פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
(קרח סז) מי חופר את הבור שאנחנו נופלים אליו?
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום שישי, 15/06/2007 שעה 4:28)


(קרח סז) מי חופר את הבור שאנחנו נופלים אליו?

נסים ישעיהו



מאד לא נעים לפול לתוך בור הפעור באדמה. בדרך כלל, לפחות עבור הנופל, זה קורה די בהפתעה ובשלב שכבר אינו יכול למנוע את הנפילה ולהנצל. השאלה היא אם גם עבור הצופה מן הצד זוהי הפתעה, או שמא מדובר בסופו הצפוי מראש של תהליך שלא הצליחו, או לא ניסו, לעצור אותו?

נפילה לבור זה לא רק עניין פיזי. זהו דימוי שמשתמשים בו למצבים שונים של נפילה למלכודת. מיקומה של המלכודת, אופיה והנזק הצפוי, יכול שיהיו ידועים מראש, אבל לא זה מה שימנע את הנפילה. יתרה מזו, בהחלט יתכן שהאדם יחפור לעצמו את הבור בו הוא עתיד לפול, יוזהר שוב ושב, ויפול. ולאחר הנפילה, תמיד יושמעו הסברים מלומדים המאשימים זולת כלשהו, או למצער את הנסיבות, באירוע המצער. כך אפשר להיות בטוחים שלא יוסקו מסקנות אשר ימנעו את הנפילה הבאה.

בעבר דברנו לא אחת על התהליכים הנפשיים של המוּעָדים למעוד, אז הפעם נתרכז בהנחת היסד של הנופלים לבור, ובמיוחד של אלה הנופלים לבור שחפרו בעצמם. במקרים רבים מדובר בבור שנחפר כדי לקבור בו מישהו, אבל זה לא ממש מוכרח. לעתים קרובות מדובר בבור הנמצא כמעט תמיד בסופה של דרך שנבחרה כי נראתה קלה ונוחה מאחרות. שמחים לבחור בדרך שנראית קלה ולא לוקחים בחשבון שכאשר קל בדרך, כמעט תמיד זה אומר שנמצאים בירידה, ובסופה של ירידה עלול להמצא הבור, שממנו כמעט ואין מוצא.

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על אירוע כזה של נפילה המונית לבור שנפער לפתע (במדבר טז): לב וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. לג וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים–שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. בשנים קודמות הארכנו בדברים אודות הרקע לאירוע מסעיר זה. כעת ננסה ''להבין את הראש'' של קרח, לחקור את הנחת היסוד שהובילה אותו לעימות האומלל והגורלי מול משה.

על סף אובדנו הוא מקבל אזהרה חריפה ופומבית ממשה:
כו וַיְדַבֵּר אֶל-הָעֵדָה לֵאמֹר, סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה, וְאַל-תִּגְּעוּ, בְּכָל-אֲשֶׁר לָהֶם: פֶּן-תִּסָּפוּ, בְּכָל-חַטֹּאתָם. כח וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן, כִּי-ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה: כִּי-לֹא, מִלִּבִּי. כט אִם-כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם, יְמֻתוּן אֵלֶּה, וּפְקֻדַּת כָּל-הָאָדָם, יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם–לֹא ה', שְׁלָחָנִי. ל וְאִם-בְּרִיאָה יִבְרָא ה', וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים, שְׁאֹלָה–וִידַעְתֶּם, כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת-ה'.
כלומר, מראש היתה אזהרה ברורה מפני הצפוי, אלא שלא האמינו כי תתממש. וכאן מתעוררת שאלה: אחרי כל מה שהתנסו בשנתיים האחרונות, מכות מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני וכו' וכו', איך יתכן שלא האמינו? או אולי בניסוח נכון יותר, היתכן שלא האמינו? ננסה ואולי נצליח למצוא בכתובים, רמז שיוביל אותנו לתשובה.

בין יתר דבריו אומר להם משה באזני כל העם: וְאִם-בְּרִיאָה יִבְרָא ה', וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ (...) מצאנו מקום נוסף בו האדמה פצתה את פיה (בראשית ד):
ט וַיֹּאמֶר ה' אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי. י וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה. יא וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.
מן הסתם, הרקע לדברים ידוע לכולם, ובכל זאת נביא תזכורת:
ג וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים; וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה—לַה'. ד וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע ה', אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. ה וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה; וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו. ח וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ.
קֹרח, כמו קין לפניו, הכיר את ה' והכיר גם בצורך לעבוד אותו. קין נפגע מכך שמנחתו לא נתקבלה ומכאן שהקשר עם הרבונו של עולם היה חשוב לו ביותר. בדומה לו, קרח ביקש לעצמו תפקיד שכל כולו עבודת ה', ואף את ייצוג כלל ישראל בעבודתו הוא רצה. את תפקיד הכהן הגדול הוא ביקש לעצמו, במקום אהרון שקבל מינוי לתפקיד זה בדבר ה'.

גבולות המעורבות של הבורא בבריאה

לפי זה מתעצמת הפליאה; אם אמנם היה חשוב להם כל כך הקשר עם הבורא יתברך, מדוע נקטו בדרך שניתקה אותם ממנו, ובהכרח הביאה לאבדנם? מה היתה הטעות בהנחת היסוד שלהם? ובכן, הם נכשלו בזיהוי מיקומו המדויק של גבול ההתעניינות של הבורא בנבראים.

המדרש (תנחומא) מספר כי לאחר תשובתו של קין: לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי? ותגובתו של הבורא יתברך: מֶה עָשִׂיתָ?! קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה, שאל קין: רבש''ע, יש לפניך דלטורין שמלשינין את האדם לפניך? אבי ואמי הרי הן בארץ ואינן יודעין שאני הרגתיו, ואתה בשמים מנין אתה יודע? הנה לנו שורש טעותו של קין מפי עצמו; ואתה בשמים מנין אתה יודע?

אמר לו, שוטה, כל העולם כולו אני סובל; שנאמר (ישעיה מו, ד) וְעַד-זִקְנָה אֲנִי הוּא, וְעַד-שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל; אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא, וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט.
כאן מבהיר לו ה' יתברך את מה שאמור להיות מובן מאליו לקין ולכל אדם אחר; אין שום גבולות לפניו יתברך והשליטה שלו מוחלטת בכל מקום וזמן. מכיוון שכך, עמד קין לבקש על נפשו: אמר לו, כל העולם כולו אתה סובל וַעֲוֹנִי אינך יכול לסבול? גָּדוֹל עֲוֹנִי, מִנְּשֹׂא?

או בעברית פשוטה, קין חשב שלבורא יתברך יש עיסוקים מספיק חשובים והוא לא ממש מתעניין במעשי הנבראים, בטח לא בפרטי פרטים. חרה לו על כך שמנחתו של הבל נתקבלה בעוד זו שלו נדחתה, אבל הוא ראה בכך עלבון אישי, מעין הפסד בתחרות ותו לא. כאילו, הבל מוצלח ממנו בקטע של יחסי ציבור. מסלקים אותו מן הדרך והבעיה לא קיימת, כי אין עוד מי שיתחרה בו.

ואיך זה קשור לקרח?
(מדרש רבה): קפץ קרח ואמר למשה, טלית שכולה תכלת, מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו חייבת בציצית. אמר לו קרח, טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה??? בית מלא ספרים, מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו חייב במזוזה. אמר לו, כל התורה כולה רע''ה (מאתים שבעים וחמש) פרשיות, אינה פוטרת את הבית, פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית??? אמר לו (קרח למשה) דברים אלו לא נצטוית עליהן ומלבך אתה בודאן.
קרח טען שלא יתכן שבורא הכל יהיה עד כדי כך קטנוני ביחסו לנבראים. בגדול, הוא מצווה ומצפה שיעבדו אותו, אבל הפרטים הקטנים, זה סתם המצאה של אנשים שהיה להם איזה אינטרס סמוי. נשמע מוכר מאיפשהו, לא? הנסיונות של משה לשכנע את קרח, כשלו כולם והוא התעקש להמשיך בעימות עד הסוף המר.

הנחת היסוד של משה כמו גם זו של הבל, היתה הפוכה לחלוטין. הם גרסו שאכן התעניינות הבורא בנבראים אינה מוגבלת בהגבלה כלשהי ולפניו אין שום הבדל בין דבר קטן לדבר גדול. שעל כן המנחה שמביא הבל נבחרת בקפדנות מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן. הוא אינו מקריב מנחה כדי לצאת ידי חובה, אלא באמונה שלמה כי הקשר שלו עם בוראו מחייב השקעה מקסימלית מצדו. אחריו, משה מעביר את דבר ה' בדיוק כפי שנאמר לו בפרטי פרטים, כי כל הפרטים חשובים באותה מדה. עד כדי כך שאות אחת בלבד, חסרה או יתרה, עלולה לפסול את ספר התורה כולו, חלילה.

קרח, כמו קין לפניו, טוענים שיש כאן הגזמה רבה הנובעת מאיזשהו אינטרס סמוי של משה (או של הבל) כי בעולם הכל יחסי ולא יתכן שהבורא הגדול ייחס חשיבות לדברים קטנים. אכן, בתפיסה של הנבראים יש הבדל בין דבר קטן לדבר גדול כי הכל מוגבל ועל כן גם יחסי, אבל מצד הבורא שהוא אין-סופי ובלתי מוגבל, אין שום יחסיות כי לפניו הכל וכולם, שווים לחלוטין. על כן עלינו לבצע את הוראותיו כפי שנמסרו לנו, כי לעולם לא נוכל בשכלנו המוגבל להבין באמת, את חכמתו האינסופית.

העולה מן האמור הוא שקרח הוא גלגולו וממשיך דרכו של קין בעוד משה הוא גלגולו וממשיך דרכו של הבל, אלא שתוצאות העימות הפעם היו הפוכות... העימות הזה לא נסתיים עדיין ובידינו הבחירה, דרכו של משה או דרכו של קרח. בינתיים אנחנו בוחרים בדרכו של קרח, דמוקרטיה לכאורה, וחבל. כי לגאולה השלמה נזכה רק לאחר שקרח יודה שמשה אמת ותורתו אמת, כרמוז בתהלים (פרק צ''ב): יג צַדִּיק, כַּתָּמָר יִפְרָח; סופי תיבות קרח, שיעשה תשובה ואז נזכה כולנו להמשך האמור שם: יד שְׁתוּלִים, בְּבֵית ה'; בְּחַצְרוֹת אֱלֹקֵינוּ יַפְרִיחוּ. טו עוֹד, יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה; דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ.

והגיע הזמן שזה יתגשם כבר כדי שיהיה רק טוב ליהודים.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי