הנהג הישראלי הסורר: לספסל הלימודים בשלב ראשון

''הגורם האנושי'' המשתולל בכבישים ראוי שיישב. תחילה מול מחנך, אחר כך מול שופט ולבסוף מול סוהר. קנס של 5,000 שקל על אי עצירה באור אדום יחדד את החושים שלו.

דעות קדומות וסטריאוטיפים פועלים לעתים קרובת כבומרנג, אך אם בכל זאת בוחנים את האובייקט שלהם בפועל, לא זו בלבד שיש סיכוי שהם מופרכים אלא עשויים להוות בסיס למחשבה שנייה, בונה יותר.

זאת הייתה ההתייחסות שלי לזימון לשעורים לנהיגה נכונה על ידי מינהל התחבורה – אגף הרישוי. הסיבה: במהלך 5 השנים האחרונות צברתי 12 נקודות, בשל אי-עצירה באור אדום – 8 נקודות, ועוד תוספת של 4 על איזו עבירה פעוטה, ובעטיין נקראתי לרענון כללי נהיגה נכונה. חשבתי לעצמי. מה כאן הפשע הנורא? במהלך יותר מ-‏40 שנות נהיגה אשר בהן לא פגעתי באדם, לא גרמתי לשום רכב נזק בלתי הפיך, שילמתי את הקנס, אז אי-אפשר לסלוח? כמובן שלא עברתי לסדר היום והסברתי בק''ן טעמים מדוע מגיעה לי מחילה. כאשר זה לא עבד, ביקשתי להעביר את השיעורים מהחורף לקיץ. לא ידעתי אם ''הליך מתקן'' זה מחייב נהיגה, מתקני רישוי וכיו''ב, ועוד בחורף. בדיעבד הסתבר כי מדובר בכיתה עם שולחנות וכיסאות, סבירים, שקפים דהויים, חוברת ומרצה ידידותי, ידען גדול בנושא וגם בעל חוש הומור יהודי חביב.

הקורס נערך על-ידי מכללת אפיק, המרכז הבינתחומי להשכלה טכנולוגית – בין היתר למקצועות תחבורה. השיעורים, של שני מפגשים, נערכו בשרות משרד התחבורה. מכאן שלא יצאתי לקורס לחפש את הצאן האבוד וגם לא מצאתי את המלוכה. אבל מצאתי משהו אחר. המשהו הזה גילה לי שהקורס הוא לא עונש. אדרבא, הוא צ'ופר. הוא גישה קונסטרוקטיבית לתיקון ליקויים אצל ''הגורם האנושי'', וריענון דרכי נהיגה נכונה ובמסגרת החוק. ואם הדברים מועברים גם בעזרים חזותיים, לוח ומרצה טוב, הם דרך לא רעה לשיפור איכות הנהיגה שלנו בכבישים.

אלא מה? יש נבערים מדעת שיישארו כאלה, שעבורם כל למידה היא בחזקת עונש. ולא לכולם ''מתמזל המזל'' להשתתף בקורס הזה. יש אנשים, רבים מאוד, שמגיעים, במקום לקורס, לבתי חולים ונשארים נכים לצמיתות. להם קורס לא יעזור. יש והם מגיעים ישר, או תוך זמן קצר, לקבר. יש גם שעבריינים, מועדים ממש, פשוט לא נתפסים.

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שהתפרסמו באמצעי מאי 2007, היו בשנת 2006 כ-‏17,000 תאונות קשות שאחראי להן ה''גורם האנושי'' – כלומר הנהג. בראש הרשימה אי-הציות לרמזור. דווח על סייגים של מומחים, אשר טוענים כי משטרת ישראל רושמת תאונה על בסיס עבירה אחת. משמע שגם אם יש בצד שובל של עוד עברות פחותות ערך, אלה לא נרשמות. כך או אחרת, זאת רשימה מפחידה מאוד שאין לה כל קשר לתשתית או לכל גורם זולת ''הגורם האנושי''. לדעתי, גם אם הכביש משובש, הראות לקויה וכיו''ב – גורמים שאינם תלויים בנהג – הגורם האנושי הוא דומיננטי, מכיוון שנהג טוב ואחראי חייב להביא אותם בחשבון. אני למשל, אם נהג יושב על זנבי, כאשר אני נוסע במהירות המירבית המותרת, לא מחכה שהוא יאותת לי שאני אזוז, אני פונה ימינה, – או אם יש רק שני נתיבים – מאט, מנופף לו שיעבור ואני חש את האכזבה של האיש שכל התחמושת שהוא הכין היא לריק. תסכול.

---

המדיום חשוב, אבל המסר הוא העיקר

אליצור: מסר קשה ברוךכאן אני מוסיף הערת ביניים. במוקד הקומוניקציה, מבחינתי, עומד המסר. המדיה באים לשרת אותו. אבל יש לו, למסר, שני קצוות. אחד של מעביר המסר והשני של מקבל המסר. מי שרוצה לקבל אותו ישכיל לאמץ אותו בכל מדיום, אשר אינו אלא אמצעי. מי שמלכתחילה ניגש לנושא בזלזול, יתעלם מכל אמצעי תקשורת. שמעון אליצור, האיש שהגיש את השיעור המתקן, נאלץ, לצערי ולצערו, להיעזר באמצעים פרימיטיביים, אבל מי שרצה ללמוד אצלו דבר או שניים, למד גם את הלקח. אני יודע שבימינו לעתים קרובות מרוב מדיה לא מבחינים במסר ולעתים המסר הולך לאיבוד לחלוטין, או שהוא מלכתחילה מטושטש ונמחק מן התודעה. כלומר, מלכתחילה מתייחסים אל קורס כזה כאמצעי ארכאי. חיפשתי ומצאתי באתר Ynet, מתאריך 14 בפברואר 2002, ''פסיקה'' של כותב בשם הילל פוסק, שנהיגה מונעת בעצם לא שווה כלום ומה שדרוש הוא קורס נהיגה מעשית. 54 התגובות בעקבות המאמר, השטחי משהו, התחלקו פחות או יותר למצדדים ולמתנגדים. אחת המגיבות בשם אילנית פסקה אף היא ש''כול הקורסים לנהיגה מונעת הם פרי יצירתם המטופש של חכמי חלם''.
אבל מצאתי גם תגובות מהיבט שונה. לאה אהרונוביץ' באתר notes (האתר המשותף שבו מתפרסם ''זרקור'') במאמר תחת הכותרת ''חזרתי לכיתה ליומיים- קורס לנהיגה מונעת'', כתבה בין היתר:

ואז התחילו להן 6 השעות הארוכות ביותר שהיו לי בזמן האחרון. שמעון הוציא שקפים עם תרשימים משנות ה-‏80 שבקושי כבר הצליחו לראות אותם על הקיר (מי חשב אז על כללי שימושיות של כיתוב לבן על אפור בהיר שיוצג על הקיר...?!). שום חידושים, שום תרחישים, קצת הקראות, קצת ניסיון לשתף אותנו בדיון ''איך אתם חושבים ניתן היה למנוע את התאונה הזו?'' והרבה סיפורים אישיים של אנשים ששמעון מכיר שהיו מעורבים בתאונות (המלצה שלי, שמעון, היא לבדוק מזוזות).

אני כותבת כאן כבר זמן מה על הוראה וטכנולוגיה, על מיומנויות חדשות שנדרשות מהלומד ומהמורה. אבל המפגש הראשון החזיר אותי אחורה, אחורה.

אפילו ppt היתה מצילה אותנו לפחות ברמת השקפים. במקום שכל אחד יוציא את נרתיק המשקפיים שלו מהתיק וכעבודה קבוצתית ננסה לפענח מה הצבע של התמרור שמופיע על הקיר. ומוסדות הלימוד שמקבלים הכנסה יפה מאיתנו, פורעי החוק, לא יכולים להשקיע מעט בלומדה אינטראקטיבית שנוכל לעשות מהבית? אולי לפתח סימולטור קטן שיאפשר ''לחוות'' את התוצאות של ההחלטות שלנו בכביש?

מישהו ראה לפני כמה שבועות את התוכנית בהנחיית חיים הכט, בסגנון ''המבחן של המדינה'' שעשו בשיתוף עם עמותת אור ירוק ושם קיימו מבחן אמריקאי לתרחישים אפשריים יומיומיים בכבישי הארץ וכל אחד יכול היה לחשב איפה הוא ''מת'' לאורך הנסיעה לפי התשובות שנתן.

תוכנית כזו העניקה לי יותר ממה שמתכנני הקורס הזה חלמו עליו. חיים הכט – יצאת צדיק!

---