4. צה''ל – המיתוס המרכזי

חלק שלישי בסדרה (פרק 1, פרק 2, פרק 3).
למרות שלצורך הכתיבה נערכו שיחות עם מספר לא מבוטל של אנשי צבא, הסתמכנו על חומר גלוי וידוע והשתדלנו לצטט דברים בשם אומרם. בעיקר, הסתמכנו על שכל ישר – מסקנות שאפשר להגיע אליהן אפילו ללא מידע פנימי כלשהו.

המאמר המלא, הכולל מתווה למבנה חדש של הצבא, פורסם בימים אלה באתר קו ישר, נכתב לפני מלחמת לבנון השנייה. לצערנו הרב לא היינו צריכים לעדכן את הפרק בעקבות המלחמה. הכול אותו דבר...

ניהול או גלגול מכוח האינרציה

את הצבא מאפיינות בעיות ניהוליות שהן מנת חלקו של כל מנגנון ממשלתי. הבעיות בצבא מחמירות לעומת זרועות ממשלתיות אזרחיות ממספר סיבות: גודלו ותקציבו של הארגון הצבאי, חשיפה נמוכה לביקורת, העדר אפשרות לקליטת כוח אדם חיצוני, תרבות ארגונית שונה ועוד.

רמטכ''ל – מנכ''ל ללא הכשרה ניהולית

...לדוגמה, שני רמטכ''לים... המסלול שעברו שאול מופז ובוגי יעלון אופייני מאד לקציני שדה בצבא הישראלי. המסלול הזה לא תרם כמעט דבר לבנייתם כמועמדים לניהול צה''ל. הצלחתם כרמטכ''לים, במידה שהייתה, היא תוצאה של כישורים ולא הכשרה.

...שניהם החלו דרכם בצנחנים...

יעלון הוא השלישי מתוך ארבעת האחרונים ששירת כמפקד... בסיירת מטכ''ל – יחידה זעירה שאין לה דבר עם צה''ל הגדול... לקצונה הגיעו שניהם מאוחר. מופז התקבל לקורס קצינים לאחר שלושה כישלונות במבדקי הקצונה, משום שכסָמל פיקד על מארב מוצלח בבקעת הירדן, וגילה מנהיגות ומקוריות... יעלון, מצדו, השתחרר מצה''ל כסַמל, ושב לצבא אחרי מלחמת יום הכיפורים... שניהם עשו תפקידים במסגרת חטיבת הצנחנים... בכולם התבקשו... להציג אותו סט של תכונות שנתגלו בהם כבר כסמלים: התמצאות, קור רוח, מנהיגות תחת לחץ. הם כמעט לא ''ברחו'' הצידה ללימודים, לא שרתו בתפקידי מטה, כמעט ולא עסקו בהדרכה, לא השיקו למערכת האזרחית. איש לא מדד אותם בשום פרמטר, פרט לאלה שהוזכרו. ספק אם מישהו חשב שיש פרמטרים אחרים. הם לא הוכשרו להיות מצביאים של צבא גדול, מורכב ומודרני.

...שאול מופז שימש בארבעה תפקידי אלוף... בתוך כחמש שנים... הוא הגיע לפיקוד על צבא שיש בו אלפי טנקים חדישים, כלי נשק ניסיוניים ודרגי תחזוקה מתוחכמים, מבלי שיפקד מימיו על אוגדת שריון סדירה. גם לו היה עושה זאת ספק אם היה מספיק ללמוד משהו... קדנציה ממוצעת של מפקד אוגדה מגיעה בקושי לשנתיים... ברקורד של רוב האלופים כתוב שפיקדו על אוגדה. בפועל הם רק עברו שם, גם המילה ''אוגדה'' אינה מציינת תמיד ניסיון בפיקוד של ממש על כוח גדול.

...תפקידי מטה, שבצבאות זרים נחשבים [להכרחיים]... הם בתפיסה הצה''לית בזבוז זמן בדרך לתפקיד הפיקוד הבא... העובדה שצה''ל ממעט להתאמן במסגרות גדולות מביאה לכך שהוא מצמיח אוגדונרים שאין להם מושג כמה זמן דורש לאוגדה לעבור בתוך אוגדה אחרת, או לאיזה מרחק יתפרשו הכלים שלהם בהיקף מלא... חוסר מקצועיות מובהק במעבר מתפקיד פיקודי אחד לבא אחריו, בלי להתעכב על הכשרה, לימוד והקניית יכולות הנדרשות בדרגים הגבוהים.

עופר שלח, המגש והכסף

מיותר לציין שאף אחד מהם לא התנסה ממש במלחמה. כל זה לא הפריע להם להעביר ביקורת קשה על הרמטכ''ל דן חלוץ (מלחמת לבנון השנייה 2006) בטענם שאין לו ניסיון מלחמתי...

מבנה הארגון הצבאי – כשל מובנה וידוע מראש

הבה ננסה להקים חברה עסקית עם המאפיינים הבאים:

• ללא קליטת כוח אדם מבחוץ – כל המינויים בחברה יתבססו על עובדי החברה בלבד. החברה אינה קולטת מנהלים ועובדים מבחוץ – רק עובד שצמח בחברה רשאי לעבוד בה. אזרח מוכשר שצבר ניסיון בעסק אחר, אינו יכול להיקלט בחברה.
• ללא דו''ח רווח והפסד – חרב הפסדים לא מתנופפת מעל לראש העסק ומנהליו. גם אין צורך להרוויח. אין מדד אובייקטיבי למדידת ביצועי העסק.
• ללא מתחרים – אין צורך לבחון מידי פעם את הסביבה העסקית, לפחוד מתחרות, לגלות יצירתיות תוך דחף להשיג את המתחרים. אפשר לטעון שהאויב הוא המתחרה וה''תחרות'' נגדו. אך מעט מאד יחידות צבא ניצבות מול אויב, ומלחמה כוללת – לשמחתנו נדירה. מה עוד ש''פשלות'' במלחמה, כמעט תמיד מגובות בהסברים; והאשמים, לא פעם, מועלים בדרגה...
• קידום דרגות אוטומטי – כל עובד בחברה יועלה אוטומטית בדרגה, מידי שנתיים-שלוש, כמו קצין קבע. צריך ''לזרום'' עם הארגון והזמן יעשה את שלו.
• כפייה – איך מגייסים כוח אדם לחברה? בכפייה. כופים על עובדים חדשים להצטרף לחברה. כמו חיילים – שרות חובה. הם לא בחרו מרצונם החופשי להצטרף, או התמודדו על מועמדותם לעבודה. השרות הצבאי נכפה עליהם. במסגרת שאלו תנאיה, המוטיבציה לתפקוד יום-יומי מתבססת על עשיית המינימום ההכרחי הנדרש כדי שלא להיענש. מוטיבציה שונה מהקיימת אצל עובד בעסק פרטי שמשתדל להצטיין ולהתאמץ, אחרת ימצא עצמו מחוץ לעסק. התנדבות ליחידה לוחמת נבחרת גם היא התנדבות בתוך מסגרת כפייתית, אך קיימת תמורה חיובית לחייל המתנדב – מעמד חברתי עדיף ומוערך. היקפן הכמותי של יחידות אלה זעיר יחסית לגודל הצבא.
• חסינות מפיטורים – לא מפטרים עובדים בעסק, בדיוק כפי שנדיר ביותר שאיש צבא מפוטר מסיבות כגון בטלה, חוסר כשרון, אי עמידה בסטנדרדים מקצועיים או אפילו מחדל מקצועי.
• חשאיות וחיפוי הדדי – ארגון צבאי מוקף מעצם טבעו בחשאיות וחשוף לביקורת חיצונית מועטה. באופן זה קל לפזר אחריות למחדל על פני גורמים רבים ולזכות לחיפוי הדדי מצד עמיתים במערכת.
• תופעת הבינוניות הממארת

  מפקד בינוני ממנה תחתיו קצינים בינוניים ממנו, כדי שאלה לא יהיו מסוגלים ''להאפיל'' עליו או ''לסכן'' את שליטתו. לאחר זמן יוחלף על ידי אחד מפיקודיו, וזה ימנה תחתיו קצינים שיהיו בהגדרה בינוניים אפילו ממנו, וכך הלאה. בדרך זו כבר לא יהיה המפקד בדור השלישי או הרביעי בינוני: הוא יהיה חלש.

  אל''מ עמנואל ולד, קללת הכלים השבורים

• העדר הכשרה מקצועית-צבאית – אין חברה עסקית שאינה מתבססת על אנשי מקצוע שלמדו, הוכשרו ורכשו ניסיון רב במקצועם. צה''ל לעומת זאת, מאז הקמתו אינו מכשיר אנשי מקצוע צבאיים מומחים, אלא סומך על הכישורים האישיים של הקצינים – מיון במקום הכשרה.

מאפיינים אלה הם מרשם לפשיטת רגל לחברה עסקית שתאמץ אותם. ארגון ציבורי שפועל תחת אילוצים כאלה, בפרט אם הוא דומיננטי בהיקפו כמו צה''ל, חייב להתפתח לגוף ביורוקראטי, מסורבל ובזבזני. סופו להפוך לאבן רחיים כלכלית על גב משלם המסים וכתובת ראשונה ומוצדקת, בדרך כלל, לכל סיבוב קיצוצים תקציבי.

חלק מהמאפיינים השלילים של הצבא אינם ייחודיים לצה''ל – הם חלק בלתי נפרד מאופיו של כל צבא. לביטחון אין מחיר שוק וחלק ניכר ממרכיביו אינם ניתנים אפילו למדידה כמותית. שלא לדבר על רווחיות כמדד לביצועים. אין מדדים ברורים של תפוקה או פריון של יחידה צבאית. לכן גם קשה מאד לחשב, בניגוד לחברה עסקית, את הכמות הרצויה של כוח האדם הנדרש או כמות הנשק הנדרשת, או בכלל לחפש פיתרון זול לבעיה. בניגוד לשוק עסקי-תחרותי לצבא אין מתחרים והוא ספק מונופוליסטי יחיד של שירותי ביטחון. אין תחרות באספקת ביטחון לאומי. דווקא בעייתיות זו מדגישה את הצורך לייעל את כל המרכיבים האחרים שכן ניתנים לשליטה.

שכנעו אותנו לשפוט את הצבא ופעילותו היום-יומית לפי אמות מידה שונות מאשר אנו שופטים את מקום עבודתנו האזרחי. אנו מוכנים לקבל בהבנה וכגזרה משמים כל נוהל שקיים בצבא, אבל לוּ מישהו היה מציע לנו ליישם נוהל זה בעסק הפרטי שלנו – מזמן היינו מגרשים אותו. כל מנהל בחברה פרטית, קטנה כגדולה, יודע לאן יתדרדר העסק, אם בכלל ישרוד, אילו פעל רק תחת חלק קטן מהנהלים והמוסכמות לפיהם מתנהל צה''ל.

מה מקדם את הקידום לדרגות גבוהות?

לא נמצא בידנו מחקר שבוצע על ידי גוף חיצוני לצה''ל וספק אם קיים מחקר אקדמי על מערכת קידום הקצינים בצה''ל. למרות זאת, ניתן לעמוד על מספר מאפיינים בולטים. כדי שתתקיים פרמידה ניהולית (ככל שעולים בדרג הניהול נדרשים פחות אנשים לאיוש התפקידים) צריכים רוב קציני הקבע להיפלט מהמערכת או ''להיתקע'' בדרגתם. מהם הכישורים הנדרשים מקצינים שנשארים במערכת כדי לטפס במעלה הפרמידה?
אנשי צבא רבים מעריכים כי המכניזם הקובע, באמת, את הקידום מורכב מהגורמים הבאים:

• לא ל''הירטב'' – להתעטף בציפוי טפלון. לסיים את התפקיד במינימום היתקלויות עם בעלי דרגות גבוהות. להתאים עצמך לדעתם של הממונים עליך. להיזהר ממחלוקת וביקורת אמיתית. ובז'רגון הצה''לי: ''לויָאליות למפקדים''.
• לא ליזום – ביוזמה וחדשנות טמון סיכון אישי. זכור: לא מאשימים אותך בכישלון ובסרבול של המערכת הקיימת, ירשת אותה מאחרים עם קבלת המינוי. יוזמה אישית לשינוי משמעותי במערכת, עליה אתה ממונה, עלולה להפר את שיווי המשקל הפוליטי במערכת – להצר את המרחב של קצין אחר וגם להסתכן בכישלון. רצוי ''כאילו'' ליזום, ובעיקר להעביר את הזמן בניהול שוטף עד למינוי הבא. בז'רגון הצה''לי: ''ראש קטן''.
• קשרים – חשוב להרחיב את מעגל הקשרים, ובייחוד עם המפקדים הממונים על המפקד שלך... ובעדינות... מפקדך ימליץ על קידומך, בין היתר, אם יעריך שהוא מכוון לדעת גדולים ממנו...
• השתייכות ל''קליקה'' – חשובה במיוחד בדרגות בכירות. צריך להשתייך לחבורה לא-פורמלית התומכת בחבריה ומקדמת אותם.
• הצמדות לפטרון – רצוי להיצמד לקצין שיהיה פטרונך. אתה תזוהה כ''איש של...'' הסנדק ישמור ויעזור בקידומך. אם הסנדק ימונה לתפקיד אחר הוא כבר ידאג לקדם אותך אליו, לתפקיד החדש.
• דבקות במטרה – קיבלת מינוי חדש, ספר לכולם על הברדק שקיבלת בירושה מקודמך. אך אל תסתכן בטרם תבדוק באיזה תפקיד מכהן כעת קודמך לתפקיד. המינוי החדש כבר בכיסך, אל תבזבז זמן בתפקיד החדש. סמן את המטרה – המינוי הבא, והחל במרץ ובדבקות להכשיר את הקרקע למינוי הבא.
• פיזור אחריות – אם אין ברירה וצריך ליזום שינוי במערכת, דאג לפיזור האחריות על פני גורמים אחרים. עליך לזמן עשרות דיונים אל תוך הלילה, מאות פרוטוקולים, החלטות משותפות וחוות דעת לרוב. תמיד תסתייג ותוודא את רישום ההסתייגות בפרוטוקול. בז'רגון הצה''לי: ''כיסוי תחת...''


• העברת אחריות – אתה בעיצומו של סבב תפקידים מהיר. אין צורך למהר ולקבל החלטה על יוזמה חדשה. קבע דיון לעוד 4 חודשים, כדרר לרוחב המגרש והשאר את תפוח האדמה הלוהט ליורשך בתפקיד.
• סבב תפקידים מהיר – לא להיתקע בתפקיד. שנתיים, מקסימום שלוש שנים הם די והותר. שיטת הרוטציה המהירה, גורמת להסתיידות ארגונית. תפקידים רבים דורשים התמחות, אך התוצאה היא שבשנה הראשונה לומד הקצין את תפקידו, בשנה השנייה עוסק בעבודה שוטפת, ובשנה השלישית אם היא בכלל קיימת, מקפיא כל יוזמה, כי ממילא עליו לעבור לתפקיד הבא. מינויים רבים במסלול הקידום כלל לא רלוונטיים ואינם עקביים מבחינה מקצועית. שיטה שוחקת ומייגעת.

תהליך המינויים בצה''ל ימשיך להיות מה שהיה עוד מימי הפלמ''ח: צבר לא מוסבר ולא מפוקח של החלטות שרירותיות, המוּנעוֹת מטעמים של חיבה אישית וקליקות פנים-ארגוניות, הרבה יותר מאשר כישורים והכשרה.

עופר שלח, ידיעות אחרונות, 6.8.2004

כבר בשנת 1963 כתב על כך אל''מ יוסף נבו: ...המעבר מקצין זוטר לדרגות בינוניות וגבוהות נתון בידי הגורל והזמן... (מערכות, מס' 151, אפריל 1963).

מבחן ההצלחה הצבאי בעת היתקלות עם אויב לא יכול להוות אמת מידה ליכולת ניהולית של קצין. סבב התפקידים המהיר בצה''ל גורם לכך שקצין מוכשר בשדה הקרב מוצא מהר מאד את קידומו אל כורסת המנהל. בה יתמיד בהמשך שירותו הצבאי.

הצלחת קצין בקרב אינה הופכת אותו למצביא או למנהל מוכשר.

הגורמים שהוזכרו, ואחרים נוספים, ביססו בצה''ל תרבות של עיגול פינות, טיוח, שקרים מוסכמים וחצאי אמיתות. אין ספק שהכישורים האישיים הנדרשים להשתלבות במערכת עם מאפיינים כגון אלה שונים לחלוטין מהכישורים הקובעים בחברה עסקית-אזרחית. בצבא קבע יתמידו בעיקר קצינים בעלי אופי מתאים להתמודדות בסביבה ייחודית זו, היתר ''מתמיינים'' החוצה.

ספק אם ניתן לנטרל את הגורמים שמנינו, אך בהחלט אפשר למתן את השפעתם השלילית אם יאומצו מספר כלים ארגוניים שיפורטו בהמשך.

מוסד ה''דיון'' בצה''ל

''דיון'' הוא המקבילה האזרחית ל''ישיבה''. דיונים נערכים בכל הרמות החל במדורים וכלה במטכ''ל. בדיון אמורים ללבּן בעיה, להמליץ או להחליט על פתרון ודרכי ביצועו.

הצדדים המשתתפים בדיון מגיעים לרוב עם עמדות מוכנות ומתואמות מראש: ''עמדת המחלקה'', ''עמדת השלישות'', ''עמדת הפיקוד'' וכדומה. המשתתפים לעולם יזהרו מלהביע עמדה מנוגדת לזו של המפקד הדומיננטי. גם המפקד מסכם בדרך כלל את הדיון בהבעת דעה שנקבעה מראש. רבים מהדיונים נדחים לשעת לילה מאוחרת, כי במשך היום למפקד ''אין זמן''. דחיית הדיון משדרת לקצינים את מסר העול הכבד המוטל על כתפי המפקד ש''כמעט ואינו ישן''. החשש מקבלת החלטות גורם לאין-ספור דיונים בבעיות שוליות שאינן נפתרות בדרגים נמוכים ו''מגולגלות למעלה''. ובדרגים הגבוהים יותר, הולך ומצטבר ''פקק'' של נושאים שאינו ניתן להתרה... החלטות תורתיות, ארגוניות עקרוניות מתעכבות במשך שנים ו''מגולגלות'' מקדנציה לקדנציה הבאה אחריה...

איש עסקים, קצין מילואים, שמשתתף בדיונים צבאיים רבים סיפר, כי בצה''ל מתנהלים דיונים בנושאים רבים שמצריכים החלטה ברמה שכל מנהל זוטר בחברה עסקית, מקבל בעצמו (או לאחר התייעצות טלפון אחת או שתיים)... בצה''ל, לעומת זאת, מכנסים דיון רב-משתתפים... מכל קצות הארץ מגיעים לדיון קצינים בדרגות שונות אל הקריה בתל אביב, איש איש ורכבו, נהג צמוד ושני עוזרים... כולם פחות או יותר ''שורפים'' יום שבסופו לא מתקבלת החלטה... אלא ''סיכום''... סבבים אין-סופיים של דיונים ודיונים-מקדימים. ב''סיכום דיון'' כדאי שתביע את עמדתך בסוף. כלומר, יש יתרון למי שמסכם אחרון – הוא יכול לשמוע את דעת כולם, להתייחס (או לא) לדבריהם, להתאים את סיכומו ודעותיו לדברי קודמיו, להימנע מלדרוך על מוקשים, להימנע מחילוקי דעות עם פלוני. יש קצינים ש''נעלמים'' לשירותים רק כדי שיוכלו לסכם אחרונים...

לדברי אל''מ (מיל.) עמנואל ולד (קללת הכלים השבורים) דיון הוא היוועדות של בעלי עניין:

...במהלכו מתנהלים מאבקי כוח וכבוד ומתעסקים... בטפל במקום בעיקר; על 'פגישות' אישיות בין מקבלי החלטות בכירים, במהלכן מטורפדות החלטות שהתקבלו ב''דיונים''; על סיכומים מכורים מראש בכל הדרגים, שאותם בדרך כלל אין מממשים, ובהרבה מקרים אין כוונה לממש... מעטה חיצוני... המתבסס על כללי משחק צורניים והמושפע מגחמות אישיות של מפקדים...

מפקדים בעידן טכנולוגיית המידע

אחד ממאפייני מלחמות העבר הוא איבוד שליטה, של מפקדים מדרגה מסוימת ומעלה, על הנעשה בשדה הקרב. עדכון שוטף ומדויק, בזמן אמת, של דרג הפיקוד הגבוה היה בלתי אפשרי בסערת הקרב, לכן נוצרו פערים בין המציאות בשטח לבין המידע המונח לפני המפקדים ב''בור''. הנחתת פקודות בתנאי אי-וודאות יוצרת פער אמון מול המפקדים בשטח, שלעיתים ''לוקחים פיקוד'' ומתעלמים מפקודות ה''קודקודים'' או מעגלים פינות. לעיתים נוצר מצב אבסורדי שכדי לקבל תמונה אמיתית מקפיאים את הלחימה, קוראים למפקדי השטח, אחורה למוצב פיקוד עורפי לדיון... כך היה במלחמת לבנון בשנת 1982. בהעדר מנהלים למערכה, קשה ליישם אסטרטגיה, או תורת לחימה ו''כוח צביקה'' מחליט איך לנהוג בגזרה שלו. ואכן, קרבות רבים במלחמות ישראל הוכרעו על ידי מפקדים זוטרים, הודות לתושייה נקודתית, מסירות ואומץ לב.

מלחמה בעידן טכנולוגיית המידע שונה לחלוטין. שטף של מידע יזרום אל המפקדים בזמן אמת, ייתכן עד לרמת מצבו של כל חייל וחייל, כמויות תחמושת ונתונים לוגיסטיים כגון דלק ותחזוקה. במקביל, יוזרם מידע מודיעיני שוטף ועדכני על האויב. שפע המידע יוזרם אל המסכים בקרון הפיקוד ועל המפקד יהיה לקבל החלטות מהירות ולהנחות את הכוחות בשטח.

לצבא יידרשו מפקדים ומצביאים מסוג אחר. בעלי כישורים השונים מכישוריו של לוחם צנחנים מצטיין, או מפקד מחלקת טנקים מוצלח. למפקד יצטרכו להיות תגובות מהירות כמו של טייס קרב, מוח אנליטי שמסוגל לקלוט בעת ובעונה אחת מידע רב ממסלולים שונים, כשרון של מנתח מערכות שמנהל פרוייקט היי-טק וכשרון תפעול וקליטת משחקי מחשב כמו של נער בן 17. כל אלה בנוסף לניסיון לחימה, הבנה אסטרטגית, ניסיון בשילוב כוחות מסוגים שונים ואמצעי לחימה מבוססי היי-טק. תידרש יכולת וירטואוזית שונה מזו שנדרשה ממפקדי העבר, בנוסף לכושר המצביאות המסורתי. ניסיון העבר מוכיח לצערנו, שספק אם מצביאינו היקרים מסוגלים לשנע שתי אוגדות מבלי ליצור פקק תנועה אדיר...

המידע הזורם לא יאפשר מרווח זמן למפקדים לנהל ''דיונים'' על דרכי פעולה אפשריות. לחצים אדירים יופעלו לקבלת החלטות מיידיות. ללחץ על המפקד יהיה אספקט נוסף: קלות יחסית של התחקיר שלאחר הקרב – הכל מצולם, מתועד, ממוחשב – קשה יהיה לספר סיפורים...

אמצעי לחימה חדש צץ בזירה – שטף המידע. מפקדים בעלי כישורים לעיבוד המידע, ניצולו הנכון והזנת הכוחות בפקודות לביצוע – הם שינצחו בקרב. דווקא עידן שטף המידע יגדיל את חשיבות הכשרתו הצבאית ומשקל תכונותיו האישיות של המפקד, יחסית לדמות מפקד העבר!

לא מדובר בתסריט מדע בדיוני, אלא במציאות שמתהווה יום-יום. תקשורת סלולרית, מטוסים ללא טייס, סריקת לוויינים ואמצעים דומים הם מציאות עכשווית. קצב החידושים רק גובר.

גולש שידפדף מספר דפים אחורה ייווכח שהמכניזם הטמון במערכת המיון הצה''לית אינו מסוגל לקדם מפקדים בעלי כישורים בסיסיים שיעמדו בדרישות העידן החדש, שלא לדבר על הכשרתם. קיימת אף סכנה שמפקדים מזן העבר ומהזן הנוכחי יעכבו את התקדמות הצבא, מחוסר הבנת השינוי, ואולי מחשש לפגיעה במעמדם.

ייתכן שצריך יהיה למיין מראש, בסיס רחב של חיילים עם פוטנציאל פיקודי, כפי שממיינים לדוגמה, כבר בשלב מוקדם, מועמדים לקורס טיס. חיילים במסלול פיקודי יעברו מסלול הכשרה מיוחד השונה מזה של קצין שמיועד להיות מפקד מחלקת צנחנים. כיום, כמעט מובן מאליו ש- מ''מ צנחנים יכול בעתיד להיות מפקד אוגדה. בצבא מקצועי, מ''מ צנחנים יוכל להישאר 17 שנה בתפקיד זה. לעומת זאת, קצין במסלול הכשרה פיקודי, יכהן תקופה מסוימת גם כ- מ''מ צנחנים, כדי לצבור ניסיון מעשי, אך ימשיך הלאה בהכשרתו למצביאות. הכשרה מיוחדת וממושכת תוך צבירת ניסיון מעשי, לימודים אקדמאים רלוונטיים ואולי אף לימודים בבתי ספר צבאיים בחו''ל. רק חלק קטן מהם יגיע לפיקוד גבוה.

ייתכן שצבא מודרני יצטרך להשתחרר מהמודל הקשיח – מבנה נוסח מלחמת העולם השנייה: כיתה-מחלקה-פלוגה-גדוד-חטיבה. הצבא יאמץ מבנים מודולרים גמישים בהתאם לסוג האיומים. מפקד יוכשר לנצח על מספר רב של דיסציפלינות שונות אותן ירכיב בהתאם לצרכיו. משחק לגו של הרכבת כוח-צבאי בהתאם למשימה.

השינויים המהירים יאלצו את הצבא לבחון לעיתים תכופות את הרכב האיומים, להתאים את תורת הלחימה, את מבנה היחידות והכשרתן. מבנה הצבא יצטרך להיות גמיש מספיק כדי לבצע שינויים מהירים, לשנות מערכי הדרכה והטמעת השינויים בשטח.

---

מבחן התוצאה

אם הטיעונים שלנו נכונים, כלומר - הצבא חובבני, יד שמאל מפריעה ליד ימין, הבזבוז עצום, הקצינים לא מתאימים לתפקידם, והארגון הצבאי מתנהל בדרך כושלת - אז איך אנחנו עדיין חיים ונושמים על פיסת ארץ קטנה זו? איך בכל זאת?
התשובה ב''תורת היחסות'': אויבנו היו עד כה גרועים יותר... וכפי שאמר לי פעם קצין מבוגר בעת שרותי הצבאי: צה''ל הוא הצבא הערבי הטוב ביותר במזרח התיכון...

תחקירים והפקת לקחים

תחקירים של קרבות וסתם ''פאשלות'' מתבצעים מאז ומעולם על ידי הצבא עצמו. תחקיר בצה''ל נתפש יותר כחקירת משטרה לאיתור אשמים ופחות ככלי להפקת לקחים, שינוי נהלים והטמעתם. יש להניח שמירב התחקירים תויקו עמוק בקלסרים ונחים על משכבם. עצם כתיבת התחקיר והדיון בעקבותיו, מספיקים מבחינת הצבא כדי להכריז ש''צהל ביצע תחקיר והפיק לקחים''. הודעה זו ''סוגרת'' לרוב את העניין סופית...

לצה''ל יש מעט מאד מבקרים אמיתיים. כתבים צבאיים משתדלים שלא להרגיז את מקורותיהם ואילו רוב הפוליטיקאים עוברים לדום במחיצת אנשי צבא. מתי גולן מהעיתון גלובס נמנה עם מיעוט מהעיתונאים הבכירים שמעז להתריע, ללא מורא ובעקביות, שהמלך עירום:

...צה''ל בסדר כשלא יורים. ברגע שהוא צריך להלחם מתחילות הפאשלות. כך זה היה בלבנון, כך זה היום בשטחים. מאז שהחלה האינתיפאדה החדשה, כמעט כל דבר שצה''ל היה מעורב בו נגוע במחדל... כנראה שסאת הפאשלות של הציבור הישראלי עדיין לא מלאה, ויצטרכו להיות עוד אבדות מיותרות כדי שנבין שצה''ל זקוק לבדק בית יסודי, לשיפוץ כללי, ושזה לא יבוא מידיהם של אלה שבעצמם גרמו לצורך הזה.

מתי גולן, גלובס, 15.11.00

אל''מ (מיל.) עמנואל ולד כותב בספרו קללת הכלים השבורים על גישת הצבא לתחקירים:

..לאחר מלחמות נעשו אמנם תחקירים בכל הדרגים, התקיימו כנסי לקחים חייליים והתנהלה עבודת מטה: אלא שאפיינו אותם הפיצול, הסלקטיביות, ההטיה לכיוון עמדותיהם של בעלי עניין וחוסר מקצועיות. במקום ללמוד תוצאות מלחמה ולנתח מאמצים... מטכ''ליים, פיקודיים, וגזרתיים (טקטים) – נלמדו לקחי מלחמה בחתכים חייליים או מקצועיים-נושאיים. כך הוסט הדגש [מניתוח תוצאת קרב או מערכה] לניתוחים נקודתיים: ...לקחי השריון במערכה, לקחי החי''ר בקרב... עשרות שנים אחרי המלחמות טרם התבצעו סיכום כולל שלהן ברמת המטה הכללי...
...מקצתם [של הקרבות] שנלמדו... נבחרו באופן סלקטיבי... תהליך הפקת הלקחים ...הוכן ונוהל תמיד על ידי מפקדים, שהיו מעורבים אישית בלחימה... הטיה ברורה... אירועים ''לא נעימים'' נעקפו ולא נבדקו או שנבדקו בצורה מגמתית... הפקת הלקחים הפכה להיות עיסה דביקה של טפיחות עצמיות על השכם... שִכְתוב לאחור של מטרות מלחמה כדי שתתאמנה לתוצאות בשטח... ותירוצים... תהליך לא-מקצועי מבחינת כושרם של הקצינים שעסקו בכך... מיסוך והדחקת תוצאות בלתי נעימות ואי רצון מופגן לפתוח ''תיבת פנדורה''... כך קרה שתפוקות הלקחים היו אמנם חובקות עולם – אך החמיצו את הסיבות לתבוסות הטקטיות.

מדוע לא נלמדים לקחים?

אם אין מי שיחשוף את המחדלים, גם אין מי שיילַמֵד אותם וממילא הם אינם נלמדים. התסריט חוזר על עצמו בכל מלחמה מאז מלחמת השחרור: מייד לאחר מלחמה מתבצע גל של קידומים, לא סלקטיבי, בדרגות ובתפקידים. מכיוון שהמחדלים מוסתרים או ''מחופפים'', אי קידומו של קצין ש''פישל'' יהווה הוכחה לאשמתו. לכן, אם אי אפשר לעצור את קידומו – דווקא אותו קצין שאחראי לכישלון יקודם לתפקיד בכיר יותר. את שרשרת הקידומים בעקבות מלחמת לבנון (1982) מתאר אל''מ מיל. עמנואל ולד (קללת הכלים השבורים):

הפיקוד הצבאי שהתבקש להחליפו לאחר המלחמה לנוכח ביצועיו במהלכה, קודם בעקבותיה... קשר של שתיקה נוצר לאחר המלחמה בין ממלאי תפקידים בכירים בדרג המטה הכללי, קציני חיל ראשיים ומפקדי עוצבות של כוחות השדה. איש מהם לא היה מוכן לסכן את צווארו, לחשוף מחדלי ביצוע ולהתמודד עמם. יותר מכל הבטיח את קשר השתיקה ''מאזן האימה'' שנוצר: מפקדים בכירים הבינו היטב – ומהר – כי כל מי מהם שיחשוף מחדל שארע בגזרתו של מפקד אחר, מסתכן כי בתגובה יחשפו מחדלים שקרו במגרש שלו.
...קצינים זוטרים שראו את אשר ארע במלחמה באמת, ושהיו ביקורתיים לגביה, לא יכלו לחשוף את הליקויים בתפקוד הצבאי ובמבנהו... כל עוד פעל הפיקוד הבכיר... ככל יכולתו לסכל... ולמנוע אותה [חשיפה]...
....[כתוצאה מכך] תוצאות מלחמת לבנון, כמו תוצאות מלחמת יום הכיפורים, נותרו עמימות מכדי שיובן בציבור, שמדובר בכישלון צבאי...
...מפקדים שִכתבו ל''אחור'' את מטרות המלחמה וטענו בפומבי, כי מה שהושג במלחמה היה בעצם מה שישראל התכוונה להשיג וגם מה שיכולה הייתה להשיג...

אפילו קצינים בעלי מוטיבציה כנה וכוונות טובות ביותר לתקן ולשנות, ניצבים חסרי אונים מול דרכי פעולה ודרכי משחק, שעוצבו לאורך זמן על ידי הביורוקרטיה הצבאית.

יום המבחן – קיצור תולדות המחדל במלחמות ישראל – לא רק הסטוריה

צבא אינו נבחן באימונים ובדוחות, אלא במלחמה ממש... מול פני אויב. המצביאים אינם נמדדים בדיונים ובשקפים, אלא ביכולתם להנהיג בקרב. דרגי הפיקוד נבחנים בכושרם ליישם שליטה ותורת לחימה ולהתאימה לתנאים משתנים. הלוחמים עצמם נדרשים ביום פקודה למיומנות, תושייה ואומץ לב. המקצועיות עומדת למבחן.

העדר ''דרג אזרחי'' מעל לצבא: פרישתו של דוד בן גוריון בראשית שנות השישים סימלה את קץ הדרג האזרחי שניצב מעל לדרג הצבאי:

...המונופול על ניהול הביטחון עבר מידי הדרג המדיני לידי אנשי צבא במדים ושלא במדים... הצטרפותם של אלופים בדימוס לדרג המדיני... הצבא התנהל מאז פחות או יותר מכוח עצמו, חרג מכל סייג ופיקוח של דרג מדיני. שרי ביטחון וממשלות... חותמות גומי... החלטותיהם... אשרור בדיעבד של עובדות שיצר הממסד הצבאי... בתמיכת נציגיו בדרג המדיני... לא אומנו לחשוב מחשבה כוללת... מיומנויות טקטיות צרות ושמרניות... אפילו ינצחו בקרב – יפסידו את המלחמה''.

...העדר צבא מקצועי שאחד מסממניו הם אנשי צבא שפורשים בגיל צעיר יחסית לפוליטיקה, ''ממלאת'' את כסאות הדרג המדיני באנשי צבא לשעבר. לא אחת קרה שראש הממשלה האזרחית הוא קצין צבא, וגם שר הביטחון ''האזרחי'' קצין צבא. שני ''אזרחים'' אלה ממונים על הדרג הצבאי. התוצאה היא שכל יתר ה''אזרחים'' בדרג המדיני (גם ביניהם יש אנשי צבא) מבטלים את דעתם מול אלה ש''מבינים בצבא'' – דיון מדיני יכול בהחלט להסתיים בדפיקה על השולחן ובשאגה ''אל תספרו לי מה זה ביטחון''...

בשנים שחלפו מאז 1967 היה צה''ל מעורב בלחימה לפחות 6 פעמים, מהן 3 מלחמות: ששת הימים ב- 1967, יום הכיפורים ב- 1973, שלום הגליל ב- 1982. בין לבין היו קרבות במלחמת התשה בשנים 1968-1970 בתעלת סואץ, מבצע רחב-ממדים בלבנון – מבצע ליטאני ב- 1978, והתמודדות מול ארגוני הטרור באינתיפאדה.

''...תוצאות שלוש המלחמות העיקריות מלמדות, כי כושרו של צה''ל לנצח הלך ופחת כמגמה לאורך התקופה.
...הצבא ביצע מבצעי איכות מרשימים כמו תקיפת הכור הגרעיני בעיראק... אך חזר ונכשל במימוש ייעודו העיקרי במלחמה... לאחר כל מלחמה חלה קפיצת מדרגה בהוצאות הביטחון, אלא שאבד הקשר בין התשומות הגדלות והולכות לבין תפוקות הכוח הצבאי... אין חשיבות לשאלה כמה מוציאים, כיוון שתמורה סבירה להשקעה לא תתקבל – כל עוד מבטיחה דפורמציה ביורוקרטית את הישנותם של כישלונות טקטים במלחמה.

...מכנה משותף אחד קיים לכל הכישלונות... המבנה הצבאי המיושן של המערכת שהלכה והסתרבלה... עד כדי שלילת יכולתה... לתקן מכוח עצמה את מחדליה...גוף מנופח, מנוּוָן וחסר שרירים, שעיקר מעיינו בשגרת היום-יום ובאבטחת קיומו השוטף.

...עבודת הממסד הצבאי מתחלקת בין פיקודים, זרועות, חילות, רמות כופלות של מטות וגופים נוספים בדרך המנציחה פיצול, כפילות וחפיפה... כך קורה שכאשר מחליטים להלחם, מנוהלת הלחימה על ידי מפקדות מנופחות, המתערבות זו בתחומי עיסוקה של חברתה, ועל ידי מפקדים... המתערבים בלחימה שמבצעים כוחות קטנים בשטח תוך עקיפת הפיקוד הייעודי ונטרולו... ללא שליטה אפקטיבית של מוקד החלטה מרכזי אחד.

אל''מ עמנואל ולד, קללת הכלים השבורים

תקציר מחדלי המלחמות האחרונות
מלחמת ששת הימים
במלחמת ששת הימים הכּה צה''ל את צבאות מצרים, ירדן וסוריה מכה אנושה – אך לא הכריע אותן בניצחון טקטי מוחלט שהיה מאפשר להכתיב תנאי כניעה. יעד המלחמה, שהיה... (על מלחמת ששת הימים).

מלחמת יום הכיפורים
מטרתה של ישראל במלחמה הייתה החזרת הסטטוס-קוו הצבאי שהתקיים במשך שנים בסיני וברמת הגולן. מטרת סוריה ומצרים הייתה שבירת הסטטוס קוו הצבאי, דהיינו... (על מלחמת יום הכיפורים).

מלחמת שלום הגליל – לבנון
''...צה''ל לא הצליח להביס את הצבא הסורי בלבנון במלחמת שלום הגליל... מפתיע במיוחד לנוכח תנאי הפתיחה שהיו אמורים להקנות...'' (על מלחמת שלום הגליל).

מלחמת המפרץ 1991
...על אף שההכנות למלחמה נמשכו כחצי שנה, מאז פלש סאדאם לכווית, לא הייתה... (על מלחמת המפרץ).

מלחמת לבנון השנייה 2006.

מהי תורת המלחמה ''הנכונה''?
אנחנו לא יודעים. השתדלנו לצטט ממרב ספרי הביקורת על הצבא. כמעט מכולם. אין מבחר גדול של ספרים כאלה. אין ספק שהמבנה הנוכחי של המערכת הצבאית-ביטחונית מקשה על התפתחות חשיבה, ניתוח והתמודדות בין רעיונות. גרוע מכך – גם אם תגובש תורה ''נכונה'' – מבנה הצבא, הפיקוד והמערכות הנלוות מסרבל, אם לא מכשיל, יישום של תורה כלשהי.

אחרי מלחמת יום הכיפורים, בה השריון לכאורה אכזב, דעכה הקונספציה של ''עליונות השריון'' או ''הלם השריון''. הטנקים ניגפו בפני הטילים האישיים של מאסות החי''ר המצרי. הלקח שהתבקש הוא שצריך להעביר את הדגש אל טיפוח חילות הרגלים – קונספציית עליונות החי''ר. גם תורה זו מציבה את צה''ל בפני בעיה: אם החייל הערבי יהיה מאומן קצת יותר מהצבא המצרי במבצע קדש, ואם הנשק המחלקתי והאישי שלהם ישתכלל – הרי שבמפגש פנים מול פנים, גם אם יחס האבדות יהיה 1 ל- 3 לטובתנו – כלל לא בטוח שננצח במערכה מול מאסות כוח האדם של האויב. מה נשאר? טיפוח יחידות מובחרות? יחידות מאומנות אלו יעילות אולי נגד טרור ומבצעים נקודתיים – אך ודאי שלא נגד מאסות של חיילי אויב.

השריון לא חודר, הסתמכות על החי''ר בעייתית ואין די בחיל האוויר. אין ספק שצריך מחשבה ביקורתית צלולה ומבריקה, אולי תערובת גמישה של תורות לחימה וותיקות – אך כדי לחשוב ולגבש תורת לחימה מנצחת וגם לאמן וליישם את התורה בהצלחה – צריך צבא שבנוי אחרת.

---