|
|
|
התסמונת הפאסבית האגרסיבית של מדינת ישראלענבל בר-און
השמאל טוען שישראל תוקפנית. הימין, תוך שימוש בהסבר ש'היהודי הפנים את הגלותיות ועל כן משחזר את הקורבניות כלפי הגויים', טוען שישראל רופסת ופאסיבית. האמנם? האמנם ישראל קורבנית או תוקפנית? על היהודי החדשאבות הציונות איתרו את בעייתו של היהודי כפרט ושל העם היהודי כקולקטיב. היהודי, אשר התרגל לחיות מאות בשנים בגטאות, נתון לחסדי ה'גויים', הפנים את התפיסה הקורבנית כלפי 'אחרים'. הוא עלול לשחזר את ה'גטו שמבפנים' ביחסיו כלפי חוץ, ועל כן, אבות הציונות, ובצדק, ראו לנכון 'לשדרג את האופי היהודי' ו'להוציא את הגטו מהיהודי' – קרי, לשנות את התפיסה הקונספטואלית של היהודי את עצמו ואת הסובבים אותו (ואת התפיסה הקונספטואלית של היהודי ביחס לאחרים) – כתנאי הכרחי ליישוב העם מחדש בארצו (שכן ללא הוצאת הגטו מהיהודי, אין טעם בלהוציא את היהודי, פיזית, מהגטו).
קורבניות – האמנם?הימין גורס כי ישראל – הגלגול החדש של ה'יהודי הגלותי' מקרבנת את עצמה מחדש בכל פעם. גבולות 67' קרויים 'גבולות אושוויץ', ובכל פעם שישראל מבליגה ואינה עונה, יש מי שמשווים את מצבה למצבו של הילד מורם הידיים מהתמונה המפורסמת מהשואה. הימין מצביע על החמאס (ובצדק לפעמים) כמי שמשחזר כלפי ישראל (בשינויים המחייבים) את התוקפנות ההיטלראית כלפי היהודים, ואת תגובת ישראל (המתונה, לנסיבות), כקורבנית. השמאל לעומתו גורס שאנו מעוללים לפלשתינאים משהו אשר דומה (גם אם לא מתקרב בהיקפו ובחומרתו) ל'מה שהנאצים עוללו לנו', כאשר הביטוי המובהק לגישה זו הינו ה'יודונאצים' המפורסם של פרופ' ליבוביץ' המנוח.
נרטיבים מתחריםדיון פוליטי רציונלי אינו יכול להיצמד אל 'הסבר' חד צדדי לאירועים. הימין והשמאל, כל אחד מהם, מציגים עובדות באורח סלקטיבי, תוך הענקת פרשנות אשר נגזרת מתוך זהותם הפוליטית (מה שמכונה גם 'הפוליטיקה של הזהויות'). האמת, מורכבת יותר. לטעמי באקטים-מדיניים-ביטחוניים מסוימים, מפגינה ישראל התנהגות פאסיבית (קורבנית) ואגרסיבית (תוקפנית) כאחד.
פאסיביות- אגרסיביות- הכיצד?בעוד שבן גוריון (ואבות הציונות בכללם) שאפו להשתחררות מנטלית מהגטו, מתפקיד הקורבן, אני מוצאת שישראל לא השתחררה במובנים מסוימים מה'גטו' (שבלב), ונותרה מאמצת קונספציה של קורבן, במובנים מסוימים. להבדיל מהימין, אשר תופס כל ויתור של ישראל כהעלאה באוב של הקורבניות אשר אופיינית ליהודי הגלותי, לטעמי ישנם אקטים מסוימים שישראל מבצעת, אשר הם קורבניים ותוקפניים כאחד.
כיבוש קורבני-תוקפניכך לדוגמא אקט הכיבוש: זהו אקט קורבני ותוקפני כאחד. בעוד שאין צורך לבאר לקורא מדוע אקט הכיבוש הינו אקט תוקפני (כיוון שהוא שולל מהפלשתינים את זכויות-האדם שלהם, את אדמותיהם ואת כבודם-העצמי), הרי שדומה שיש הכרח לבאר מדוע הנני רואה אקט זה כקורבני, באותה נימה שהינו תוקפני. מלחמת לבנון האחרונה ממחישה יותר מכל, להיכן הידלל כל כוח ההרתעה של צה''ל. בדיני החברות אנו נוהגים לדבר על 'דילול מניות'- מכירת מניה בזול פירושה 'דילול המניה'. בתחום דיני הקניין הרוחני אנו מדברים על 'דילול המותג'- אם פלוני ימכור חולצות מסוג ח' עם השלט 'קוקה-קולה' עליהן, הוא ידלל את המותג. דילול מותג פירושו שימוש במותג לצורך מכירת מוצרים גרועים, תחת הדגל המתנוסס של אותו המותג. מה שעשה צה''ל בשטחים הכבושים הוא 'לדלל את המותג'. צה''ל, צבא ההגנה לישראל אשר הפליא כוחו (הצודק לחלוטין!) במלחמת הקוממיות, ובמלחמת ששת הימים, אותו צה''ל, כשנדרש לכיבוש, דילל כוחו. תנו למתאגרף סומו להתאמן אל מול נמלה, וראו מה יהא כוחו של אותו מתאגרף הסומו כעבור 40 שנה של 'אימונים עם נמלה'. מדינת ישראל שלחה את צבאה החזק (אשר נלחם לתכליות צודקות ביותר ב-19 השנים הראשונות לקיומה של המדינה, תכליות אשר הבטיחו את קיומה של המדינה) להרים חולצות של אנשים במחסומים או לעצור באיבן נשים הרות אשר כורעות ללדת. בשחיקת כוחה הצבאי של ישראל במחסומים ובמרדפים אחרי ילדים, תוך שימוש בפלשתינים מקומיים כמגן חי ואנושי (''נוהל שכן''), איבדה את כוחה הצבאי; חיילים אשר 'משמרים את המיומנות' שלהם באמצעות פלשתינים במחסום- מאבדים את כוחם. הפתרון ל'תעלומת איך לא הצלחנו בלבנון' טמון בשטחים- במחסומים. מדינה שהחיילים שלה מתאמנים במחסומים על 'כושר קרבי' ועל 'מוכנות לקרב'- כך זה נראה. הכיבוש המיותר בזבז את כוחו של צה''ל על זוטות כגון שמירת 8 חיילים על מתנחל אחד (הפרזה אשר באה להמחיש כיצד כוח צה''ל רב בוזבז על שמירה על התנחלויות מבודדות), תוך פגיעה בנשים, זקנים, ובילדים קטנים, פלשתינאים. הכוח הזה שהתבזבז נגרע מאיתנו כאשר היה נחוץ לנו- לצורך הגנה על עצם קיומנו (שכן נסרללה מתריס על עצם קיומה של ישראל) בלבנון. הכיבוש הינו קורבני בעוד מובן- הכיבוש מביא את אומות העולם המתונות כלפי ישראל (הערבים המתונים, האירופאים בעלי העמדה הסבירה, הדמוקרטים האמריקאים) להסתייג מישראל תוך כדי הרהורים שאינם-רצויים על עצם ההצדקה לעצם קיומה של ישראל. אין ספק שישנם אנטישמים בעולם אשר שוללים את עצם הרעיון של קיומה של מדינת ישראל, ללא קשר למה שישראל עושה או לא - אך יחד עם זאת, מלחמה הסברתית באנטישמים אלו, תהא יעילה יותר דווקא כאשר ישראל תנער חוצנה מן הכיבוש. דווקא אז הסברה על הזכות הטבעית של העם היהודי להתקיים בארצו (דבר אשר למרבה הצער נחוץ, הואיל ויש מי שלמרבה האנטישמיות, מערערים על כך) תוכל לדעת הקהל האירופית ביתר שאת. יש לזכור כי מדינות אירופאיות רבות, טרם 67', היו פרו ישראליות דווקא מפאת ההצדק הרב אשר עומד ביסוד עצם קיומה של ישראל. מכאן, אם כן, נובע פן נוסף לקורבניות שבעצם הכיבוש. אמר נתן אלתרמן בשירו:
אז אמר השטן: הנצור הזה
איך אוכל לו.
איתו האומץ וכישרון המעשה
וכלי מלחמה
תושייה עצה לו.
ואמר: לא אטול כוחו
ולא רסן אשים ומתג
ולא מורך אביא בתוכו
ולא ידיו ארפה כמקדם,
רק זאת אעשה: אכהה מוחו
ושכח שאיתו הצדק...
|
שליטה גסה, אכזרית, לא אנושית בעם אחר מדללת את התחושה היסודית, המוסרית של 'צדקת דרכנו' ובכך מחבלת בכוח הצבאי, אשר כידוע, הרוח הנושמת באפו היא אותה 'צדקת הדרך' אשר מניעה את הכוח הלוחם (''מעטים מול רבים'' בתש''ח עבד על הנוסחא הזו, כמו גם ביוני שנת 1967).
ישנם מי אשר בכל מקרה יראו בנו ''כובשים'' ו''רעים'' (לא צריך להרחיק לכת, ישנם ישראלים פוסט ציונים או אנטי ציונים, בנוסף לשמאל הראדיקלי באירופה ובארצות הברית ולאיסלאם הראדיקלי), אולם בהם יש להלחם בהסברה. יחד עם זאת, אפשר להסביר את מה שצודק וראוי ונכון. הסברה של כיבוש (שאינו צודק) 'תלכלך' את ההסברה כולה באי-אמינות. את צדקת דרכה של מדינת ישראל (ללא כיבוש) נוכל להסביר בקלות שכן הסברה אינה יכולה לעקם עובדות ולהפוך רע לטוב (כמו בשפה האורוולית: ''בערות היא הכוח, עבדות היא חירות, אמת היא שקר'') אך היא יכולה להסיר את הערפל של הרטוריקה האנטישמית המניפולטיבית אשר שוללת את עצם קיומה של מדינת ישראל, ולהסביר את ישראל (ללא כיבוש) כאשר מדינה זו מגנה על עצמה מתוך גבול-לגיטימי.
נמרוד אבישר ממחיש במאמרו כיצד דווקא התנערות מהכיבוש תסייע לשרטט את גבולות הקבע של ישראל, ולהשלים את המפעל הציוני, הבלתי מושלם:הגל טען כי אין אפשרות להכרה עצמית, לתודעה המכירה את עצמה, בלי שתהיה תודעה אחרת המכירה בתודעה הראשונה. בלי תשובה לשאלה ''מיהו פלסטיני?'' לא תיתכן תשובה לשאלה ''מיהו ישראלי?''. אם ישראלי הוא בעל אזרחות ישראלית, מה יגידו כל אותם אזרחי ישראל שרואים ומגדירים עצמם כפלסטינים? אם ישראלי הוא אדם החי דרך קבע בשטחי מדינת ישראל, הרי שישראלים הם גם אותם פלסטינים תחת כיבוש. הדרך היחידה להגדיר ישראלי, היא להגדיר גם פלסטיני, והדרך היחידה להגדיר את ישראל היא להגדיר ראשית חכמה את פלסטין. הגדרה כזו תביא כמובן גם ליצירת גבולות קבע, שהיא המטרה שעוד נותרה עומדת בפני התנועה הלאומית היהודית. לא ניתן להשיג גבולות קבע בדרך שאינה כוללת הגדרה עצמית פלסטינית, וזאת משום שלמגינת לבם של אדריכלי חומת ההפרדה, לא ניתן לקבוע גבול של קבע באורח שהוא חד צדדי - על הגבול להיות מוכר ככזה על ידי שני הצדדים שהגבול מפריד ביניהם. אם אחפוץ להתעלם משטחו הפרטי של שכני ולשחק שם בכדור, האם באמת תועיל לו גדר בקביעת הגבול בין בתינו? הרי אוכל להפילה, או לקפוץ מעליה. אמת, הוא יוכל להזמין את המשטרה, אולם כדאי שיהיו בידיו מסמכים המעידים על בעלותו על האדמה עד קו הגבול שציין, מסמכים שמיותר לציין שאין בידי ממשלת ישראל, פשוט מפני שאין היא בעלת הקרקע עד קו הגבול שהיא משרטטת בכוח בולדוזוריה. הוא ממחיש כיצד דווקא פעולת הכיבוש מדלדלת את הלגיטימציה של ישראל, בעיני עצמה, ובעיני אחרים, וכיצד, אם כך, אקט הכיבוש הינו קורבני (בכך שמאפיל על עצם ההכרה בישראל) ותוקפני (זה ברור למה).
מלחמת לבנון השנייה כאקט 'תוקפני קורבני'במאמרו מיום 8.8.06 ב'הארץ' כותב נחמיה שטרסלר כי:ישראל תמיד אמרה, שאין לה מלחמה עם העם הלבנוני ואין היא רוצה לפגוע בלבנון, אלא רק באש`ף (אז) ובחיזבאללה (עכשיו) - אך בפועל היא פגעה, הרסה, השמידה וביזתה את הלבנונים פעם אחר פעם. גורלם לא עיניין אותנו.
בתחילת המלחמה הפציץ חיל האוויר את שדה התעופה של ביירות, ועד היום הוא סגור לטיסות אזרחיות. אחר כך הרסה ישראל דרכים, גשרים - 174 (!) גשרים נהרסו - וכבישים. בביירות הרסה ישראל מאות בניינים באזור שכונת דאחיה, שלתושבים שם ברובם הגדול אין קשר לחיזבאללה. מאות בתים נהרסו בצור ובצידון, כפרים בדרום נמחקו. מאות אלפים נהפכו לפליטים חסרי כל וכאלף אזרחים נהרגו. ישראל גם הפציצה את מגדלי השידור של הטלוויזיה והרדיו הלבנוניים והשמידה מתקנים של צבא לבנון. לבנון שוב נזרקה עשרים שנה לאחור.
ב`הארץ` התפרסמו דבריה של בלוגרית מלבנון (נוצרייה בת 24) ושמה קרין (`הניחי נשקך, יא ישראל`, `הארץ`, 4.8), שכתבה על האסון שהתרגש על הלבנונים. היא כתבה על לבנון, שהיתה המדינה היחידה באזור שדמתה לישראל ויכולה לחיות אתה `בשלום חם ולא קר`. הפנטזיה של ישראל, כתבה, שהלבנונים יתקוממו נגד חיזבאללה - לא תתממש. כי כל מי שיכול עוזב את לבנון, ומי שיישארו בסוף יהיו תומכי חיזבאללה. בשנה האחרונה, כתבה, לאחר שהסורים עזבו, החלו רוחות חדשות לנשוב בלבנון, ו`נושא השלום החל לחלחל לשיח התרבותי`. אבל עכשיו, לאחר ההרס, איש אינו מדבר עוד על שלום כי `אף אחד לא ישכח את מעשי הזוועה שביצעה ישראל`. והיא פונה לישראל: `הרגת משהו שביר שהיית צריכה לטפח, שכנה ערבית ליברלית`.
כל מילה נוספת מיותרת. ישראל, בהורסה את המדינה הלבנונית השבירה, כמו גם את אותם גורמים אשר היו יכולים להיות בעלי-ברית פוטנציאלים לשלום עם ישראל, מבצעת אקט תוקפני-קורבני כאחד. תוקפני- בשל ההרס. קורבני, שכן כמו מערכת חיסונית אשר 'יורה על כוחותיה' במקום על כוחות פלישה מבחוץ כגון חיידקים, כך גם ישראל, חיבלה בפוטנציאל לשלום ולביטחון שטמון בכוחות השפויים בלבנון, אלו אשר היה להם מסד משותף (של שנאת קיצוניים), עם ישראל. אותם כוחות נוצריים, דמוקרטיים, סלדו וסולדים מחיזבאללה ומסוריה, בדיוק כמו ישראל. אותם כוחות נעלמו, ברחו או המירו את מתינותם ואת ציפיותיהם-לשלום, בשנאת ישראל, שנאה שאינה מובנית כמו אצל האיסלאם הקיצוני, אלא שנובעת מכך שישראל- היא זו אשר החריבה את עירם ואת ביתם ואת שכונת מגוריהם ואת הגשרים אשר היו אמורים לאפשר להם אספקה, במלחמה האחרונה.
תוקפניות קורבניות נוספת של ישראל- דוגמאותאקטים נוספים אשר ישראל נוקטת, מהווים לטעמי את הנימה, את הדפוס הקורבני-תוקפני של ישראל. כזו, למשל, היא הרמיזה לבשארה לא לשוב (למעשה סילוק שלו, שכן אדם חולה כליות אינו יכול לשוב למדינה שבה בודאות הוא יודע שישב בכלא) אשר מהווה תוקפנות רבתי כלפי האוכלוסיה הערבית בישראל אשר בחרה בו בצורה לגיטימית, ועצם ייצוגו אותה מהווה כלי ביטוי דמוקרטי ולגיטימי שלה, כמו גם אקט קורבני- בשארה בתפקידו החדש ב'אל ג'זירה' (אוהב הסורים הדיקטטורים) יהפוך ל''פרשן לענייני ישראל'' ויסביר כמה שישראל, לעומת סוריה, אשר מעלימה למחשכי המרתפים מתנגדי משטר, הינה ''דיקטטורית'') ילכלכך על ישראל.
גם בהיעדר הסברה נוקטת ישראל אקט שהוא תוקפני קורבני. כשאנו לא מסבירים, אנו מכשירים את הקרקע להחלטות או''ם כנגדנו (קורבניות). כשאנו נמנעים מהסברה, אנו נדרשים ליותר כוח צבאי (תוקפנות).
הנה אם כן, אקטים מסוימים שישראל נוקטת צעדים שבהם הינה מתנהלת הינם תוקפניים-קורבניים כאחד. אורי אבנרי הביע את עמדתו, במאמרו דם על הידיים, כי גם עצם ההימנעות משחרור האסירים, אשר יכולים להיות גורם ממתן באוכלוסייה הפלשתינית, מהווה אקט קורבני (שכן הימנעות משחרורם תחריף את הסכסוך) ותוקפני (שכן רבים מהכלואים כלואים לא ע''ס פעולות טרור אלא ע''ס השתתפות במאבק גרידא). אם נסכין עם ניתוחו של אבנרי, הרי יש פה דוגמא נוספת לאקט ישראלי שהינו, גם וגם, קרי גם תוקפני וגם קורבני. גם ההתנתקות היוותה אקט תוקפני קורבני. תוקפני, היות ונעשתה ללא הסכם, ותוך קביעת עובדות חד צדדיות לפלשתינים, כאילו אינם קיימים (במובן זה ההתנתקות היוותה המשך לכיבוש- אנו עושים מה שאנו עושים, ללא קשר למה שהפלשתינים רוצים או כיצד זה משפיע עליהם). קורבני- שכן נסיגה ללא הסכם חיזקה את הקיצוניים מהחמאס.
במקום תוקפנות-קורבנות- אסרטיביותאומרים שילדים מוכים יגדלו להיות מבוגרים מכים, או מוכים, או שניהם כאחד.
אבות הציונות, החל מהרצל, ועד לבן גוריון, כיוונו במשנתם ובפעילותם ובהגותם לכך שהיהודי יצא מהקליפה ה'גלותית' אל עבר עצמיות 'אסרטיבית' יותר. עם זאת, במובנים רבים, אותו 'יהודי חדש' אינו אלא היהודי הישן (הפאסיבי) באדרת חדשה (פאסיבי אגרסיבי). הוא תוקף את מי שמתחתיו (פלשתינים, אזרחים לבנונים תמימים) מותקף ע''י מי שמאיים עליו (השתיקה היחסית ביחס לאיראן, ההתעלמות מסוריה אשר מגבה את הטרור או ששת שנות השתיקה אל מול התגרות החיזבללה). כמובן שהתיאור של פאסיבי אגרסיבי אינו מתאר את כל המציאות, שהיא מטבע הדברים מורכבת יותר, אלא אך ורק צבע מסוים או גוון בולט בדפוסים שישראל נוקטת בהם, או מתנהלת על-פיהם. יש שישראל נוקטת אסרטיביות (לא פאסיביות ולא אגרסיביות שהן שני צדדים של אותו המטבע) כמו במלחמת לבנון האחרונה, אשר התגובה המיידית לחטיפת החיילם (פתיחה במלחמה) הייתה מוצדקת, שכן המחישה לחיזבללה ש'לא עוד' (חטיפת חילים כשיטה שהוכחה שמשתלמת תודות לעסקת השבויים שניהל ברק לאחר שנסוג ללא כלום).
התנהלויות רבות של ישראל, אם כן, טבולות בגוון ההתנהגותי הזה, בדפוס הזה של פאסיביות-אגרסיביות. את הדפוס הזה (שהוא במקורו גלותי וננקט ע''י מי שרגיל ליחסי קורבן-תוקפן) ראוי להחליף באסרטיביות מדינית. מבלי להביע עמדה כוללת (שזהו נושא לרשומה מעמיקה ונפרדת) ניתן לאמר כי היענות ליוזמה הסעודית (תוך עמידה ברורה על משמר האינטרסים של ישראל, כגון שמירת אופייה היהודי-ציוני של המדינה תוך שלילת זכות שיבה באופן שישלול את דמותה היהודית של המדינה) יכולה להוות אקט אסרטיבי. חבירה עם אומות ערב המתונות כנגד איראן- באקט שכזה אין תוקפנות (אלא השתחררות מהתוקפנות, מהכיבוש), אין קורבניות (נהפוך הוא, כך נרכוש בעלי ברית כנגד איראן). באקט כזה יש משום נורמליזציה, אותה נורמליזציה אשר דומה שכיוונו אליה אבות הציונות, החל מהרצל ועד בן גוריון, נורמליזציה של 'להיות עם ככל העמים', לא תוקף עמים אחרים (תוקפן) ולא מותקף ע''י אחרים (קורבן).
במקום הקורבניות אל מול איראן או התוקפנות אל מול הפלשתינים, ניתן לכונן יחסים אינטרסנטיים (אין יחסים עם מדינה אחרת שאין בהם אינטרס) בריאים, עם מדינות ערב המתונות (יחסים אשר יובילו לברית כנגד איראן). לכך, סבורתני, כיוונו אבות הציונות, ברצונם 'לנרמל' את מצבו של העם היהודי: לא רק לישובו בארצו אלא לכך שארצו תהא אסרטיבית, לא קורבנית, ולא תוקפנית.
הנורמליזציה לא תתבטא אך ורק בהפיכת היהודי שמצבו אנומלי (שכן הינו עם ללא מולדת) לבן בית במולדתו, אלא בהפיכת המולדת עצמה לכזו שאינה מקרבנת או מתקרבנת כלפי אחרים, אלא פשוט מקיימת נורמליזציה איתם, כאשר אותה חבירה-נורמלית אל עמים שכנים, יכולה להוות כלי הגנה מפני שכנים אחרים, תוקפנים (איראן).
|
|
|
התסמונת הפאסבית האגרסיבית של מדינת ישראל
