|
|
|
תופעה לא ברורה לי הינה מידה אבסורדית של כפיות טובה כלפי יוצרים כאן שזרו ניצוצות חן ויופי כלפי רבים.
ניתן להזכיר את דוד אבידן המנוח שכתב דברים רבי יופי וחכמים, גם אם לא תמיד בתקופתו המאוחרת. בשנותיו האחרונות לא הוצג אבידן בפסטיבל הספרים בירושלים (וניסה בקול חלוש למחות על כך), רעב ללחם, ומת מוות חרוף.
ניתן אף להזכיר את אלתרמן, שהודח על ידי זך, בשנותיו האחרונות כתיבתו איבדה את הניצוץ המופלא, והוא מצא חום בחיכם של אנשי ארץ ישראל השלמה.
ניתן להזכיר את פנחס שדה שממררו חייו רוב ימיו חרף כתיבתו הנהדרת.
ניתן, דומני אף להזכיר את הצייר מנשה קדישמן, שהיגיע, אם איני טועה למצב של עוני בשנים האחרונות.
ויש גם דן בן אמוץ (הגם שדמותו בזקנתו היתה יותר מבעייתית, וגישתי בנושא ברורה -ראה תגובותי).
אך עלינו לזכור: השנות ה- 50 וה-60 הוסיף האיש חן רב לחיים כאן, ואף אמנון דנקנר בספרו מציין זאת (בעניין זה היה אומר אורי ''צריך לדעת לבחור חברים''). בשנותיו האחרונות איבד ככל הנראה את יכולת יצירתיותו, במקביל הוזח הצידה, והחל לעסוק ככל המסופר בזימה ועסקי בורסה. זיקנתו אכן ביישה את נעוריו.
היו גם יוצרים פחות מפורסמים, שרעבו ללחם או הושלכו לבתי משוגעים (אולי על מנת לתת להם מידה של קיום סעודי). היו כ- 4 כתבות על אנשים כאלה ב''הארץ'' בשנתיים האחרונות. האחרון בהם, מיום ששי האחרון, הוא אודות דודו ויזר שדרן הרדיו המחונן מסוף שנות ה- 60 , קצין צנחנים ופזמונאי, שהיום, בגיל 57 הוא קבצן בדיזנגוף (כפי שמכנה זאת ה''ארץ'' -למעשה, הוא נגן רחוב) חסר בית.
האם בצרפת למשל הדבר היה קורה? תודתו של עם לאנשים שהביאו לו רגעים יפים התבטאה בהענקת מעמד ליוצרים של ''בני אלמוות'' באקדמייה הצרפתית, או כיבודים אחרים בתקופת השלכת של הזקנה, שמנעה מהם את הגלישה לדילול רוחני וגופני.
|
|
|