ידיעה שהתפרסמה ב''מעריב'' מיום 10 באפריל, 2007, מספרת על מחבל מתאבד שנסה להגיע לעולם שכולו טוב באמצעות פיצוץ מכונית הנושאת 100 ק''ג חומרי נפץ בתל אביב. ברגע האחרון, מסיבות השמורות עמו
איחוד משפחות בנוסח פלשתינאי. אפשר להתפוצץ... (אולי התעוררו בלבו ספקות בנושא 72 הבתולות שהיו אמורות להמתין לו בגן העדן), הוא נרתע מלבצע את זממו. החקירה העלתה שהמחבל היה ערבי תושב קלקיליה בעל תעודת זהות ישראלית, אותה קבל בזכות זה שנשא לאשה ערביה ישראלית, תושבת טייבה. תעודת הזהות הישראלית אפשרה לו לעבור באופן חופשי במחסומים ולהשתמש ברכבו הנושא מספר רישוי ישראלי למשימות מודיעיניות בעבר.
לפני שאמשיך, אני מביא להלן כלשונו קטע שהופיע במדורי ''
הרהורים ללא כחל ושרק'' ביום 14 בינואר, 2007:
לא מזמן עלה כאן סיפורו של סמי. לא סמי מ''סמי וסוסו'' מהטלוויזיה, אלא סמי של אורי אבנרי. המסכן, לא מרשים לבחירת לבו להצטרף אליו. ראשית, יש לי חדשות עבור אבנרי ותומכים אחרים שלו כאן בפורום. אם סמי היה אזרח מצרי או אזרח סעודי גם אז בחירת לבו לא היתה יכולה להצטרף אליו, כי בשתי המדינות האלו יש חוק מפורש האוסר על מתן אזרחות לפלשתינאי גם אם הוא נשוי לאזרח מקומי. אינני יודע מה המצב בארצות ערביות אחרות. נחזור למצב כאן. יש, כך טוען אבנרי, 105,000 בני/בנות זוג במצב דומה לזה של בחירת לבו של סמי. אני מניח שהוא בדק את המספרים ואני לא חולק עליהם. זה נשמע ממש נורא, 105,000 נפשות שנידונו להיות מנותקים מבני זוגם. אבל בואו נעשה חשבון קטן. נניח שאחוז אחד בלבד מתוך אותם 105,000 בני/בנות זוג תומך בלוחמת הטרור שהפלשתינאים מנהלים נגד מדינת ישראל (בפועל זה הרבה יותר, אבל נסתפק כאן באחוז אחד). אחוז אחד מתוך 105,000 זה 1,050. נניח שרק אחוז אחד מתוך אותם 1,050 תומכים מוכן לתרגם את תמיכתו למעשים ולצאת למשימת התאבדות באיזו קפטריה, סופרמרקט או מקום ציבורי אחר (שוב, בפועל זה הרבה יותר, אבל לצורך הדיון, נסתפק באחוז אחד). אחוז אחד מ 1,050 זה בערך 10. אם לשפוט לפי העבר, בפיגוע התאבדות ממוצע יש בין 5 ל-15 קורבנות ועוד עשרות לא מעטות של נכים ופצועים. פסיקת בג''ץ שמנעה את ביטול הסעיף בחוק האזרחות שכל כך פוגע בסמי, התקבלה על חודו של קול (6 נגד 5) כשברק היה במיעוט שדרש לבטל את החוק. לדעתו של ברק לא נורא אם כ-100 ישראלים יקריבו את חייהם ובלבד שזכותו של סמי לחיי משפחה נורמליים לא תפגע (מי שהוא מוכן להסביר מה כל כך נורא אם סמי יצטרף לבת זוגו במקום שהיא תצטרף אליו? הרי זה בדיוק מה שהוא היה עושה אילו היה נולד במקרה במצריים או בערב הסעודית). הסטטיסטיקה שהצגתי כאן קצת פשטנית (אני מקווה שגם עמיש לא יתקשה להבין אותה, למרות שהוא למד במגמה הומנית), אבל למרבה הצער היא מאוד מציאותית, ומראה שבעצם התבטאותו של חשין על ברק היתה פחות חמורה ממה שהגיע לו. אחרי הפסיקה, שלא היתה לרוחו, ברק עוד הבטיח ''לחזור אל הנושא''.
במקרה שלנו, נשוא הידיעה ב''מעריב'', הוא בן זוג ולא בת זוג, אבל נסיון העבר הראה שהשאיפה להגיע לגן העדן איננה פחות חזקה אצל הנשים הערביות מאשר אצל הגברים. הג'רוסלם פוסט מיום 11 באפריל, 2007 עוסק בהרחבה בנושא. לדברי
הכתבה בג'רוסלם פוסט, בעדות שהובאה בפני ועדת הפנים של הכנסת ביום 8 בינואר, 2007, נמסר ע''י שרותי הבטחון שמתוך 272 פיגועי התאבדות שבוצעו בישראל, 38 בוצעו בידי ערבים תושבי השטחים שהיו בעלי תעודות זהות ישראליות אותן הם השיגו בדרכים לגיטימיות. 38 מתוך 272 זה כמעט 15%! – זה הרבה יותר מהאחוז הבודד עליו הסתמכתי בדוגמא שהבאתי. החוק האוסר על ערבים מהשטחים שנשאו בני/בנות זוג מישראל להצטרף לבני משפחתם בישראל לא נחקק בחלל הריק. החוק נחקק באפריל 2002, בעקבות פיגוע התאבדות שבוצע בנוה שאנן בחיפה, ע''י מחבל בעל תעודת זהות ישראלית אותה קבל אחרי שנשא לאשה ערביה ישראלית. 15 ישראלים נהרגו באותו פיגוע.
לכל זה אין כל ערך בעיני משמרות זכויות האדם (כמעט שיצא לי ''המשמרות האדומים''). עבורם החוק הזה הוא ''חוק גזעני'', חוק שאין לו מקום בספר החוקים של מדינת ישראל. העובדה שחוקים דומים (למעשה יותר חמורים) קיימים בארצות ערביות כלל לא מעניינת אותם. העובדה שמטרת החוק הישראלי היא למנוע שפיכות דמים מיותרת בעוד שהחוקים במדינות ערב נועדו למטרה אחת בלבד - למנוע את סיום הסכסוך, גם היא לא מזיזה להם (לפעמים קשה שלא לחשוב על האפשרות שדווקא ההבדל הזה בין מטרת החוק הישראלי לבין מטרות החוקים הדומים בארצות ערב היא הסיבה האמיתית המסתתרת מאחורי הגדרת החוק הישראלי כ''גזעני'').
את דגל זכויות האזרח נושאים (נו, איך אפשר אחרת?) אבנרי וספירו סוחר הסמרטוטים, אבירי הלוחמה ב''אפארטהייד'' הקיים במדינת ישראל. קשת רחבה של גופים וארגונים המתיימרים לייצג את ''כבוד האדם'' וזכויותיו, קשת המשתרעת ממרץ ועד שרץ, מצטרפת אליהם במאבקם נגד ''החוק הגזעני'' ובקריאה לביטולו. הגישה הזאת, לפיה ל''זכויות האדם'' או ל''כבוד האדם'' יש עדיפות על חיי אדם היא נר לרגליהם של ''משמרות זכויות האדם''. היא משקפת רמת ערכים מוסריים שגם החברה הקניבלית לא היתה מסוגלת לרדת אליה. נתמזל מזלנו, והפעם, ששה מתוך אחד עשר שופטי בית המשפט העליון שדנו בתביעות לבטל את החוק, החליטו שיש להשאיר אותו בתוקפו. אבל השופט בדימוס אהרון ברק (כמה שזה נשמע טוב – ''השופט
בדימוס אהרון ברק''), הבטיח שהוא עוד ''יחזור אל הנושא''. מעניין לדעת אם ה''חזרה לנושא'' של השופט בדימוס אהרון ברק, מי שפסק חד משמעית ש''הטרוריסט הוא בראש ובראשונה אדם, ויש להתייחס אליו ככזה'', תושפע כהוא זה מנסיון הפיגוע האחרון. אחרי ככלות הכל תמיד אפשר יהיה לטעון שמאחר והפיגוע לא בוצע בפועל הוא לא רלוונטי.
כדאי לציין כאן שגם הכתבה בהג'רוסלם פוסט מעוררת מספר תמיהות. מהכותרת שלה ''נסיון הטרור פוצץ את איחוד המשפחות'' (Terror Plot May Have Blown Family Reunification) משתמע כאילו הבעיה היא הפגיעה ב''איחוד המשפחות'', ולא נסיון הפיגוע שלו היה מתבצע היה יכול לעלות בעשרות קורבנות. הרושם הזה מתחזק למקרא משפט הפתיחה של הכתבה ''ארגוני זכויות האדם יתקשו עכשיו לשכנע את בית המשפט העליון לבטל את החוק הזמני האוסר על ערבים מהשטחים לחיות עם בני/בנות זוגם הישראליים בעקבות נסיון הפיגוע האחרון של החמאס'' (Human rights organizations will have a tougher time now persuading the High Court of Justice to overturn a provisional law prohibiting Palestinian men under the age of 35 and women under 25 from living in Israel with their Israeli spouses after the latest suicide bomb plot by Hamas). איחוד משפחות – זה הדבר היחיד שיש להם בראש. חייהם של ישראלים שיפגעו מפיגועים אינם גורם שיש להתחשב בו.
''השופט אהרון ברק מוכן שיתפוצצו 50-30 אנשים אבל שיהיו זכויות אדם''. משפט זה נאמר ע''י השופט בדימוס מישאל חשין ב
ראיון שנתן למוסף ''הארץ'' לרגל סיום כהונתו בבית המשפט העליון (הדברים התפרסמו בעיתון ''הארץ'' ביום 24 במאי, 2006). המשפט הזה, גם אם הוא נוסח בצורה קצת חריפה, הינו תמונה נאמנה של סדרי העדיפויות המנחות את ''משמרות זכויות האדם''. בתור שכזה הוא מהווה כתב אישום חמור ביותר לכל האירגונים האלה.
הגישה הפסולה הזאת איננה מצטמצמת רק לנושא האזרחות לבני זוג ערבים. היא מהווה קו מנחה לכל הפעילויות של ''משמרות זכויות האדם'' הקשורות לחופש התנועה של ערביי השטחים לתוך שטחי מדינת ישראל, אם זה לצרכי מציאת תעסוקה, אם זה לצרכי לימודים ואם זה סתם למטרות ''תיירות'' או ''מעבר חופשי'' בין רצועת עזה ויו''ש. לא מזמן, כשאלוף פיקוד המרכז נקט ביוזמה ברוכה למניעת הסכנה והוציא צו האוסר על ישראלים להסיע ערבים מהשטחים לשטחי מדינת ישראל, הם הגיבו בגל של מחאות, וקבוצות של ''פעילים'' מארגוני הצדק והשלום למיניהם אפילו התארגנו כדי להפר את הצו ולספק שרותי הסעה למחבלים מתאבדים בפוטנציה.
פעילי זכויות האדם יטענו כמובן שלא היה בכוונתם להסיע מחבלים מתאבדים, שהם רק מתנגדים ל''איסור גורף'' שהוא בגדר ''ענישה קולקטיבית'', דבר ש''לא יעשה במקומותינו'' – להעניש את הרבים על חטאם של מעטים, ושהם היו מסיעים רק כאלה שהם מעל לכל חשד. זה מעלה שאלה מעניינת – איך הם יודעים? מטבע הדברים אם אתה יודע מי איננו מחבל מתאבד, אתה יודע גם מי הוא כן מחבל מתאבד (''מכלל הן אתה שומע לאו'' או שאולי הפכתי כאן את היוצרות...). זה תהליך פשוט של אלימינציה. מדוע הם אינם משתפים את כוחות הביטחון במידע הזה? הרי זה היה יכול לפתור את כל הבעיות ולחסוך הרבה קורבנות. בסופו של דבר אלוף הפיקוד נכנע ללחצים וביטל את הצו כך שהדבר לא הועמד למבחן.
ההתנגדות ל''ענישה קולקטיבית'', היא אחד הדברים המגוחכים ביותר בכל הסיפור. חישבו לרגע מה בדיוק המשמעות של המנעות מנקיטת צעדים נגד הרבים בשל חטאם של המעטים? אני מזכיר שלא מדובר באיזו עבירה מינורית, מדובר ברצח המונים! זה נכון שלא כל הציבור הערבי הם מחבלים מתאבדים, רק מעטים הם כאלה (לא נכנס כאן לדיון בשאלות כמו ''כמה מעט זה מעט'', או איזה אחוז מבין הציבור הערבי תומך באותם ''מעטים''), אני מוכן לצעוד אפילו צעד נוסף ולקבל את הקביעה שהמחבלים המתאבדים הם לא סתם ''מיעוט'' אלא הם מיעוט שולי בקרב הציבור הערבי. הימנעות מאמצעי ענישה קולקטיבית במקרה הזה משמעותה היא מתן חסינות למיעוט השולי הזה (האם זה מה שחוגי השמאל מתכוונים לו כאשר הם מדברים על ''זכויות המיעוט''?). במקרה של מחבלים מתאבדים מה שקובע הוא מניעת הפיגוע. במקרה של מחבל מתאבד הענישה היא אפילו לא בחזקת כוסות רוח למת. אם למישהו יש רעיון רציני איך למנוע ממחבלים מתאבדים לבצע את זממם בדרך אחרת, אני סקרן לשמוע עליו. אין לי ספק שגם כוחות הביטחון ישמחו ללמוד איך עושים את זה.
לסיום, לא נכנסנו כאן כלל לדיון בשאלה של השימוש ב''איחוד משפחות'' במסגרת של נישואים פיקטיביים ע''י הערבים על מנת ליישם את ''זכות השיבה''. זה נושא לדיון בפני עצמו.
על משמר זכויות האדם
