גבולות המנדט הבריטי

קו הגבול המזרחי היה קו הגבול האחרון שתחם את ארץ-ישראל שבשלטון בריטניה. רעיונות ודיונים כלליים על מיקומו של קו זה נערכו במקביל לקביעת שאר גבולותיה של ארץ-ישראל, אולם רק בקיץ 1922 התנהלו דיונים מעשיים על מיקומו המדוייק של קו הגבול; דיונים אלה היו קצרים ומהירים. אינטרסים ציוניים ושאיפות ערביות היו מעורבים בתהליך קביעת קו הגבול, אולם בדומה לקו הגבול הדרומי ובניגוד לקו הגבול הצפוני – ההכרעה כולה היתה נתונה בידי המדינאים הבריטיים,...

ביגר, עמ' 160

כבר בראשית מלחמת העולם הראשונה התנהלה פעילות מדינית ענפה שתכליתה חלוקת שטחי האימפריה העותמנית. הבריטים והצרפתים הכינו את חלוקת שטחי האימפריה לשטחי השפעה, בהסכמת בעלות בריתן (הסכם סייקס-פיקו, 1916). התהליך האסטרטגי הזה נראה לנציגי התושבים במזרח התיכון, מתאים לפעולה למימוש האינטרסים הספציפיים שלהם. הערבים, באמצעות השריף ממכה פעלו להקמת ממלכה ערבית ותמורת הבטחות לשיתוף פעולה מול העותמנים זכו להבטחות ''טריטרוריאליות'' מהבריטים במהלך אוקטובר 1915 (The Husain-McMahon Letters - excerpt).


לורד באלפורהנהלת התנועה הציונית, שהיתה ערה למתרחש, פעלה באינטנסיביות למימוש האינטרסים שלה בארץ-ישראל. גולת הכותרת של הפעולה המדינית של התנועה הציונית היתה מכתבו של שר החוץ:

ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על יסודו של בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל, ותעשה במיטב מאמציה כדי להקל על הגשמתה של מטרה זו, תוך הבנה ברורה, שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות הקיימות בארץ-ישראל, או בזכויות ובמעמד הפוליטי מהם נהנים יהודים בכל ארץ אחרת.

הצהרת באלפור

באופן לא בלתי צפוי, להצהרות-הבטחות הללו לא צורפו מפות שמגדירות באופן ברור את ה''גבולות'' שלהן. אלו נשארו פתוחים לפרשנויות של המעורבים. התנועה הציונית כללה בפרשנות שלה את ארץ-ישראל המערבית וגם שטחים ממזרח לירדן והשריף כלל בפרשנות שלו גם את ארץ-ישראל המערבית.


חיים וייצמןעוד במהלך המלחמה הבינו הערבים והתנועה הציונית שיתכן וכדאי להגיע להסכם ביניהם על שטחי המחלוקת. במשך כשנתיים, בשנים 1918 – 1919, נוהל משא ומתן בין וייצמן והנסיך פייצל (בנו של השריף) ואף הושג הסכם שבוטל לאחר מספר חודשים. אבל שני הצדדים לא ויתרו והמשיכו להיאבק למימוש האינטרסים שלהם במסגרת הפעילות המדינית של הדיונים על הסכמי השלום.

הסכם סן רמו, באפריל 1920, קבע את שטחי המנדט הבריטיים כולל זה על פלשתינה. ההסכם גם כלל בתוכו את הצהרת באלפור בדבר הבית הלאומי – מדינה יהודית בעתיד. גם הפעם לא נקבע הגבול המזרחי של פלשתינה (ביגר, עמ' 175). הפשרה נקבעה בדיונים שקדמו לפרסום הספר הלבן של צ'רצ'יל שהוצג על ידי הממשלה בפרלמנט הבריטי בתאריך 1.7.1922.

רבים בתוכנו מגנים את הספר הלבן משום שלכאורה הוא קבע את הגבול המזרחי של המנדט על פלשתינה על הירדן. אבל קביעת קו הגבול המזרחי אפשרה לחבר הלאומים לאשר סוף, סוף את ההחלטה שמטילה על בריטניה את המנדט, בתאריך 24.7.1922.

---

אני מניח שלא רבים יודעים על מה שהתרחש מאחורי הקלעים בהנהלת ההסתדרות הציונית; על מה שהתרחש בדיונים הקצרים והמהירים לקביעת הגבול המזרחי של המנדט. מול מה עמדו חברי ההנהלה הציונית ערב פרסום הספר הלבן?


ווינסטון צ'רצ'ילבמהלך הקונגרס הציוני ה-‏15 שנערך בבאזל בשנת 1927, השמיע ז'בוטינסקי ביקורת חריפה על ההנהלה. בנאום תחת הכותרת ''שורש הכשלון – ההנהלה'' אמר ז'בוטינסקי כי ההצלחת הציונות תלויה בממלכה, בריטניה, ולכן כל תביעה צודקת צריך להפנות לממשלת בריטניה. אבל, לדבריו, ההנהלה לא עושה זאת כפי שצריך. הוא סיכם את נאומו כך:

... מאמינים אנחנו בעם האנגלי ובדעת-הקהל שלו. היא היא בית-הדין לערעורים, שלפניו נוכל לטעון את טענתנו הצודקת... ומאמינים אנו בישרה של אנגליה. אך אין לנו אֵימון להנהלה מסויימת.

ז'בוטינסקי, עמ' 25

תשובתו של וייצמן היתה באמצעות שאלה המתייחסת להתנהלותו של ז'בוטינסקי בימי הדיונים סביב הספר הלבן (כ-‏5 שנים קודם):

מדוע לא ניסה אז להתיצב בפני ראש ממשלת אנגליה, או בפני סמואל, או בפני מיניסטר-המושבות, ולשאת את הנאום, אשר נשא כאן?

שם, עמ' 26

בתשובתו רומז ז'בוטינסקי במה מדובר: איימו על ההנהלה הציונית בשינוי משמעותי בנוסח המנדט, לרעתה של ההסתדרות הציונית: או הסכמה למחרת הבוקר או שינוי בנוסח המאַנדאַט (שם).

וייצמן מספר לנו על הלחצים שהופעלו על ההנהלה בדמות דיונים בשני בתי הפרלמנט על ביטולה של הכרזת באלפור ובאמצעים אחרים. במקביל ההנהלה הציונית קיבלה את נוסח הספר הלבן ונדרשה להודיע כי היא מקבלת את המדיניות המוגדרת בו. הוא הוסיף:

...את הספר הלבן ראינו כקיצוץ חמור של הכרזת באלפור. הוא הפריד את עבר-הירדן משטח-הפעולה של הציונים, ועורר את דבר המועצה המחוקקת... נוסף לזה, הוגד לנו ברור, שאישור המאנדאט יהיה כרוך בתנאי, שנקבל את המדיניות, כפי שפורשה בספר הלבן, וחבירי ואני היינו אנוסים לקבלו... ז'אבוטינסקי, שהיה אז חבר ההנהלה הציונית, הגיע מאמריקה בצהרי היום בו היינו מחויבים להודיע על הסכמתנו

וייצמן, עמ' 287

ז'בוטינסקי לא הציג שום התנגדות בפני חברי ההנהלה במועד הישיבה המכרעת בתאריך 18.6.1922. הוא רק העיר שלא הכל אבוד כי אם יקויים הספר הלבן בדרך הגונה וישרה יהיה אפשר ליצור רוב יהודי בארץ-ישראל, ובסופו של דבר מדינה יהודית (ריינהרץ, עמ' 394). הסבריו של ז'בוטינסקי, בדיעבד, 5 שנים אחר-כך על הסכמתו בימי הקונגרס ה-‏15, לא מציגים את דבריו אלה. בשנת 1927 הוא מטיל את עיקר האחריות על המצב אליו נקלע: הזמן הקצר שנותר (בגלל העדרותו עד היום הקודם, 17.6.1922, אחה''צ) עד תום מועד האולטימטום לא השאיר לו אפשרות לנהוג אחרת. לכן הוא בחר להיות לויאלי ולתת את האימון בשאר חברי ההנהלה והצטרף להחלטתם (ז'בוטינסקי, עמ' 26).

קריאת המציאות של חברי ההנהלה הבהירה להם שהסיכון באי קבלת האולטימטום גדול מידי. הם הבינו שאין באפשרותם אלא לתת תשובה חיובית לממשלה (ריינהרץ, עמ' 393). עוד באותו היום כתב וייצמן למשרד המושבות שהבהיר שההנהלה מקבלת עליה את המדיניות של הספר הלבן (Weisgal, pp. 117 - 118).

---

הלחץ הערבי עשה את עבודתו והפשרה (הספר הלבן) שנקבעה על ידי הבריטים פגעה בתנאי הגשמתם של יעדי התנועה הציונית. הסיכון שהתנועה הציונית תצא קירחת מכאן ומכאן נראה לנוגעים בדבר כגבוה מידי. לכן לאחר מספר ימי דיונים, ולא בלי יסורי מצפון, החליטו חברי ההנהלה להיכנע לאולטימטום. אפילו מכסימליסט כמו ז'בוטינסקי הצטרף להחלטה.

ראוי לציין שז'בוטינסקי כנראה לא היה שבע רצון מהחלטתו הוא ומהתנהלות שאר חברי ההנהלה הציונית בפרשת הספר הלבן. מה שכנראה הציק לו היתה המחשבה שחברי ההנהלה והוא ויתרו ללא צורך. בסופו של דבר, בינואר 1923, התפטר ז'בוטינסקי מההנהלה ואפילו עזב את ההסתדרות הציונית בגלל גישה של ותרנות ופשרנות כלפי בריטניה (בילסקי בן-חור, עמ' 360).

---

ביבליוגרפיה

ביגר, ג., ארץ רבת גבולות, מאה השנים הראשונות של תיחום גבולותיה של ארץ-ישראל, 1840 – 1947, המרכז למורשת בן גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2001. בילסקי בן-חור, ר., כל יחיד מלך, המחשבה החברתית והמדינית של זאב ז'בוטינסקי, זמורה-ביתן, תל-אביב, 1988. ברלין, י., ''1874 – 1952'', חיים וייצמן, ילקוט פרקי חיים, בעריכת וייסגל, מ., ו. וכרמיכאל, י., הספריה הציונית, על יד הנהלת ההסתדרות הציונית, ירושלים, תשכ''ו. וייצמן, ח., מסה ומעש, זכרונות חייו של נשיא ישראל, שוקן, ירושלים, תש''ט. ז'בוטינסקי, ז., כתבים נאומים: 1927 - 1940, ערי ז'בוטינסקי, ירושלים, תש''ח. ריינהרץ, י., חיים וייצמן, עלייתו של מדינאי, כרך ב, הספריה הציונית, על יד ההסתדרות הציונית, ירושלים, תשנ''ו. Weisgal, M., The Letters and Papers of Chaim Weizmann, volume XI, Series A, January 1922 – July 1923, Transaction Books, New Jersey, 1977.

---