מבלי להידרש למידת יעילותו של המרחב המוגן בהגנה על התושבים בעת מלחמה (ואולי עיקר היעילות היא פסיכולוגית בשורשה, וגם זו לטובה), ייאמר כי
המחוקק יוצא מגדרו כדי להקל על האזרח המבקש לבנות מרחב מוגן לדירתו ולביתו.
...אלא
שהוועדה המקומית לתכנון ולבנייה יוצאת מגדרה כדי לשמר את השגרה הבירוקראטית שלה בנוגע להליכי רישוי הבנייה, ובכך היא מסכלת את ההטבות האמורות להינתן למי שבונה מרחב מוגן.
למען הגילוי הנאות, אומר כי אני מתכנן מרחבים מוגנים, במשרדי העוסק בייעוץ ובתכנון, ובתוקף תפקידי זה במקומות שונים בארץ - אני מכיר את הליכי הרישוי גם למעשה.
הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה משתדלת בכל יכולתה ובכל מאודה לסרבל את הליכי הרישוי בכלל, ואינה מוכנה לוותר בקלות על כך כשמדובר בממ''ד. כך יוצא שתהליך רישוי האמור להיות מקוצר, יוצא יותר ארוך בהפרש זמן וטרדה ניכרים, כי בהתחלה מתקיימים דיונים בדבר השאלה האם הבקשה האמורה מתאימה להיכלל ב''דרך המקוצרת'', ומשמתברר שלא, אז ...הכול מתחיל מבראשית.
מדוע בדרך כלל מתברר שהבקשה לבניית ממ''ד לא מתאימה להיכלל במסגרת ההקלות בתהליך הרישוי?
פשוט בתכלית הפשטות:
אי אפשר להדביק ממ''ד לבית או לדירה כך סתם, הרי התקנות מחייבות ליצור הגנה על הכניסה לממ''ד וההגנה פירושה בנייה נוספת.
בנוסף, אי אפשר להצמיד ממ''ד לדירה ללא ביצוע שינויים תכנוניים בה, ולא רק מעברים אלא גם הרחבה נוכח הפיכת אחת החדרים למעבר וביטולו כחדר בדירה.
זאת ועוד, בסמוך לממ''ד צריך שיהיו חדרי שירות, ועוד כהנה וכהנה דרישות תכנוניות הנובעות מצירוף ממ''ד לדירה.
יתירה מכך, מי שכבר מתארגן להוסיף ממ''ד לדירה, דבר הכרוך בהוצאה ניכרת, מוזיל את העלות למ''ר על ידי הגדלת דירתו מעבר להוספת הממ''ד, ומגשים שאיפות סמויות בהזדמנות זו של ביצוע ממילא של תכנון, רישוי ובנייה. לא רק שיש יתרון לגודל, אלא גם לא כל כך כלכלי להפריד את בניית הממ''ד שעלותו למ''ר גבוהה יחסית, מבנייה אחרת שעלותה נמוכה והיא עשויה לאזן את מידתיות ההשקעה הכספית ביחס למוצר המתקבל וביחס לערך הנכס.
כאשר מגיעה תוכנית ראויה הכוללת הוספת ממ''ד לבדיקת רשויות הרישוי, ראשית נבדקת התאמתה הפורמלית להיקרא ''תוספת ממ''ד'', ואחר כך לאור ההחלטה – הטיפול נמשך, ונמשך ונמשך...
זו דרכה של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה מאז ומעולם, וכך
הוועדה עוקפת את הוראות המחוקק בקלות וממשיכה בטיפול המקובל, האהוב, השכיח עליה ואשר הוא כה מטריד, מרתיע, דוחה את האזרח, שאצה לו הדרך להתכונן למלחמה הבאה.
טוב יעשה המחוקק אם יטפל בשורש הנגע והוא – ההליך הבירוקראטי והמייגע של רישוי הבנייה כפי שהוא מתנהל בוועדות המקומיות לתכנון ולבנייה. ההצהרה כי יוקצב לאישור הממ''ד חודש ימים היא לא במקום. חודש ימים הוא זמן רב מדי לאישור תוכנית בקשה להיתר בנייה, בין אם היא כוללת ממ''ד ובין אם לא. הזמן הדרוש לכך הוא בערך יומיים שלושה, ובהם פגישה אחת עם בא כוח המבקש, אם בכלל. לאחר בדיקת התוכניות (כאמור, תוך יומיים – שלושה אף שבפועל הזמן הדרוש לכך הוא 2-3 שעות נטו), יימסרו התוכניות למבקש בצירוף תנאים להיתר, ומכאן ועד לתחילת הבנייה – הזמן הנוסף ינוהל למעשה על ידי המבקש בהתאם לנסיבות הסובייקטיביות שלו.
לפיכך, אין צורך להתקין תקנות נפרדות לקיצורי דרך באישור מרחבים מוגנים, אך יש צורך לעשות זאת לגבי אורכו, סרבולו, סיבוכו, של תהליך רישוי הבנייה בכלל, בו כפי שנהוג כיום - האזרח והמתכנן שלו – שניהם – שפוטים של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה.
הוועדה המקומית עוקפת את ההקלות לאישור ממ''ד - בהליכה
