פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
(ואתחנן סז) מוּדעוּת חינוכית זה חינוך למוּדעוּת
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום שישי, 27/07/2007 שעה 4:56)


(ואתחנן סז) מוּדעוּת חינוכית זה חינוך למוּדעוּת

נסים ישעיהו



שתדע כי המגבלות המוטלות עליך במעשה בדיבור ובמחשבה, אינן שרירותיות. כולן נקבעו על ידי ה' שהוא האלקים ואין עוד מלבדו.
חלף עבר לו היום הכי מדכא בלוח השנה העברי, תשעה באב, והתרשמות שטחית משהו מעלה את התחושה שלחלק גדול מן העם היושב בציון אין יחס מיוחד ליום הזה. אינני יודע איך זה אצל היהודים בחו''ל, אבל דומני שבארץ הקודש זהו המצב. למועדים אחרים אנשים מתייחסים גם אם אינם מזהים עצמם כשומרי מצוות או כמסורתיים, שלא לדבר על ימי הזכרון החדשים יחסית, שאותם מקפידים לציין בטכסים מתוקשרים ומיוחצנים היטב. באלה, כל אחד רואה חובה לעצמו להשתתף באיזה טכס, אף אם השתתפות סבילה, כצופה בטלויזיה למשל. אפשר להבין את היחס הזה לתשעה באב, אנשים לא אוהבים את הצער והכאב שמזמן לנו היום הזה. רק צריכים להסביר אם כך, מדוע ימי זכרון שמקרוב באו, זוכים ליחס אחר למרות הצער והכאב הגלומים בעצם מהותם.

דומני כי לא ארחק מן האמת אם אציע כהסבר את הרעיון שמדובר באיזו התנכרות לעבר הרחוק יחסית של עמנו, והזדהות עם העבר הקרוב. בעצם, אולי זהו בסך הכל המשך התפיסה שהציונות והמדינה, היהודית כביכול, מחליפים את היהדות הישנה. ליהדות החדשה יש ימי זכרון משלה, טריים יותר, וכבר אין צורך בזכרונות עתיקים. מה עוד שמשמעותם הפנימית של אותם זכרונות עתיקים, לא ממש מתיישבת עם הרעיונות המהפכניים של היהדות החדשה מבית מדרשה של הציונות. אלא שהיהדות החדשה אינה יהדות, וגם אין בה שום חידוש. וכבר אמר קהלת (א) בחכמתו: ט מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

בעבר עמדנו לא אחת על הדמיון המפחיד שבין התהליכים המתחוללים אצלנו לבין תהליכים שקדמו לחורבן בהיסטוריה של עמנו. גם אז חשבו את עצמם לחדשנים. לא דבקו בתורת משה והגיעו לחורבן. העצוב הוא, שבעוד תוכנם הפנימי של ימי הזכרון העתיקים הוא המבט אל העתיד, ימי הזכרון החדשים אינם מציעים לנו שום בשורה לעתיד טוב יותר, מלבד אשליות אולי. ולמרות שאלה מתנפצות לנו בפנים שוב ושוב כדרכן של אשליות מאז ומעולם, אנחנו בשלנו; נמשיך עד לנצחון מוחלט של היהודי החדש על זה הישן. ואם הכל יחרב בדרך, נו, זהו המחיר.

שח לי ידיד יקר כי לפני כעשרים וארבע שנים (בשמונים ושלוש) ערכו לאביו (שבינתיים נפטר, ז''ל) מסיבה לרגל מלאת חמשים שנה לעלייתו ארצה כנער צעיר ואידיאליסט. בדבריו של חתן השמחה במהלך האירוע המרגש אמר בין היתר כי כאשר עלה ארצה, לא האמין שתקום מדינה. כאשר זו קמה הוא התרגש ושמח כמו כולם והיה בטוח כי זו תתקיים לנצח. כעת, כשלושים וחמש שנה לאחר הקמתה, הוא לא מאמין באיזו מהירות הצליחו להרוס אותה. מתברר שהיו אנשים חכמים שראו את החורבן המתחולל הרבה לפני שהח''מ התחיל בכלל לחשוב בסגנון הזה.

יש אנשים שגם היום אינם רואים שמדובר בתהליך חורבן ועל כן אין עושים שום מאמץ לבלום אותו, את התהליך. והפוליטיקאים שלנו בכלל בטוחים שמדובר בתהליך של בנין צמיחה ושגשוג, כך שאסור לבלום את התהליך. להפך, צריכים להאיץ אותו ר''ל. לפני כשנתיים וגם לפני שלוש שנים כתבנו, לאור פרשת השבוע, על תהליכים נפשיים המתחוללים אצלנו ומניעים את מהלכי האבדון, וכתבנו גם על הדרכים לבלום את אותם תהליכים נפשיים כדרך להגיע לתהליכי בניין וצמיחה אמיתיים. הפעם נתמקד בפן החינוכי המודגש מאד בפרשתנו וחסר מאד אצלנו, כידוע.

לאחר שמשה רבנו סוקר באזנינו את התהליכים הנפשיים גורמי החורבן, בהם דנו בשנים קודמות כאמור, הוא מזכיר לנו את מעמד הר סיני (פרק ד') במלים: לה אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים: אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ. לו מִן-הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת-קֹלוֹ, לְיַסְּרֶךָּ; וְעַל-הָאָרֶץ, הֶרְאֲךָ אֶת-אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה, וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

אַתָּה הָרְאֵתָ בראיה חושית, בעיני בשר. ומה שרואים בעינים, נטבע בנפש (הופך למודעות) ואיש אינו יכול לשכנע את מי שראה, שלא ראה. ביחוד שאת אותו דבר ראו מאות אלפי אנשים בו זמנית. ומה ראו – כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים: אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ. ולשם מה כל המעמד הנורא הזה? לְיַסְּרֶךָּ; שתדע כי המגבלות המוטלות עליך במעשה בדיבור ובמחשבה, אינן שרירותיות. כולן נקבעו על ידי ה' שהוא האלקים ואין עוד מלבדו. אלא שבכך לא די. מכאן ואילך, צריכים לתחזק את המודעות הזאת שלא תתפוגג.

חינוך מחייב תחזוקה שוטפת

טבעה של כל חוויה, גם העוצמתית ביותר, שהיא מתפוגגת עם הזמן. הזכרון הולך ונמוג, עם הזמן והטרדות היומיומיות. מה גם שמדובר באנשים שעומדים על סף כניסה לארץ, מלחמת כיבוש ממושכת והתבססות בארץ החדשה כאמור בהמשך: לז וְתַחַת, כִּי אָהַב אֶת-אֲבֹתֶיךָ, וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ, אַחֲרָיו; וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל, מִמִּצְרָיִם. לח לְהוֹרִישׁ, גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ–מִפָּנֶיךָ; לַהֲבִיאֲךָ, לָתֶת-לְךָ אֶת-אַרְצָם נַחֲלָה–כַּיּוֹם הַזֶּה. בנסיבות אלו, רק טבעי שישכחו, אם לא יְתַחְזקוּ את הזכרון.

על כן מורה לנו משה רבנו: לט וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת: אֵין, עוֹד. מ וְשָׁמַרְתָּ אֶת-חֻקָּיו וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ, וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ–וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל-הַיָּמִים. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, כל יום ויום מחדש. וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, לא מספיק מה שראיתם בעינים; צריכים לטפח את המודעות שנרכשה כתוצאה מן החוויה, על בסיס יומיומי, ולחיות במודעות הזאת כל הזמן.



וכך ממשיך משה רבנו בהנחיות חינוכיות, ובין היתר משחזר גם את עשרת הדברות ששמענו כולנו באותו מעמד נורא הוד. אבל בכל אלה לא די, כי יש להנחיל את המודעות הזאת גם לדורות הבאים. כמובן, את זה יכול לעשות רק מי שבעצמו חי במודעות הזאת, וכך גם מנסח זאת משה רבנו (בפרק ו'): ד שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה' אֱלֹקֵינוּ, ה' אֶחָד. מזווית הראיה של היהודי, זהו אולי הפסוק החשוב ביותר בתורה. רק כאשר זהו הבסיס, יכול לבא ההמשך: ה וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. ו וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–עַל-לְבָבֶךָ. ואחרי שאתה עצמך תחיה במודעות זאת בשלמות ככל יכלתך, רק אז תוכל להנחיל אותה לדורות הבאים: ז וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, זו המצווה לחנך את הדור הבא. ואכן, בעם ישראל כידוע, מאז ועד עולם חינוך הדור הצעיר עומד בראש סדר העדיפויות של כל הורה. גם בסדר העדיפויות של המדינה זה עומד בראש וכבר בשחר ימיה נתקבל חוק חינוך חובה, שעל פיו הופקעה מידי ההורים הסמכות החינוכית (וקיום מצוות חינוך) ועברה לידי המדינה. את התוצאות כולנו חווים ורבים אף בוכים עליהן. ברור לחלוטין שמערכת החינוך הממלכתית חפה מכל מחוייבות להנחיות החינוכיות שמעניק לנו משה רבנו בפרשת השבוע, ויש שיאמרו כי זהו השורש של כל תחלואיה.

מעניין לבדוק מה היה התהליך שהוביל לתחלואים אלו. היה, כי כעת זה כבר לא תהליך, זהו נתון. המשנה במסכת אבות (פרק ה' ט''ו) מלמדת אותנו כי:
ארבע מידות ביושבים לפני חכמים–ספוג, ומשפך, מְשַמֶּרֶת, ונפה: ספוג, שהוא סופג את הכול; משפך–שהוא מכניס בזו, ומוציא בזו; משמרת–שהיא מוציאה את היין, וקולטת את השמרים; ונפה–שהיא מוציאה את הקמח, וקולטת את הסולת.
המחנכים הראשונים בחינוך הממלכתי (שקדם לו החינוך הציוני בחו''ל) הרי ישבו לפני חכמים. לפי משנה זו, מדובר בארבעה טיפוסים שונים, אז למה כולם הלכו בקו אחד שהוביל למחיקת העבר ולניתוק מן השורשים של עם ישראל, ולא נותר בהם אף צדיק שיפעל לשמר ולו משהו מן המסורת החינוכית המפוארת שלנו? אולי אפשר לפרש שכל ארבעת טיפוסי האופי יכולים לדור בנפשו של תלמיד אחד, בשלבים שונים של חייו והתפתחותו החינוכית (או האנטי חינוכית).

בעודו ילד צעיר הוא כמו ספוג. מקבל כל מה שאומרים לו בלי לשאול או להקשות יותר מדי, אם בכלל. אחר כך מגיע שלב ההתמרדות ואותו תלמיד מרדן מתחיל להתנהג כמשפך, שהוא מכניס בזו, ומוציא בזו. לא מקבל כלום. מה שנכנס באוזן אחת מיד יוצא מהאוזן השניה. סוף סוף מגיע שלב הבגרות והתלמיד צריך לבחור, מְשַמֶּרֶת או נפה? בשתיהן משתמשים כדי לסנן משהו, להפריד את הטוב מהפחות טוב. ההבדל ביניהן הוא, שהמשמרת שומרת בתוכה את הפסולת (של היין) את השמרים, בעוד הנפה מחזיקה בסולת המשובח ומשחררת את הקמח הדק והדביק.

בשלב הזה, כל אחד יכול להמשיך את ההתבוננות בכוחות עצמו. אנחנו רק למדים מפרשת השבוע וסמיכותה לתשעה באב, כי אפילו במצבנו כיום עדיין ניתן לתקן. צריכים לבחור נכון, במודעות הנכונה שקיבלנו בהר סיני ואותה מזכיר לנו משה רבנו, המודעות כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת: אֵין, עוֹד.

ואז באמת יהיה רק טוב ליהודים.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי