לאחרונה התפרסם דו''ח בין ממשלתי, בחסות האו''ם והאירגון המטאורולוגי העולמי, שקבע שתהליך התחממות כדור הארץ, אם לא יטופל כראוי עשוי לגרום להיעלמות מינים, לעליית פני הימים; בצורת ויובש במקומות שונים ושטפונות באחרים ואפילו הרס וחורבן כלכלי (Climate Change 2007: Mitigation of Climate Change). חלק מן הפתרונות לבעיית ההתחממות שמציעים מחברי הדו''ח הם ייעור מחדש ומעבר ליצור חשמל בתחנות כוח גרעיניות. מן הדו''ח משתמע שבידינו הטכנולוגיה המתאימה (או שאנחנו יכולים לפתח) והעושר כדי למנוע את העלייה החדה בטמפרטורות ואת ההרס והחורבן הצפוי מכך.

מחברי הדו''ח לא צופים מחיר כלכלי גבוה אפילו לתרחיש המחמיר ביותר שהם מציעים. לדעתם המחיר הזה יתבטא בהפסד 3% מהתמ''ג העולמי במהלך 23 השנים הבאות. לעומת זאת דו''ח ממשלתי בריטי (Stern Review on the Economics of Climate Change) העריך בשנה שעברה את הנזק האפשרי לכלכלה העולמית אם לא תטופל בעית ההתחממות בירידה של התמ''ג העולמי ב-‏5 עד 10 אחוזים, כאשר בארצות העניות ההפסד עשוי להיות גדול יותר. מכאן שעלות התיקון, מניעת ההתחממות, קטן יותר מהנזק האפשרי ולכן כדאי.

לעומת הגישה הזאת שלפיה התחממות כדור הארץ היא מעשה החברה האנושית קיימת גם הטענה הנגדית שההתחממות היא תהליך מחזורי טבעי. חלק מן המחקרים המציגים עמדה מהסוג הזה ממומנים על ידי חברות רב-לאומיות, כמו אקסון, שמפיקות את מקורות (אמצעים ליצור) האנרגיה הפוסיליים (עם כל הכבוד לאנרגיה הירוקה). מכאן שציר אחד של המחלוקת נסוב סביב שאלת מקור ההתחממות. אבל יש בין החוקרים בתחום שגם מטילים ספק בתחזיות ההתחממות הללו אותן הם מגדירים שחורות בציניות.

אפילו בפא''צ קיבלה הטענה הזאת ביטוי כאשר היא ממקדת את הביקורת ב''הצלחה'' של שומרי הסביבה. באחד הדיונים הקודמים נטען ש'היסטרית ההמון נגד השימוש באנרגיה גרעינית' יצרה מצב ש'הלוחמים נגד הקידמה', השומרים על הסביבה, הצליחו לגרום נזק בל ישוער. מחד תחנות גרעיניות שמתיישנות נסגרות כך שמספרן ותפוקתן היחסית של הנשארות יורד. מצד שני, הביקוש הגובר של הציבור לאנרגיה גורם לגידול ניכר במספרן ותפוקתן של תחנות כוח קונבנציונליות ומוצרים אחרים שמייצרים אנרגיה מאמצעי יצור כמו נפט, גז ופחם. התוצאה היא, כמובן, עליית מחירם של אמצעי היצור הללו.

נזכיר גם את התלות ביבוא אמצעי יצור אלו מארצות, כמו איראן וונצואלה, שהן בעלות משטרים העשויים לנצל את כוחם כדי להשפיע על תנאי שוק האנרגיה. גם הגורם הזה מניע עליית מחירים של מקורות (אמצעי יצור, אמצעים ליצור) האנרגיה הקונבנציונליים. משתמע ששני הגורמים הללו, הפעילות של שומרי הסביבה ושל אותם משטרים, פוגעים בפוטנציאל הפיתוח והצמיחה הכלכלית. נוסיף שלכאורה קיים ביקוש למקורות ותהליכי הפקת אנרגיה יותר יעילים אבל השוק ''החופשי'' לא מציע אותם.

מסקנה שעולה מן הדוחות ומן התקשורת היא שבמחלוקת על התחממות כדור הארץ מעורבים עמוק אינטרסנטים ובעלי עניין. עולה גם המסקנה שכדאי ליעל את השימוש באמצעי היצור לאנרגיה. התהליך הזה יכול וצריך לכלול גם פיתוח שימושים באמצעי יצור חליפיים שתפוקת האנרגיה שלהם יותר יעילה – יותר זולה. מסקנה נוספת מתבקשת בעקבות פירסום הנתונים והתחזיות על התחממות כדור הארץ (Climate Change 2007: Mitigation of Climate Change): יש לכלול בתהליך ההתייעלות גם שיקולי שמירה על איכות הסביבה – התייעלות השימוש במקורות הסביבה. את זה צריך לעשות תוך התייחסות רצינית, המבוססת על מידע איכות, לביקורת. לכן צריךלהדגיש שתהליך קבלת ההחלטות, בחירת יעדים ומדיניות, בנושא ההתחממות ראוי שיהיה זהיר ושקול.

אני לא מתכוון לעסוק במציאת פתרון למחלוקת בין הממליצים על טיפול למיתון (שיכוך) בעיית ההתחממות לבין הטוענים אחרת. במקום זאת בחרתי לעסוק בשני נושאים קשורים. ראשית, אציע דרך, כלי, לבחירה בין יעדים ''סביבתיים''. שנית אציג מודל שמתאים לעודד התייעלות השימוש במקורות לייצור האנרגיה ולעודד פיתוח מקורות חליפיים. המודל מציע התערבות במנגנון השוק כאשר הוא משאיר את מירב המרחב החופשי למנגנון המחירים לפעול ביעילות.

---

הכלי לבחירת יעדים סביבתיים

איכות הסביבה היא מוצר ציבורי או מוצר משותף. היא משתייכת לקבוצת מוצרים שאי אפשר למנוע את השימוש בתועלת מהם מבלי למנוע זאת מכל הצרכנים. השימוש באיכות הסביבה משפיע על התועלת ממנה אבל אף אחד לא משלם על כך. במילים אחרות כאשר מדובר במוצר ציבורי כל משתמש הוא כמו נוסע שהתפלח לאוטובוס – נוסע חופשי (free rider) שאי-אפשר למנוע ממנו להנות מן הנסיעה. הסיבה לכך היא שמנגנון השוק לבדו לא מצליח לקבוע מחיר לתועלות הנובעות מאיכות הסביבה ולכן נכשל בהקצאתן בכלל. זהו הרציונאל שמציג הכלכלן, הנוהג להטיף להנהגת כלכלה חופשית, למעורבות הממשלה בנושאים כמו איכות הסביבה

כמו בכל נושא גם תהליך קבלת החלטות בנושא איכות הסביבה אמור להתחיל בלימוד טוב של המציאות. בין השאר אוספים מידע מהשטח ומידע מעובד על ידי מומחים. המידע המעובד כולל גם פרשנות וגם תחזיות. הפרשנות כוללת גם מידע מה ניתן לעשות כדי לשנות את המציאות – מידע על האפשרויות והיכולות הטכנולוגיות. התחזיות הן מידע שעונה על שאלות כמו ''מה יקרה ל... אם וכאשר...?'' ברור לכל שתחזית היא רק תחזית ו'כשמה כן היא'. לכן כדי להיות אמינה היא צריכה לכלול גם את המגבלות והספקות כמיקשה אחת.

את כל המידע הזה שמים על שולחן ''מקבלי ההחלטות''. אלו אמורים להכניס את המידע ל''קופסה'' ביחד עם כל מיני מגבלות וקשיים. בצורה קצת יותר טכנית נסביר שמדובר בתהליך דיונים שהוא בעצם מֵרוּב (מקסימיזציה) של פונקציית מטרה כאשר שכוללת את המגבלות והקשיים. במקרה שלנו x, y, ו-z הם משתנים המגדירים את פונקציית המטרה:

f(x,y,z) = איכות הסביבה

הערכים של x, y ו-z נקבעים על ידי מֵרוּב (מקסימיזציה) של פונקציית מטרה הזאת. פתרון המשוואה, תהליך המֵרוּב, מספק לנו את יעדי המדיניות האופטימליים-העדיפים בנושא איכות הסביבה.

הצגתי כאן תהליך קבלת החלטות שהוא תיאור של מנגנון ההקצאה של השוק, אבל עלינו לזכור שבמקרה שלנו, כשל שוק,זהו רק תיאור סכמטי. בכל מקרה, אם הנתונים שנכללו בתהליך אמינים ואובייקטיים גם היעדים שנקבעו עשויים להיות כאלו. בהקשר שלנו היעדים הללו יכולים בהחלט להיות שיפור ביעילות השימוש במקורות אנרגיה או אפילו פיתוח מקורות חליפיים.

---

ייעול השימוש במקורות האנרגיה

התייעלות השימוש במקורות ליצור אנרגיה כוללת גם חומרי גלם (נפט, גז, שמש אורניום וכו') וגם תהליכי ייצור אנרגיה (שימוש בתחנות כוח, במכונות, במכוניות וכו'). במקרה של המכונית הפרטית ברור ששינוי בסוג הדלק מצריך גם שינוי טכנולוגי במנוע של המכונית. מכאן שמדובר במספר תהליכים מקבילים שאמורים לשפר את יעילות השימוש במקורות האנרגיה (נפט) ובכך לחסוך בעלויות ולהקטין את התלות ביבוא מארצות אחרות.

הבעיה שלנו היא איך לגרום לכך שיושגו היעד או היעדים של איכות הסביבה שנקבעו בחלק הקודם, מבלי לפגוע ללא צורך במנגנון השוק שקובע את ההיצע והביקוש לשירותי המכונית. אנו שמים את הדגש על מדיניות שמשאירה את מנגנון הבחירה החופשית של הצרכנים על מכונו. זוהי שיטת השוברים מבית מדרשו של פרופסור מילטון פרידמן זכרונו לברכה. לצורך הצגת העניין נניח שהיעד שנבחר בחלק הקודם היה התייעלות תוך כדי הורדת התלות ביבוא.

השיטה אמורה לעבוד בצורה הבאה: הממשלה, לאחר שקבעה את סך השימוש בדלק שמקורו בנפט, תחלק לכל המבוגרים ''נקודות שובר'' שיותאמו לצרכים שלהם. כל צרכן בבואו לתחנת הדלק יהיה חייב להשתמש ב''נקודת שובר'' לכל יחידת דלק שהוא קונה. סך ''נקודות השובר'' שיחולקו יהיה שווה למספרן של יחידות הדלק שהממשלה תרצה שתיקנה במהלך השנה. בנוסף, החסכנים יוכלו למכור ''נקודות שובר'' עודפות לאלו שההקצבה לא מספיקה להם. ''חסכני'' הדלק יזכו למעשה לתוספת הכנסה על חשבון אלו שיצרכו ''בעודף''.

בצורה הזאת מנגנון ההקצאה של השוק מותאם להגביל את השימוש בדלק, המופק מנפט, לרמה שנקבעת באופן פוליטי על ידי הממשלה. השינוי הזה מתבטא בהרכב ובגובה המחיר שהצרכנים אמורים לשלם עבור הדלק. הצרכנים במערכת הזאת של ''נקודות שובר נסחרות'', ישלמו מחיר שמורכב ממחיר יחידת הדלק וממחירה של ''נקודת השובר''.

נוצר מנגנון שיעודד את הצרכנים להקטין את את צריכת הדלק מבחירה חופשית – לשנות את הרגלי הצריכה שלהם - מבלי לקבוע לכל פרט בכמה ישתמש. מצד שני, בגלל השינוי במחיר היחסי המנגנון הזה יעודד מעבר לשימוש במכוניות שצריכת הדלק, המופק מנפט, שלהן נמוכה יותר. בטווח היותר ארוך, כאשר יגיע המועד להחלפת המכונית, תגבר הנטיה לרכוש מכוניות הצורכות יותר דלק שלא מופק מנפט או דלק כזה משולב עם כזה שמופק מנפט. צריכת הנפט תרד והשוק יקלוט יותר ויותר מכוניות שמונעות בדלק שלא מופק מנפט. כך באמצעות ''עידוד'' הבחירה החופשית מושגת התייעלות (חיסכון בעלויות) והקטנת הסיכון הנובע מתלות במוצר מיובא.

---

סוף דבר

הצגנו מנגנון לקבלת החלטות המתאים למוצרים ציבוריים כמו איכות הסביבה. באמצעות המנגנון הזה ניתן לקבוע יעדי מדיניות מתאימים ליעדי הממשלה. בשלב שני הוספנו את היעדים הללו למנגנון השוק כך שהפגיעה בתיפקודו תהיה מינימלית. הראינו שבאמצעות שיטת השוברים ניתן להשפיע על הקצאות הדלק (והנפט) תוך שמירה מרחב פעולה למנגנון המחירים ש''מנהל'' את השוק, ושמירה על חופש הבחירה של הצרכנים והפירמות הפועלים בשוק הנזכר.

---