגבי העד, במקרה שתתגלינה ''אי התאמות'' בין מה שפורסם עכשיו לבין מה שיופיע בדו''ח הסופי, תמיד אפשר יהיה לטעון ש''לא הבינו אותי'' או ''הדברים הוצאו מהקשרם''.

---