פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
להמשיך ''עם'' ולהרגיש ''בלי''
הרהורים בלי כחל ושרק / ישראל בר-ניר (יום ראשון, 13/05/2007 שעה 6:18)


להמשיך ''עם'' ולהרגיש ''בלי''

ד''ר ישראל בר-ניר



בין צעדיה הראשונים של התנועה הפמיניסטית בעולם היו כאלה שנועדו לשבור מסורות ומוסכמות שהכתיבו את מקומה ומעמדה של האישה. נושא מרכזי עליו יצא הקצף היה החזיה, אותה דור המייסדות של הפמיניזם ראה כסמל לשעבוד האישה. אישה משוחררת אינה זקוקה לחזיה, וממילים למעשים – הקץ לחזיות. מסיפורים ששמעתי על התקופה היו מקומות בהם הועלו חזיות על המוקד בטקסים פומביים בככר העיר. עם חלוף הזמן הגיע גל הפמיניזם לארץ הקודש, וחיקוי הסממנים החיצוניים שהוא הביא עמו היה צו השעה. ראש וראשון בהילכות שיחרור האישה היה הסרת החזיה, משל כאילו נאמר ''חזיה לך, הרי את משועבדת''. וכך גם בארצנו הקטנטונת אופנת ה''בלי'' תקעה יתד.


זה עניין של טעם, אבל ''עם'' או ''בלי'', על כזאת אין מה להתווכחדא עקא, כוונות טובות זה דבר אחד ומעשים טובים זה דבר שונה לחלוטין. לא כל בנות ובתולות ישראל ניחנו בזוג אשכוליות בעל מראה משובב בהיעדרה של חזיה לתמוך בו. לא נכנס כאן לשאלת הגיל, אבל גם אצל בנות המין היפה בשנות העשרים והשלושים לחייהן, ישנן לא מעטות שמראה אשכוליותיהן בלא תמיכתה של חזיה, עשוי לגרום לו לאדם מן היישוב לאבד את התיאבון. לא כל אחת היא דוגמנית צמרת.

אבל לא אלמן ישראל ומהר מאוד נפתרה הבעיה. נמצא אופנאי צמרת שהגה ופיתח את חזית הפלא, חזיה שהמסתכל איננו מבחין בנוכחותה ושגם הלובשת אותה כמעט ואיננה חשה אותה על בשרה. להשלמת פאר היצירה ולקידום מכירות המוצר החדש נוספה הסיסמא ''ללכת עם ולהרגיש בלי'', ובא לתנועה הפמיניסטית גואל.

ה''ללכת עם ולהרגיש בלי'' היה אחת הסנוניות הראשונת של תרבות ה''כאילו'', תרבות שהונצחה במערכון המפורסם של הגששים ''ישראבלוף''. הבעיה היא שהתרבות הזאת הפכה להיות חלק אינטגרלי בחיי היום יום של מדינת ישראל במידה כזאת שאנשים אינם מרגישים שזה כבר מזמן חדל להיות בדיחה.

ההפגנה שהתקיימה בככר ביום ה' שעבר (3 במאי, 2007), היא המחשה טובה. אנשים באו לככר על מנת למחות נגד ממשלתו הכושלת של אולמרט. אנשים באו לככר על מנת לקרוא לשינוי של ממש. אנשים עמדו על הבימה בככר ולתשואות ההמונים קראו בקול ''אולמרט אתה מפוטר''. אבל אף אחד לא התכוון לזה ברצינות. לפחות לא המארגנים והנואמים. זה היה מצג שווא לפי מיטב מסורת ה''כאילו''. בהשאלה ממאמרו של דן חלמיש על ''הבעיה היהודית...'' אפשר לאמר כאן ש''מי שעמד על הבמה בככר ביום ה' שעבר, ובקול דרמטי זעק 'אולמרט אתה מפוטר', רואים אותו כאילו יצא ידי חובתו להביא לשינוי של ממש במשטר''. הוא שחרר לחצים ובאנחת רווחה הוא יוכל מעכשיו בטפיחה על השכם לאמר לעצמו ''אני את שלי עשיתי, אמרתי לאולמרט את מה שחייב הייתי לאמר''.

במאמר קודם, ''האם יש טעם לדברים של טעם?'' (פא''צ 4 במאי, 2007) דיברתי על כך שבינתיים הכל מילים ותו לא, ושזה כלל לא בטוח ש''מילים שמנסות לגעת'' אכן תהיינה גם ''מילים שמצליחות לגעת''. הנושא הפעם הוא ''מילים בהן מסרבים לגעת'', מילים שהסירוב לגעת בהן הוא הסיבה לכך שלא ישתנה שום דבר.

על המגמה הצביע הסופר מאיר שלו, שבראיון לטלוויזיה לפני עלותו לבמה ממנה השמיע את קריאת הקרב ''אולמרט אתה מפוטר'', אמר ''אם נתניהו היה כאן אני לא הייתי בא''. מאחורי ההתבטאות הזאת מסתתר הפחד ששינוי של ממש, שינוי המחייב בחירות, עשוי להעביר את מושכות השלטון לידיו של נתניהו, ואז זה כבר לא שינוי, אז זה מהפך. שינוי עוד הולך איך שהוא, מהפך – בשום פנים. כך זה בשמאל הישראלי. זה אומר משהו על סדרי העדיפויות של האינטלקטואלים בשמאל (ואל תספרו לי שמאיר שלו ''איננו מייצג'', כפי שצופיה נוהג לעשות חדשות לבקרים, הוא מייצג ועוד איך). זה אומר עוד יותר על מידת הרצינות מאחורי הקריאה לשינוי. עבור האינטלקטואל הנאור מהשמאל, הקריאה לשינוי לא נועדה אלא לשחרר לחצים. עכשיו, משרווח ובבטן אין יותר שפילקע'ס, אפשר להמשיך ''עם'' [אולמרט] ולהרגיש ''בלי'' [אולמרט]. ועולם כמנהגו נוהג.

מדינת ישראל נמצאת במשבר שהוא אולי החמור ביותר בתולדותיה, כשהיא מונהגת בידי ממשלה ששברה את כל השיאים בחוסר יכולת התיפקוד שלה (אחרי ה''ביצועים'' של ממשלתו של אהוד הראשון, קשה היה להאמין שדבר כזה אפשרי, בא אהוד השני והוכיח שאת המשימה הזאת הוא יכול לבצע). לא כל משבר ממשלתי הוא עילה לפיזור הכנסת ועריכת בחירות חוזרות, אבל הפעם זה לא משבר ממשלתי, הפעם זה משבר אמון שהוא כמעט ללא תקדים. משבר שלא ניתן לפתור אותו באמצעות ''כיסאות מוסיקליים'' בלבד. דו''ח ועדת וינוגרד נתן ציון נכשל לכל הממשלה ולא לאולמרט ופרץ בלבד. כל שרי הממשלה הצביעו פה אחד בלי שהיה להם מושג על מה הם מצביעים נאמר בדו''ח. שרים שמצביעים בלי לדעת על מה בנושא כמו יציאה למלחמה ראויים לכהן כשרים? אם הם לא ידעו על מה להצביע איך הם ידעו את מה לתקן? בעשרת החודשים שעברו מאז הסתיימו הקרבות לא נעשה דבר לתיקון הליקויים שהתגלו ביישובי הצפון, לא ננקפה אצבע. לא הוקצבה אגורה שחוקה, לא תוקן מקלט אחד, ואפילו תיקון ההרס שנגרם ממבול הטילים מתנהל בעצלתיים. עכשיו, אחרי פרסום הדו''ח, אולמרט הודיע על מינוי ועדת שרים שתלמד את מסקנות הדו''ח ותמליץ...

סוכנות החדשות אסושייטד פרס דיווחה על כך שמשאלי דעת קהל בארץ מראים שהתמיכה הציבורית באולמרט וממשלתו היא פחות מאחוז השגיאה. לא צריך להיות מומחה בסטטיסטיקה כדי לדעת מה זה אומר. זה נכון שמשאלי דעת קהל אינם נתון בר סמכא, שבמקרה הטוב הם משקפים את המצב לרגע נתון ושעד שתהיינה בחירות המצב יכול להשתנות הרבה פעמים. בכל זאת, שיעור תמיכה אפס זאת תופעה שאין לה אח ורע מאז החלו לקיים משאלי דעת קהל (סוכנות אסושייטד פרס הקפידה לציין את העובדה הזאת), גם במשטרים פחות דמוקרטיים מזה של מדינת ישראל. אהוד אולמרט יכול לפיכך לרשום לעצמו שיא חדש בספר השיאים של גינס. ממשלתו של אולמרט נשענת על תמיכה של קצת יותר ממחצית חברי הכנסת. זה הציבור היחיד שתומך בה. אם היו לי נטיות לשובבות, הייתי אומר שהממשלה נשענת על תמיכתו של ''רוב אידיאולוגי''. זאת אידיאולוגיה המתמקדת כל כולה בחלק הרך של הגוף, החלק הנמצא בתוך המכנסיים.

ישנם מספר נימוקים ''כבדי משקל'' להמנע משינוי של ממש אותו אפשר להשיג רק באמצעות בחירות חוזרות (וגם אז זה לא בטוח). ראש וראשון, חביבה של התקשורת וההנהגה הפוליטית הנוכחית, ''אי אפשר להטיל את המדינה לסערת בחירות לעתים קרובות''. קשה לאמר שזה נימוק משכנע (למעט את אלה שמביאים אותו). במדינה הזאת התקיימו בחירות בעקבות משברים ממשלתיים שאפילו לא התקרבו במידת חומרתם למשבר הנוכחי (נחיתה של מטוסי F-15 אחרי כניסת השבת, הקצבה או אי הקצבה של כספים לישיבות של ש''ס הן רק שתי דוגמאות) ואף אחד לא ראה בזה משהו בלתי תקין. גירסה אחרת של הנימוק הזה איננה מדברת על ''סערת הבחירות'' אלא על ''הבזבוז הכספי'' שזה יגרום. תשעה מיליארד ש''ח בוזבזו על ההתנתקות (לפני מספר שבועות היה כאן בפורום וויכוח על ה''כמה'' כשכל המבקרים מהצד ה''חכם'' טענו שיש משום הגזמה בשימוש במושג ''מיליארדים''. דו''ח מבקר המדינה מאתמול – 9 במאי – נותן תשובה חד משמעית. אחזור להלן לנושא תשעת המיליארדים).

למיטב הכרתי את המצב בישראל תשעה מיליארד ש''ח הם די והותר לממן מערכת בחירות. הסבירות שמהבחירות יצא משהו חיובי היא הרבה יותר גבוהה מאשר ההתנתקות, שהיה ברור מלכתחילה שהיא לא תפתור שום דבר. גם הנימוק הכלכלי איננו ''מחזיק מים''. ישנו כמובן נימוק הרבה יותר רציני. בחירות חדשות עלולות להביא לחזרתו של נתניהו לשלטון. זה כבר סיפור אחר. נתניהו בשלטון זאת סכנה ממשית, סכנה שיש לאחוז בכל האמצעים על מנת למנוע את האפשרות שהיא תתממש. כמו אמא שמאיימת על הילד שלה ''אם לא תאכל את הבננה, יבוא שוטר וייקח אותך'', כך מזהירים את הציבור, ובמיוחד את ציבור נבחרי הציבור, ''אם תהיינה בחירות חוזרות, יבוא נתניהו וייקח לכם את הכסא''. מניעת חזרתו של נתניהו לשלטון כעילה לאי-קיום בחירות חוזרות זה נימוק שאני בהחלט יכול להבין אותו, בשביל זה שווה לסבול עוד שלוש שנים את אולמרט וחבורתו. האמת היא שגם זה לא נימוק רציני. וזה מהסיבה הפשוטה שבחירות הן נעלם; אף פעם אי אפשר לחזות מראש את התוצאות שלהן. נכון לעכשיו, משאלי דעת הקהל חוזים שהליכוד יתאושש מהמכה אותה ספג בבחירות האחרונות, אבל זה בכלל לא בטוח שההתאוששות תהיה כזאת שתאפשר לו להרכיב את הממשלה הבאה. בנוסף על כך, משאלי דעת קהל אינם דבר שניתן לסמוך עליו בוודאות. אני מכיר אחד שע''פ משאלי דעת הקהל הוא היה כבר ראש ממשלה ונשיא המדינה ואינני יודע מה עוד, ובפועל הוא עדיין לא זכה פעם אחת בבחירות כלשהן. הגישה של השמאל שעדיף להמשיך ''עם'' [אולמרט] ורק להרגיש ''בלי'' [אולמרט], נראית לי מחיר קצת יקר לשלם כדי למנוע סכנה שבכלל לא ודאי שהיא קיימת.

סוף סוף אנחנו מגיעים לנימוק האמיתי והקובע נגד עריכת בחירות חוזרות. אם תתקיימנה בחירות עכשיו או בעוד מספר חודשים, עבור חלק לא מכוטל מחברי הכנסת הנוכחית זה יהיה כרטיס נסיעה בכיוון אחד הביתה. אני מוכן להסתכן בניחוש שבבחירות עכשיו סיעת הגימלאים תעלם מהמפה הפוליטית ו''קדימה'', אם היא לא תלך בדרכה של ''שינוי'', תתחרה עם ''מרצ'' על המקום האחרון בגודל בין הסיעות היהודיות. השאלה אם יש לערוך בחירות חוזרות היא, לפיכך, שאלה של קיום עבור חברי הכנסת הנוכחית. את זה הם אף פעם לא אומרים, אבל זה מה שהם חושבים, וזה מה שיקבע אם אכן תוסקנה המסקנות מדו''ח וינוגרד ואם יחול שינוי של ממש. שמעתי כבר שהועלה רעיון שבחירות חוזרות, אם אכן תיערכנה, תהיינה רק לראשות הממשלה, בעוד שהכנסת תמשיך לכהן בהרכבה הנוכחי. זה היה מסיר את המכשול העיקרי המונע את הדחתו של אולמרט באמצעות עריכת בחירות חוזרות. זה למעשה התרגיל שעשה אהוד הראשון בסוף שנת 2000. ההבדל הוא שאז היה בתוקף חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה, ואהוד הראשון ניצל לאקונה בחוק שאפשרה את ביצוע התרגיל. היום אין חוק כזה, ולכן זה כלל לא ברור אם הרעיון הוא בר ביצוע.

בינתיים ייאלצו מתנגדיו של אולמרט להמשיך ''עם'' ולהסתפק בהרגשה של ''בלי''.

עוז לתמורה בטרם פורענות

אני מרשה לעצמי להשתמש במשפט הזה, אותו השמיע אחד מהנפילים של מנהיגי השמאל בדור שעבר, יצחק בן-אהרון. הפורענות אליה כוון בן אהרון את דבריו התייחסה לעתידה של מדינת ישראל. לי אין יומרות כאלה. אני מדבר על אולמרט. לאולמרט אין העוז הנחוץ לבצע את התמורה הנדרשת (התפטרותו), מה גם שהוא לא רואה בה כל צורך. מנקודת מבטו של אולמרט, מאחר שמלחמת לבנון השניה הסתיימה בניצחון מוחץ על אירגון החיזבאללה שאינו קיים יותר בדרום לבנון, לא צפויה פורענות לישראל, והפורענות היחידה שהוא צופה היא האפשרות שהוא ייאלץ לנטוש את משרד ראש הממשלה בטרם עת. בסידרה של תיכמונים שלא היו מביישים את גדולי התככנים בהיסטוריה, אולמרט הצליח לנטרל את כל האיומים על מעמדו, ולא נראה שסכנה ממשית נשקפת למעמדו.


הילכו השניים יחדיו?
עם כל זאת, לו הייתי אולמרט לא הייתי ישן בשקט.
התמורה או הפורענות (תלוי איך מסתכלים על זה) יכולה לבוא מכיוון בלתי צפוי. זה עדיין לא צבר מומנטום, אבל בעיתונות נשמעים קולות המעלים את אפשרות החלפתו של אולמרט בפרס. הקולות האלה נשמעים הן ב''קדימה'' והן במפלגת העבודה. ב''מעריב'' מה-‏9 במאי, 2007, אנחנו קוראים ש''פרס מתאים להנהיג המדינה'', וכן ש''הוא יתקן הליקויים'', ויותר מאוחר ש''פרס יכול בעת הזו להיות ראש ממשלה'', ולסיום ''יש לו ראש ויכולת מנהיגותית להוביל את המדינה אחרי המשבר של מלחמת לבנון''. וזה ממשיך למחרת. ב''מעריב'' מה 10 במאי, 2007, נאמר ''שמו של פרס עלה לא אחת בקרב בכירים בקדימה ובעבודה כמועמד להחליף את אולמרט בראשות הממשלה בעקבות מסקנות ועדת וינוגרד ולמנוע בכך את הקדמת הבחירות''. שם נאמר גם דבר הרבה יותר חמור, דבר שצריך להדאיג את אולמרט יותר מכל: ''המשנה לראש הממשלה, השר שמעון פרס, הודיע אמש כי הוא אינו רואה עצמו מועמד לראשות הממשלה'', ולחיזוק הדברים ''מקורב'' למשנה לראש הממשלה אמר ש''פרס לא חושב על פוליטיקה'' וכן ש''הוא באמת סבור שאולמרט הוא ראש ממשלה ראוי''. בכל פעם שאני שומע את פרס אומר ש''הוא אינו רואה עצמו מועמד ל...'', או שהוא ''איננו מעוניין ב...'' או מה שהוא אחר ממין זה, אני נזכר בשיר של להקת התרנגולים ''כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת''. כשאני שומע ש''פרס לא חושב על פוליטיקה'' נדלק אצלי אור אדום, וכשפרס אומר על מי שהוא אחר שהוא ''ראוי'' לתפקיד שהוא בעצמו יכול היה למלא, הגיע הזמן לרדת למקלט. עד לרגע בו פרס יהיה נעול סופית במשכן נשיאי ישראל, בהנחה שזה באמת עומד לקרות, אולמרט חייב להיות בכוננות מתמדת אם הוא לא רוצה להתעורר בוקר אחד ולמצוא את עצמו במצב של ''תמורה''.

זוטות של ביקורת

בשעה טובה, יצא דו''ח מבקר המדינה לאור, ולמרות שהוא איננו עוסק ישירות במחדלי המלחמה, יש בו הרבה על אי-המוכנות של הצבא ועל אי-המוכנות של העורף. יש בו דיון נרחב במה שמתרחש בשדרות, דברים שכמעט ואינם זוכים לכיסוי תקשורתי, כי כששוררת רגיעה (זאת ההגדרה הרשמית של המצב בשדרות) לעיתונות אין על מה לדווח. נתון אחד משך את תשומת לבי. לפי הכתוב ב''ג'רוסלם פוסט'' הדו''ח מתריע על כך שהיו חריגות בתקציב ההתנתקות ושסך כל ההוצאות הישירות של המבצע המפואר הזה הגיעו ל-‏9 מיליארד ₪. 9 מיליארד ₪! הדימיון שלי מתקשה להתמודד עם המספר הזה. אני מנסה לחשוב מה אפשר היה לעשות בסכום כזה אילו היו מפנים אותו למה שהוא קצת יותר קונסטרוקטיבי. קראתי באיזה מקום שהצבא, בתגובתו לביקורת של ועדת וינוגרד על אי המוכנות למלחמה, תולה את הקולר ב''קיצוצי התקציב של נתניהו'' (מה היינו עושים בלי נתניהו?). נתניהו היה שר האוצר ולא שר הביטחון, כשהוא (או יותר נכון הממשלה) קיצץ בתקציב של הצבא הוא לא אמר להם מאיזה סעיפים לקצץ. זאת היתה החלטה פנימית של הצבא. ואחרי כל הקיצוצים עוד נותרו להם 9 מיליארד ₪ לבזבז על מבצע סרק.

היו ימים

בחודש הבא ימלאו 40 שנה למלחמת ששת הימים, מלחמה שאם היא היתה מתנהלת כמו מלחמת לבנון בקיץ האחרון, קרוב לוודאי ששורות אלו לא היו זוכות להיכתב, וגם סביר להניח שלא היה מי שיקרא אותן. עבור ''הדור אשר לא ידע את יוסף'' אני מביא כאן שתי תמונות המממחישות את מה שקרה למדינה ב-‏40 שנה.

19671967
אזוהיום




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  שאלות והערה  (דוד סיון)
  אוי אולמרט  (רוני קליין)
  הדמגוגיה הרגילה  (יובב) (13 תגובות בפתיל)
  התשובה בגוף השאלה  (ע.צופיה) (4 תגובות בפתיל)
  הפגנות לא עוזרות בכלום  (עמיש) (2 תגובות בפתיל)
  אולמרט דואג לכך שהרגשת ''הבלי''  (ישראל בר-ניר) (2 תגובות בפתיל)
  תופרים חליפות, או צעדו הראשון של פרס?  (ישראל בר-ניר)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי