החלטתי לנהוג כמנהג הטיפשים והסכלים ולהתנבא כיצד ינהגו האהודים,
אהוד א' ו
אהוד ב'. וכיצד תתייחס אליהם סביבתם הפוליטית והציבורית. ישנם מספר תהליכים ציבוריים ומדיניים הנמצאים בשלבי התפתחות שונים, סופם אינו ידוע וכל אחד מהם עשוי להשפיע בצורה דרמטית על האהודים.
ונתחיל ב
ועדת וינוגרד, אותה ועדה שתחילה חבטו בראשה ולאחר מכן חבטו(או טפחו) בגבה, ועתה עליה לגבש את אופן סיום תפקידה ומורשתה להיסטוריה הישראלית. דו''ח הביניים שהיא פרסמה שיקף יותר מכל את דעת הקהל שבאה לידי ביטוי בתקשורת. לא ברחוב ולא בבית המחוקקים, אלא בתקשורת בלבד. ומה צפוי לנו בדו''ח הסופי?
תרשו לי להתנבא כי הדו''ח הסופי יהיה דומה ל''משפט
רמון''. תחילה ''אש וגופרית'' ולבסוף ''קול דממה דקה''. גם ב''מקרה וינוגרד'', אני מנחש, תגיע הועדה למסקנה כי בסיכומו של דבר תוצאות המלחמה אינן גרועות כל כך ואם הממשלה ידעה להפנים את מסקנות הביניים, לאמץ אותן ולתקן את הדורש תיקון – הרי מילאה חובתה.
עניין נוסף שעומד לדיון ציבורי הוא האם לפתוח במו''מ עם
סוריה או להימנע מכך. מניסיון העבר, ברור לכל אחד (חוץ מאשר לידידי לפורום אברהם בן-עזרא) כי פתיחת מו''מ כזה מהווה הסכמה סמויה או גלויה להשבת 101%-98% משטח
רמת הגולן לסוריה. השאלה מה התמורה?
להערכתי, בעתיד הנראה לעין, אין תמורה. המשטר הסורי הנוכחי חלש כל כך שאינו יכול להשתחרר ממלתעות המן האגגי. יתכן שיהיה מו''מ כזה או אחר בכדי לרצות את האמריקאים והאירופאים אך פה זה נגמר.
נושא שרוחש ללא הפסק מ''תחת לאדמה'' ועל ''פני הקרקע'' הוא נושא השחיתות. יש כבר שנים שנשפטים:
הנגבי ו
בניזרי. יש שנים שנחקרו ב''מרץ רב'':
קצב ו
הירשזון וכמובן החקירות בשלבי ''מבוא'' כנגד אהוד א'.
אך במקביל אני רואה גם תהליך סמוי, אך גם גלוי, שעשוי להשפיע רבות על חקירות השחיתות בכל שלביהן. זהו המאבק המתנהל בין הרשות השופטת, המנסה להגן ולשמר את מוקדי הכוח שכבשה בעשורים האחרונים, לבין הרשות המבצעת, השואפת להחזיר לעצמה את היכולת לשלוט ולבצע. איני טוען כי יש קנוניה בין הגורמים המשפטיים, אך נראה לי כי יש איזו שהיא הבנה והסכמה בסיסית בין גורמים אלו, וסימן אחרון לכך: ביטול פרישת פרקליט המדינה ביזמתו.
אני מנחש כי כאשר יגיע רגע ההכרעה המשפטי של נשואי-נאשמי פרשיות השחיתות, תהיה עסקה כוללת בין הרשויות שהזכרתי לעיל, ל''שביעות רצון'' כל הצדדים.
מינויי השרים: אני מנחש כי לשר האוצר יתמנה אדם דוגמת פרופ.
פרידמן, דהיינו איש כלכלה או עסקים ידוע יותר או ידוע פחות, אך לא דמות פוליטית מזוהה. אם נשפוט זאת לפי המינוי לשר המשפטים, מנקודת ראותו של אהוד א', נראה זאת כהצלחה גדולה. אין יותר טוב ממינוי א-פוליטי אשר עושה עבודה פוליטית ממדרגה ראשונה (מנקודת מבט פוליטית, כמובן). רמון ימונה במקום פרס לשר הממונה על הרוח הצפונית והרוח הדרומית.
כל מה שמניתי עד עתה הן בעיות קיומיות לאהוד א', אך אינן בעיות קיומיות למדינת ישראל. למדינת ישראל שתי בעיות קיומיות קשות. בטווח הבינוני, האטום האירני ובטווח הקצר,
עזה.
ואת עזה אהוד א' מגלגל לאהוד ב'.
ומה יכול אהוד ב' לעשות בנושא עזה, שפועל יוצא ממנו הם הקאסמים למיניהם ולמטרותיהם?
בעזה יש לישראל הרבה אפשרויות לפעולה, אך כמעט אפס יכולת תמרון.
אפשר להפסיק את החשמל, אפשר להפסיק את מעבר הסחורות, אפשר לכבוש מחדש את פילדלפי ולאטום את הרצועה, אפשר סתם להפגיז ו''לגבות מחיר'' ואפשר כמובן לכבוש מחדש את כל הרצועה.
כל הדברים הללו לא יפתרו את הבעיה ששמה מאתמול הוא
חמאסטאן.
אהוד ב', לפי הביוגרפיה הידועה שלו, היה איש הלוחמה הזעירה שממנה התפתח והגיע לדרגת רמטכ''ל וכאיש פוליטי למשרת ראש ממשלה. מה שתמיד אפיין אותו, גם בעיני יריביו, הייתה יכולת התפיסה שלו, יכולת הניתוח האנליטית שלו, אומץ ליבו והייתי מוסיף גם קצת יכולת תחמון.
כאשר הוא אמר שייצא מלבנון, ראו זאת יריביו כהכרזת בחירות גרידא. ממתי מקיימים הבטחות בחירות? אהוד ב' קיים. במחיר מוראלי כבד הוא יצא מלבנון, ספג וסופג קיתונות של בוז, אך בספר ההיסטוריה ירשמו שמותיהם של מאות החיילים שמעשהו מנע את מותם.
כל מנהיגי ישראל שלאחר בן-גוריון נמנעו מלעסוק ב''פתרון-קבע'' לבעיית הגבולות של מדינת ישראל. גם רבין ב''הסכם אוסלו'' עסק רק בשלבי ביניים והשאיר את בעיית גבולות הקבע לעתיד בלתי ברור.
אהוד ב' הבין כי יש לתקוף נקודה זו חזיתית. אחרת לעולם לא נגיע ל''רגע אמת'' ביחסינו עם שכנינו. בועידת קמפ-דיויד (שכונסה בחופזה יתרה וללא הכנה מספיקה) העמדנו את המראה מול פני שכנינו-יריבינו והם הסתכלו במראה וברחו. למעשה, כל התכניות המדיניות המקומיות והבינלאומיות נגזרות מתכנית קמפ-דיויד של אהוד ב'.
אז איך ינהג אהוד ב' בבעיית חמאסטאן?
ישנם 2 מצבים בסיסיים.
אם החמאס ''ייתן לו זמן'', ישראל בתמיכת הקהילה הבינלאומית תדאג לבסס את שלטון הפתח בראשות אבו מאזן או מישהו אחר בגדה המערבית, תוך כדי הקמת ממשלה פלשתינאית שלכאורה תייצג גם את עזה ותקבל אליה את כל התמיכה הבינלאומית. לאחר זמן מה, כאשר ישתכנעו ביכולת הפוליטית של ממשלה זו, היא ''תקרא'' לכוחות בינלאומיים להחזיר לה את שליטתה ה''חוקית'' ברצועת עזה (מזכיר קצת את פתרון סומליה).
אם החמאס ''לא ייתן זמן'' לאהוד ב' לארגן את העניינים כאמור לעיל, לא תישאר לו ברירה ויצטרך לבצע פעילות קרקעית רבת היקף ברצועה.
אני מנחש: כיבוש החלק הצפוני עד פאתי עזה וכיבוש רצועה בין רפיח לחאן-יונס לניתוק פיזי של הרצועה ממצרים.
כיצד ינהג אהוד ב' בזירה הפוליטית הפנימית?
אהוד ב' רוצה להיות ראש ממשלה. היריב היחיד (כרגע) בשטח הוא ביבי נ', יריב נוח, מוכר והייתי אומר אפילו חביב.
יש לאהוד ב' חוב אישי ופוליטי לאהוד א', שלא הסתיר את אהדתו אליו ותיעובו מיריבו. אהוד ב' גם מבין את סלידת הציבור מבחירות נוספות. לכן, בכדי להלך בין הטיפות ולהישאר יבש, ומבלי לקחת בחשבון אירועים בלתי צפויים, ומאחר שבסוף 2008 יש בחירות מוניציפאליות, הרי תחילת 2009 זה זמן טוב לבחירות. ממשלה שכיהנה שלוש שנים זה זמן מכובד במושגי הפוליטיקה הישראלית.
אהוד א', אהוד ב'
אהוד ברק הוא עבריין פוליטי
