במדינת ישראל הנורמה של היחס למיעוט כלשהו, שהוא מאבני היסוד של המשטר הדמוקראטי, היא הפוכה. מצד אחד לא מתחשבים במיעוט בכל הקשור בזכויותיו האזרחיות ובמעמדו. מאידך מאפשרים למיעוט להכתיב לרוב מדיניות, בעיקר בכל הקשור להסכמים קואליציוניים או סיעתיים, תוך מפלגתיים. זאת תופעה אנטי דמוקרטית ונוגדת את רצון הבוחרים.
מישהו בחוץ שמכור לתיאטרון האבסורד יכול להגיע למדינה שלנו וליהנות ממופע מקורי כמעט יום יום. לעתים האבסורד לובש צורה קברטית כאשר הנפשות הפועלות מקפצות ומשמיעות קולות של הילולה. ובאמת באיזה מקום בעולם ראיתם מציאות שבה מנהיג מפלגה שעומד לבחירה על ידי צירי מפלגתו זוכה ל-22% מכלל הקולות ויריביו מתחלקים פחות או יותר בשאר, והמנהיג ותומכיו יוצאים במחול המחניים. שורת מקהלה של ''נחום תקום''.
כל הפרשנים וסגניהם, העיתונאים והעטונאים, והמומחים האסטרטגיים ושלישיהם - במקום להתמקד במהפך הגדול, של הדחת עמיר פרץ, שאמנם היו צפוי אך החזית הפכה למציאות, והמהפך השני, של שובו הממשי של אהוד ברק להנהגת העבודה - עסקו במחיר שידרוש עמיר פרץ תמורת תמיכה באחד המועמדים. בעצם , הקריקטורה ב''הארץ'', ביום רביעי, ה-30 במאי בציור של בידרמן, קיפלה את כל הקונספציה, כפי שזאת באה לכלל ביטוי בתקשורת. היא הראתה את אהוד ברק מצד אחד ואת עמי איילון מצד שני, מעסים את גופו של פרץ, והאיש נהנה מכל רגע של מסאג' עמוק. אבל, אם אכן נכונה הייתה הידיעה שיוחסה לאנשי ברק ש''לא יהיה דיל'' עם פרץ, הרי בכך רשמתי נקודת זכות לברק. גם אם הסיבה, כפי שהובאה היא שפרץ יהיה נטל במקום נכס.
עמי איילון כן נועד עם פרץ ואמר ש''לא יציע דילים אלא שותפות לדרך וכי הוא רואה בפרץ חלק מן ההנהגה העתידית של המפלגה''. לכאורה, טבעי שתומכי פרץ יעבירו את משקלם לטובת איילון, שכן מבחינת השקפת עולם הוא קרוב אליהם יותר. אולם הצעד הנכון והדמוקראטי היה צריך להיות הכרזה על חופש הצבעה מוחלט מצד תומכי כל האישים שכשלו: פרץ, פינס ויתום. הם, ולא מאכערים, קבלני קולות וראשי משפחות, יחליטו מי יעמוד בראש מפלגתם. אם הליך דמוקראטי אז עד הסוף.
וודאי שיש להתחשב במי שעמד בראש מפלגה, גם אילו קבל פחות אחוזים מכפי שקבל. וודאי שחייבים להביא בחשבון את הדגל החברתי שבו הוא דגל, גם אם זיגזג, סגר את תוכנת החברה ופתח את תוכנת הביטחון וחזר שוב לקבצים הסוציו כלכליים. כמו בדפדפן המחשב. אבל מה לזה ולשמחה שראינו אצל ח''כ יורם מרציאנו, יו''ר סיעת העבודה ותומך פרץ, שמוציא מעין מכרז על תמיכת ציבור המצביעים לפרץ, כאילו הם איזו סחורה עוברת לסוחר. כמובן שלא מדובר בכסא אלא ב''אידיאולוגיה'', שהוצאה שוב מן הנפטלין. הכיסאות המיניסטריאליים שלנו חורקים מרוב מטען אידיאולוגי שלוחץ עליהם.
אם תרצו, המיקרו הזה הוא ליבת הבעיה של המאקרו במערכת הפוליטית שלנו. שורש הבעיה הוא שהציבור אינו בוחר כפי שבוחר ציבור בכל מדינה מערבית, ימין שמאל, ונתח קטן באמצע. הוא מרסק את הקול שלו והתוצאה היא שהרכבת קואליציה דורשת מחירים מופקעים לסיעות קטנות .
הודעתו של אהוד ברק שרק הוא ינצח את ביבי נתניהו, יכלה להיות בשורה אילו שמענו, כפי שאי-אלה פובליציסטים ומאמרים ראשיים הדגישו, מהי הבשורה שלו. בהעדרה זה נשמע כאילו מאמן הפועל תל אביב מבטיח לגבור על נבחרת בית''ר ירושלים בהנהגת ביבי.
המלך מת, יחי השליש
