פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
אביגור-רותם והנקמה של דנקנר
עגל הזהב / דוד סיון (יום חמישי, 18/10/2007 שעה 15:55)


אביגור-רותם והנקמה של דנקנר

אהוד אולמרט, דן מרגלית וטומי לפיד גם

ד''ר דוד סיון



אדם אינטיליגנטי והגון כשהוא פותח עמודיו של עיתון יומי, כל עיתון יומי, אינו יכול לא לחוש כי מדי פעם – הבה נודה, כמעט כל יום – נושר מן העיתון לחיקו מקק שכולו טעם רע, בורות וזדון. הבעיה עם עיתון ''הארץ'' היא... דווקא ממנו נושרים אל חיק הקורא המופתע לא מקקים אלא עכברושים מתים, גדולים וצפודים... ביקורות ארסיות הן לא דבר מגונה בפני עצמו ומותר לבקר בחריפות יצירה כושלת ומגוחכת בעיני המבקר.
אמנון דנקנר: ''איבגורה או הפואטיקה של הברודשיט'', מוסף שבת, מעריב, 12.10.2007, עמ 3, 30
פעם בשבוע אני נוהג לקרוא את עמודי הדעות בעיתון (בדרך כלל מעריב). כאשר הכותב הוא אמנון דנקנר, אני בדרך כלל נוהג לקרוא את המאמר בעיון. הפעם אפילו הופתעתי לטובה, לזמן מה. מדוע? עבורי זה די נדיר לגלות שהמאמר עוסק בדברים שנכתבו על הסופרת גבריאלה אביגור-רותם ועל רומן שלה שאני קורא בימים אלו, אדום עתיק. מה שהציק לדנקנר היה סיפור שהופיע ב''הארץ'' שמכיל, כך דנקנר, עיסוק מפורט בנסיבות חייה של הסופרת, מידע רכילותי ירוד וגם השמצות אישיות (בכטין, או ייסוריה של המורה הטובה. סיפור). לכאורה זה בהחלט נושא שראוי לעסוק בו וכמו שדנקנר מסביר אפילו ראוי לבקר בחריפות. אלא שבהמשך הדרך התברר לי שאמנון דנקנר, עורך מעריב, מקצה מקום בעיתון לנקמה אישית ב''הארץ'' שפירסם מאמר-תחקיר ביקורת על ימיו כעורך מעריב.

כדי שגם למי שלא מכיר את הספר של גבריאלה אביגור-רותם יהיה מושג על מה מדובר, אתחיל בהצגה קצרה של הספר. אחר כך אסביר מדוע בעיני המאמר המצוטט בראשית העמוד הוא אמצעי נקמה ומדוע בעצם הוא לא מציג באורח חיובי את מחברו, אמנון דנקנר.



כאשר פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא, התלוננתי על כך שכלל לא ברור לאן הוא מוביל ועל הקושי לחזור לקריאה אחרי שהנחתי אותו לכמה שעות. היה לי פשוט קשה לזכור ולזהות את העלילה הראשית, בגלל שמשולבות בה עלילות משנה רבות שאינן מוגדרות בבירור. במצב הזה היה לי קשה לחזור ולקרוא מהיכן שהפסקתי קודם. אבל בהמשך נעלמה הבעיה והחלו להתברר העלילה הראשית ועלילות המשנה ולכן אני ממשיך לקרוא בעניין. נושא הרומן הוא סיפור מורכב על יחסי אנוש בין הורים ובנים או בנות ועוד. במקביל מתנהלת עלילה סביב סיפור חייהם של דמויות היסטוריות כמו שרה אהרונסון, מבנות הדור השני של ראשוני העלייה הראשונה. היא גם היתה מראשי ניל''י, רשת הריגול שפעלה בשלהי מלחמת העולם הראשונה כדי לסייע לבריטים לכבוש את הארץ (אמת על בני העליה הראשונה). בעצם, עלילה אחת מתנהלת במהלך תקופה בימינו אנו והעלילה המקבילה מתנהלת בראשית המאה הקודמת.

על פי מה שהספקתי לקרוא עד עתה, לא ברור הקשר בין שני קווי העלילה ולאן הוא מוביל. יחד עם זאת, אני יכול לציין מהו באמת הגורם שמושך אותי להמשיך ולקרוא. זוהי כמובן העלילה ההיסטורית שטווה הסופרת אביגור-רותם והקשר שלה לעובדות שאני עצמי מכיר על אותה התקופה. ההיבטים הללו חשובים אולי כדי להבין את ה''סיפור'' שכתב יפתח אשכנזי ב''הארץ'', ''בכטין, או ייסוריה של המורה הטובה. סיפור''.

המאמר של אשכנזי מזכיר את תחילת הספר אדום עתיק. מקריאה בו מתגלה סיפורן של כמה עלילות, בעיקר שתים, במקביל. אבל שלא כמו בספר, איכות המאמר לא גבוהה, בעיקר משום שהמעברים בין העלילות מאד לא ברורים, כך שמתקבלת מעין תערובת מילים לא מובנת. למי שלא מכיר את אביגור-רותם (וגם לא זוכר את שמה) קשה מאד לזהות שהיא נשוא ה'סיפור'. מקריאת שורותיו הראשונות של המאמר-סיפור עולה תחושה שלא ראוי להמשיך ולקרוא אותו, בין השאר כי הוא לא ממוקד וקווי העלילות השונות רק מסתבכים והולכים אחד בשני.

אז יתכן מאד שאמנון דנקנר היה צודק אם היה טוען שהמאמר הזה ירוד ולא ראוי לקריאה. אולי גם היה ראוי לכתוב ביקורת חריפה על הסגנון של המאמר ועל משמעותו. מצד שני, הסיפור המבלבל והמבולבל שכתב אשכנזי לא מצדיק בשום אופן את הביקורת הבוטה והמשתלחת שפותחת את מאמרו של דנקנר („מקק שכולו טעם רע, בורות וזדון ועכברושים מתים הנושרים כאשר פותחים את ''הארץ''”) נגדו וגם לא את ההשתלחות והיציאה למלחמה כוללת נגד עיתון ''הארץ''. אפשר גם לטעון שהסיפור של אשכנזי לא ראוי לכל כך הרבה תשומת לב כפי שנתן לו דנקנר.

הצהרתו של דנקנר, לקראת סוף המאמר שלו (''איבגורה או הפואטיקה של הברודשיט'', עמ' 30), מוציאה עבורנו את המרצע מן השק. מסתבר שהמרחב שניתן להצגת הרקע לכעסו של דנקנר ביחס למאמרו של אשכנזי היה רק כיסוי להצגת כעסו או יותר נכון נקמתו האישית של דנקנר על מאמר-תחקיר ביקורת שפורסם ב''הארץ'', איפה הבושה, בו מבקרים בצורה חריפה את התנהלותו כעורך מעריב ב-‏5 השנים האחרונות. מה שמחזק את התחושה שבעצם ההגנה על אביגור רותם היא 'קרדום לחפור בו', היא העובדה ש''הארץ'' היה הוגן ופירסם במקביל את תגובתו של דנקנר לביקורת.

בעיני הקטע הזה, זה גוסינסקי אשם, שכתב דנקנר הציג את עמדתו על הביקורת בצורה מכובדת ואמינה. הוא אפילו יוצר תחושה שהסגנון של כותבי הביקורת ב''הארץ'' דרמטי מידי ולכן איזן את התמונה. אלא שהוא לא הסתפק בכך והרגיש צורך לפרסם מאמר נקמה אישי וארסי במגרשו הביתי. הוא גם לא נהג כפי שנהג ''הארץ'' ולא נתן את זכות התגובה למי שהיו נשוא התקפתו הארסית. בכך פגע דנקנר בתדמיתו פעמיים.



נדמה לי שאיש לא יחלוק עלי כאשר אטען שאמנון דנקנר הוא עיתונאי וסופר בעל יכולת גבוהה. ההיסטוריה המקצועית שלו מלאה באסמכתאות, שלא לומר הוכחות. מצד שני, הפעם בהתמודדות שלו עם הביקורת הוא הפגין יכולת פחותה בהרבה וירד לרמות שלא מתאימות לאדם שכמותו. אם באמת נמאס לו מהרעל שמפזרים ומטרור בחיים הציבוריים שלנו, לא ראוי שיצטרף למפזרים כפי שעשה הפעם. יחד עם זאת, אם הוא לא יכול להתאפק, מן הראוי שהנפגעים הפוטנציאליים יקבלו את זכות התגובה.

באופן כללי לא נראה לי שהמאבקים המסחריים בין העיתונים ינוהלו רק על בסיס התוכן – הידיעות והתחקירים על חיינו הציבוריים ועוד שהם מפרסמים. מקומם של המאבקים האישיים הוא לכל היותר במדורי הרכילות. המצב הזה, שהמאבקים המסחריים מקבלים מאפיינים אישיים; שהכוחות היצירתיים מושקעים ביצרים ועניינים אישיים, לא מחזקים את מעמדו המסחרי של העיתון. להיפך: מציאות כזאת מחלישה את מעמדו המסחרי.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  הסיפור במוסף הארץ היה  (עמיש) (30 תגובות בפתיל)
  זבל חוצות  (לוי) (6 תגובות בפתיל)
  רב קוליות או קקופוניה? מיפויו האירוני-חכם של יפתח אשכנזי  (מיכאל שרון) (5 תגובות בפתיל)
  והשלולית תוססת  (עמיש) (12 תגובות בפתיל)
  דנקנר הוא סופר סתם  (אני חולק עליך)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי