רשמים של תרמילאי- לצעירים, להורים ולסבים גם כן
ההנחה שהתקשורת מעבירה ידיעות על הנעשה בעולם היא מצג שווא. זה גם בלתי אפשרי. גם חדשות שאמורות להיות ''חמות'' משודרות כ''קליפים''. מכאן שאין לנו מושג ירוק מה באמת נעשה בעולם. רק אירועים בסדר גודל של צונאמי, בטבע או מעשה ידי אדם, כמו רצח- עם, או קהילה, מגיעים עדנו. אך מה שנעשה בנקיקים של העולם, שהם מוסתרים ורוב בני אדם חיים בהם - על כך אנו יודעים מעט. או שבראשינו מצטיירים סטריאוטיפים איך הדברים במציאות.
לדוגמה אם יש לנו איזו היכרות עם קולומביה, הרי זה קשור בבארוניי הסמים, ברציחות, בשחיתות שלטונית, בבירת הקוקאין - מדיֶין ועוד. אנו לא מכירים את קסמי הארץ הזאת, את הפלורה ואת הפאונה שלהם, את ההרים הנשגבים, את הגאיות העמוקים ,האגמים והמפלים, האופקים הצבועים בצבעי גואש חזקים, את חיי האנשים בעיר ובכפר, חיים קשים, בנקיקים ובשבילים שמטפסים קילומטרים לקו הרקיע. מי שעושה היכרות עם העולם הנחבא הזה, אף שהוא נושק לקו הרקיע, הם התרמילאים שלנו .
נכדי, מעיין, לאחר שחרורו מן הצבא, ולאחר שעבד קשה כדי לממן לעצמו את המסע, מעלה מקצת מרשמיו ממסע באמריקה הדרומית יחד עם חברו. אני מביא אותם, תוך שיכתוב ששמור לעורך והוא במקרה זה- מינימאלי, ומקווה כי כשם שאותי עניין התיאור הנפלא, מתובל בהומור, הוא עשוי לעניין גם קוראים אחרים.
צבי גיל
בוגוטה מגאפוליס מהמםזה היה אחד מאותם אוטובוסים שמופעלים בידי חברות פרטיות, בדרך כלל. זה אומר שבבעלות אותה חברה אוטובוס אחד עם חמשה עובדים שמועסקים בו. הצוות מורכב מנהג ועוזר נהג, שיושב על ידו. הם הצוות המוביל והמנווט בין רחובותיה וסמטאותיה הפרועים של בוגוטה. בוגוטה הבירה של קולומביה היא עיר עם עשרה מיליון תושבים ומספר כפול של מטרדים. בחזית האוטובוס יש עוד עובד שהוא שחור, לא בעורו אלא בפיח שמותז עליו מן האגזוזים של הרכבים אחריו. הוא נאחז בידית הדלת ונמצא במצב קבוע של חצי גוף בתוך האוטובוס בבטחה וחציו השני בחוץ תלוי בחסדי התנועה שמסביבו, שלא ימעכו אותו. תפקידו הוא לצעוק לכל העוברים ושבים לאן מיועדת הנסיעה. כאשר אין מספיק לקוחות הוא שולח עובד נוסף (הרביעי בשרות החברה) שמשימתו היא להתרוצץ בהיסטריה ברחובות ולשאול אנשים לאן מועדות פניהם בתקווה למצוא מישהו ולהעלותו במעט לחץ על האוטובוס. כשסיימו שני העובדים את משימתם עובד נוסף מסתובב בין הנוסעים וגובה מהם דמי נסיעה. לרוב אלה מחירים מגוחכים, לפחות בהשוואה למאמץ המושקע.
אז נכנס הנהג להילוך שלישי בהנחה שעד ליעד הסופי אין שום דבר שמצריך עצירה מלאה, תחנה או לא תחנה, ושעדיף לדבוק בנסיעה מתמדת בכל מחיר. כך מתחילה לה נסיעה אימתנית בין הבורות ותעלות בכביש ולידו, לבין אלפי מכוניות, משאיות, אוטובוסים אחרים, אופנועים, אופניים וכל מה שזז על גלגלים ועל רגליים, כלומר רבבות הולכי רגל שבאין מוצא אחר נאלצים גם הם להתרוצץ בכבישים, לעתים תוך סיכוי קלוש לצאת בלי פגע. גם כאשר אחד הנוסעים רוצה לרדת אין עצירה אלא הוא פשוט צריך לנצל רגע של האטה ולזנק מן האוטובוס כך קרה שגורי, שירי ואני נאלצנו לקפוץ כמו צנחנים במרחקים של בין 500 מטר לקילומטר, אחד מהשני, ולהתחבר שוב כשלישיה.
הסיפור השני הוא על תרגיל האוטובוס האידיאלי
גורי ואני(שירי פרשה) עלינו על אוטובוס בתחנה המרכזית של סנטה מרטה לכיוון מדיין. מדיֶין למי שלא יודע התפרסמה כבירת הסמים בעולם. כשעלינו, גילינו אוטובוס מפואר שנראה יפה יותר ממחלקת עסקים של אל על. ככה אנו מתרווחים לנו ועוד יותר שמחים לגלות שלנסיעה הזו הצטרפו 5 נוסעים כמונו, כלומר לא אוטובוס לעשירים. התחילה לה נסיעה נינוחה עם מיזוג אוויר נעים וסרט פעולה איכותי באנגלית, ואנחנו ברקיע השביעי. לאחר כשעה וחצי- נחיתה. עוצרים. הנהג מורה לכל הנוסעים לרדת ולעבור לאוטובוס שחונה לידו. זה כבר סיפור אחר לגמרי. אנו נמצאים באיזו פח של סרדינים, צפוף צפוף, בקור נוראי של מזגן שפועל במלוא המרץ מלווה בזעקות של תינוקות בוכים ללא עצירות וללא הפוגה מהרדיו שהרמקול שלו נשמע בקוטר של קילומטרים. זאת למשך 12 שעות רצופות. כשירדנו לקח לנו זמן לאסוף את השברים של האברים שלנו שהתפרקו בנסיעה הזאת.
סיפור האוטובוס השלישי קיבל את השם ''האחים טיט נגד אוטובוסי האימה של קולומביה''
מעיין משמאל ליד סנט אוגוסטין[האחים טיט הוא שם שמעין וגורי נתנו לעצמם בנעוריהם - צ.ג] דבקים בהחלטתנו לעשות את הטיול לארגנטינה בדרכים ולא בטיסה, עלינו על מה שכמעט שבר אותנו סופית והוא האוטובוס ממדיין לפופאיג'ן. לנסיעה הפעם הגענו מוכנים וערוכים לכל צרה שלא תבוא. הצטיידנו בבגדים חמים, ארוחות ערב ובוקר, פנס לקריאה כמה ספרים ו-I-Pod להאזנה למוזיקה. אחרי שמונה שעות, בשעה אחת לפנות בוקר אנו מחשבים זמנים ומגיעים למסקנה כי נשארו לנו עוד ארבע שעות תמימות לנסיעה. פתחנו פה לשטן. באותו רגע ממש כמו משמים לפי מיטב ''חוקי מרפי'' [אם קורה משהו חריג הרי זאת החלופה הגרועה ביותר - צ.ג] נעצר האוטובוס באמצע היער. בהתחלה חשבנו שמדובר בהחלפת משמרות של הנהגים, אבל אחרי רבע שעה כשכבו המזגן והאורות ונפתחה דלת האוטובוס הבנו שאנחנו בבעיה. סקרנים יצאו החוצה לראות מה קורה ונגלתה לעינינו שיירת רכבים אין סופית שבדומה לנהג שלנו כבר דוממו את המנועים. לא עבר זמן רב עד שמספר חכמים ניסו את מזלם בנתיב הנגדי וחסמו את כל הכביש לתנועה.
הסתבר לנו שזה אירוע שכיח פה בקולומביה ואיש לא מתרגש מהעניין . אט, אט הכביש התחיל להתמלא בחבורות חבורות ששוטטו להם בהנאה כמו ביום כיפורים אצלנו, והיו כאלה שפתחו את מערכות הסטריאו לפול ווליום וחגגו בריקודים את הפקק הנוראי כל זה בגשם נעים שמטפטף בעקביות ובעלטה מוחלטת, פרט לכמה פנסים שמהבהבים במרחקים. הקרנבל נגמר אחרי תשע שעות וגמורים מעייפות המשכנו בדרכנו. הנהג החליט לפנק אותנו בקליפים מזעזעים של מוסיקה ספרדית בעוצמה שאפילו האם פי שלנו לא הצליח להתגבר עליה. אחרי זה נתקענו בעוד פקק שנמשך שלוש שעות .גורי הכריז ''שאם המוזיקה ממשיכה הוא קופץ מהחלון''. האמת היא שאפילו איום זה היה חסר בסיס. לא היו חלונות רגילים באוטובוס שלא לדבר על דלתות חרום. ולבסוף אחרי 24 שעות הגענו ליעד. פופאיג'ין.
לקינוח עוד סיפור על אוטובוס - מספר ארבע
על טיב האוטובוסים לא אאריך במילים. בסדרה הזאת ישנם גם רגעים משעשעים במיוחד. אני אספר על אפיזודה אחת, כאשר המנוע של האוטובוס דמם. המנוע לא היה בחוץ, אלא בפנים. עוזר הנהג נשלח להשיג צינור השקיה פשוט באורך שני מטרים שהתגלה כמיתקן מיוחד לזיהוי תקלות .הקטע הבא היה בעצם גם שעור ותרגיל באקרובאטיקה. עוזר הנהג בהתפתלות הגוף שלא תיאמן השחיל קצה אחד של הצינור לכל מיני מקומות במנוע ובו בזמן הנהג תחב את קצהו השני של הצינור לתוך אוזנו והאזין לצלילי המנוע כשארשת של רצינות וידע מרוחה על פניו תוך שהוא נוהם לעבר עוזרו ומנווט אותו בתוככי המנוע. הקומדיה הזו נגמרה בפסיקה חד משמעית של הנהג שמניסיונו הרב הגיע למסקנה שהסיבה שבגללה האוטובוס לא נוסע זה כי המנוע מקולקל ואין מה לעשות מלבד להזמין אוטובוס חלופי. לאחר המתנה לא קצרה הגיע רכב ''החילוץ'' בשבילנו. אלא שגם באוטובוס החלופי היו עוד תקלות בנסיעה שמשכה 9 שעות באוטובוס מצ'וקמק בתנאי שטח שבקושי מתאימים לג'יפ.
כאשר השתחררנו ממעצר ממונע זה החלטנו גורי ואני שלא לעלות יותר על אוטובוסים בקולומביה ואנחנו כבר התחלנו להכיר את כל מדריכי הטיולים באזור כדי שיעוצו לנו עצות, וכמובן התחלנו בבדיקת שוק הסוסים המקומי. אם, אכן, נצא למסע רכיבה לא תהיה לנו כל אופציה לתקשורת כי זו דרך שעוברת בהרים דרך עיירות נידחות שאין אליהן גישה מלבד רכיבה על סוסים או ברגל. כך שסביר להניח שגם לא יהיה בהם קליטה לפלפון או אינטרנט. התוכנית כרגע היא לנסוע מכאן לסנט-אוגוסטין ושם לצאת לטרק נחמד בין יומיים שעובר ליד אגם יפה בגובה 3300 מטר.
הסיפור הבא: על סוסים ורוכבים.
על שלושה אוטובוסים קולומביאניים שלא לדבר על הרביעי
