המרדף בקניון רמת-אביב
ביום שישי, בחדשות ערוץ 2, בהנחיית העיתונאי המוערך (לפחות על ידי) אהרון ברנע, הוצג קטע קצר בו נראית עיתונאית צעירה עם צלם מאחוריה, בקניון רמת–אביב, רודפת אחר שר האוצר לשעבר, חה''כ אברהם הירשזון. איננו שומעים מה העיתונאית אומרת לו, אך אנו שומעים ואף רואים כיתוב על התמונה: ''תעופי''.
המערכת מציגה זאת כדוגמא להתנהגות אנשי ציבור בפומבי.
ואני שואל? האם אין לאנשי ציבור גם זמן פרטי לעצמם? לצרכיהם? אולי הלך מר הירשזון לקנות מתנה לנכדתו? האם בכל זמן ובכל מקום הוא (ואחרים) חשוף לטרדות העיתונאים?
נניח, מר ברנע, שכתובתך ומספר הטלפון שלך פורסם בציבור ואנשים מטלפנים או מתדפקים על דלתות ביתך בכל שעות היממה בכדי לשאול או להגיב על התכנית שהגשת.
נניח שאתה יושב עם משפחתך או עם חברים במסעדה וכל הזמן אנשים נגשים אליך ושואלים או מגיבים על דברים, הכיצד תרגיש?
ואולי צריך מישהו להטריד קצת את ''כוכבי'' התקשורת בכדי שיחושו על בשרם מה הם מעוללים לאחרים.
מאין נטלה לעצמה התקשורת את הזכות הזאת להטריד אנשים, שהיא מגדירה אותם כאנשי ציבור, בכל זמן ובכל מקום שהוא?
ניקח לדוגמה את עניין הלוויות של אנשים שמתו בנסיבות שונות. התקשורת רואה לעצמה זכות לבוא ולצלם לפני הלוויה, בעת הלוויה, לאחר הלוויה, לראיין אנשים שונים שהקשר שלהם לעניין רופף. היא אינה חושבת שהיא בכלל צריכה לבקש רשות מהמשפחה.
חבריה, זה לא שהם אשמים, זה שאנחנו פראיירים.
אני חושב שמר הירשזון היה צריך קודם ל''הפליק'' לעיתונאית סטירה טובה ורק אחר כך להגיד לה ''תעופי''.
האלוף התם
היה מעניין לקרוא את הראיון עם האלוף הפורש יאיר נווה, במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות.
אהבתי את השורשיות הציונית, ארץ-ישראלית שלו.
אהבתי את האבחנה הדקה והנכונה שעשה בין חטיבות החי''ר העממיות לבין יחידות העילית האליטיסטיות.
אהבתי את ההנחה הבסיסית והנכונה כי לכל דבר יש מחיר, גם לשקט בגבולות, גם בלבנון וגם בשדרות.
הוא איבחן נכון את המצב במבט למטה, אל השטח. אך טעה לחלוטין במבט למעלה אל האנשים שמעליו, החל מהרמטכ''ל ומטהו וכלה במנהיגי הציבור ביש''ע. בשעת המבחן אף אחד מהם לא היה לידו.
אין חידוש בתיאור התנהגות הציבור הדתי בכלל, וביש''ע בפרט כלפיו וכלפי משפחתו. חוו את זה גם אחרים (האלוף וויס, האלוף שטרן) .
סובלנות מעולם לא הייתה תכונה נפוצה בקרב היהדות והיהודים.
אהבתי את אבחנתו לגבי ההתנתקות (''מדיני'' מהתחלה עד הסוף) ואת אבחנתו לגבי מלחמת לבנון (הדרג המדיני אינו מוריד הנחיות טקטיות לשטח).
עכשיו הוא בהודו בונה בניינים להודים ורווחים לבוימלגרין מ''אזורים''.
ופה אני חייב לספר בדיחה עם זקן.
חקלאי מעמק יזרעאל נסע לטיול בהודו. כאשר חזר נשאל איך היה?
''אותו דבר כמו פה, בכל בוקר שורפים את ההודים המתים''.
יאיר נווה, אני אישית חושש שיום אחד תתעורר בהודו ותרגיש כמו בישראל. ההודים לא ירצו אותך יותר ומבוימלגרין לא תשמע יותר.
אין מנוחה לאנשי ציבור
