עוד תו בסימפוניית ההרג והרצח

גדעון ספירו

אינני אבל על עימאד מורנייה, רמטכ''ל החיזבאללה. הוא היה ללא ספק איש דמים שחיי אדם לא היו קדושים בעיניו. אנשים חפים מפשע נפלו קורבן לפעולותיו. בכך הוא לא לבד. יש לו בני ברית לרוב בישראל, בצבא ובממשלה. אם לפי המינוחים הרווחים בישראל מורנייה הוא ''בן מוות'' מה נאמר על אלופי הצבא שלנו, רמטכליו, שרי הביטחון, ראשי הממשלה, שידי כולם מלאו דמים, ומאות אלפי בני אדם חפים מפשע שילמו בחייהם או נותרו נכים, כולל אלפי ילדים ונשים וזקנים, בגין פעולות הטרור של ממשלות ישראל ומנגנוניהן האלימים – צבא, שב''כ, מוסד ומשטרה. האם כל אלה בני מוות, יעדים לגיטימיים לחיסולים ורציחות? מורנייה, יש לומר זאת עם כל אי הנעימות לאוזניים ישראליות רבות, לא ''הצליח'' על אף המקצועיות המיוחסת לו, למלא את גיא ההריגה במספר הנרצחים שממשלות ישראל וסוכנויותיה האלימות מילאו במלחמה בודדת אחת.

כחבר ארגון זכויות האדם אמנסטי אינטרנשינל, אני מתנגד לעונש מוות בכלל ולהוצאות להורג ללא משפט בפרט. עימאד מורנייה הוא טרוריסט שהיה צריך להעמידו לדין, כפי שיש לעשות עם מקביליו הטרוריסטים הישראלים בצמרת הצבא והממשלה. אילו הייתה הקהילה הבינלאומית נחרצת בנושא זה ניתן היה להשיג את הסגרתו, כפי שנעשה עם כמה מפושעי המלחמה בסרביה. מי שעקבו אחרי מורנייה בבירת סוריה ואיתרו אותו למטרת רצח, היו יכולים לעצרו ולהביאו למשפט.

אני אבל על תגובות העדר של התקשורת הישראלית שצהלה ופארה את הרצח וחילקה מחמאות מלוא הטנא לסוכני המוסד. הדבר הזכיר את התמיכה הגורפת בימים הראשונים של מלחמת לבנון השנייה בה נתפשו השמנא והסלתא של העיתונות הישראלית כעדת כסילים שזימרה על אולמרט וממשלתו ''הם גדולים הם גדולים הם גדולים'' ולימים לא ידעו איך למחוק את הבושה לנוכח המלחמה שכשלה. מי שלא נדבקו בתסמונת העדר, ידעו מהיום הראשון שזו מלחמת שולל שנייה בלבנון, ומי שלא נדבקו בתסמונת העדר הנוכחית יודעים כי הרצח הזה הוא חלק ממדיניות הנקמה הפגאנית של ממשלת ישראל שמשולה לעתים לכנופיית בריונים מחסלים החורטים על נשקם את מספר הקרקפות שרצחו, ואחרי כל חיסול כזה שותים שמפניה כשוטים שבינתם נסתתרה. מעגל הדמים קיבל את מנת הסם הדרושה.

לאחר הרצח חרג אולמרט מהשגרה ונכנס למזנון הכנסת ופיזר חיוכים לכל עבר, במעין קריצה שמשמעותה אל תקחו ברצינות את ההכחשה הרפה של ישראל, אתם לבטח יודעים ידו של מי ''בהישג האדיר''. איתן הבר, היום עיתונאי ידיעות אחרונות ובעבר מנהל לשכתו של ראש הממשלה יצחק רבין, הופיע אף הוא בראיונות רבים כמי שיודע סוד או שניים, וסיפר כיצד מתקבלות החלטות כאלה, והפליג במחמאות לעבודת המודיעין שכרוכה בהישג המופלא הזה.

בשנת 1992 נרצח המנהיג הקודם של החיזבאללה עבאס מוסאווי באמצעות טיל ישראלי ממסוק שעה שנסע במכוניתו. איתו נרצחו אשתו ובתו. גם אז היו מחיאות כפיים מברוני התקשורת הישראלית. במקום מוסאווי המתון יחסית קיבלנו את נסראללה שהתגלה כיריב הרבה יותר קשה ונוקשה. כתגמול על רצח מוסאווי פוצצו שגרירות ישראל בארגנטינה ומשרדי ארגון הגג של יהדות ארגנטינה. התוצאה, עשרות הרוגים ולמעלה ממאה פצועים.
מי שהיה אז ראש אמ''ן, האלוף אורי שגיא, אמר לימים כי לאחר מעשה ולאור התגמול, רצח מוסאווי היה שגוי. קברניטינו לא למדו את הלקח. ההתמכרות לחיסולים היא כה גדולה, השפעת הסם כה חזקה, עד שאינם מסוגלים להיגמל.

עתה מבטיח מנהיג החיזבאללה השייח' נסראללה נקם חובק עולם. בדיווחי התקשורת נאמר כי ראש הממשלה ושר הביטחון שאישרו את הרצח לקחו בחשבון מעשי נקם. מה שמוכיח את הציניות שלהם. ראש הממשלה אולמרט, הרמטכ''ל אשכנזי, השרים ברק, דיכטר, מופז ואחרים יודעים כי הם לא ישלמו את מחיר הרפתקאותיהם. חייהם מוגנים 24 שעות על ידי השב''כ. את המחיר ישלמו האזרחים מן השורה, בישראל או בחו''ל. הגוף הקרוי ''המטה ללוחמה בטרור'' במשרד ראש הממשלה קורא עתה לישראלים המטיילים בעולם להיזהר. אנשים נוסעים לחו''ל לבלות וליהנות והממשלה מודיעה להם ''היזהרו''.
מתי יבינו אזרחי ישראל כי הם צריכים להיזהר מממשלתם?

גזענות אקדמית

לכבוד
זאב צחור
נשיא מכללת ספיר

מכתבך אל המרצה לקולנוע נזאר חסן בו דרשת ממנו להצהיר כי הוא רוחש כבוד למדי צה''ל, אחרת יפוטר, הוא ביטוי לגזענות שמקבלת חומרה יתירה, שעה שהיא באה מנשיא של מוסד אקדמי. לדרוש מאזרח פלסטיני כי יכבד את מדי הצבא שמבצע פשעי מלחמה נגד בני עמו מבטאת אטימות מוסרית אנושה.

כיוצא יהדות גרמניה שנאלץ להגר ממנה בגין גזענות שהקיפה גם את המוסדות האקדמיים, אני נזכר בתמונה המפורסמת שהופיעה בשנות ה-‏30 של המאה ה-‏20 בגרמניה הנאצית, בה אולצה אשה גרמניה לעבור טקס השפלה ולצעוד ברחובה של עיר עם שלט גדול שאמר (למיטב זכרוני) ''אני חזירה כי שכבתי עם יהודי''.
נשיאי אוניברסיטאות בגרמניה של אז ראו באשה הגרמניה כמי שחיללה את הכבוד הגרמני כפי שלשיטתך חילל נזאר חסן את הכבוד של צבא הכיבוש הישראלי ועל כך הוא צריך להיענש בהצהרה פומבית שתשפיל אותו - ''אני מכבד את מדי צה'ל''.

במושגים של זכויות אדם האשה הגרמניה לא חיללה את הכבוד הגרמני ונזאר חסן לא חילל את כבוד הצבא הישראלי. מי שמחלל את כבודו של הצבא הוא הצבא בעצמו בפעולות הרצח, ההרג והדיכוי המופעלות על העם הפלסטיני ובהשלטת מדיניות האפרטהייד בשטחים הכבושים. דבריו של חסן כי מדי הצבא ונשקו מבטאים אלימות והוא לא רוצה שבכיתה בה הוא מלמד תבוא אלימות זו לידי ביטוי, הם התגובה הנכונה והמכובדת. הדבר עולה בקנה אחד עם הערכים הנעלים של חופש שוויון ואחווה, שלא לדבר על החירות האקדמית שהיא אבן יסוד בהשקפה הדמוקרטית.

אתה נמנה עם השמאל הציוני, ולכאורה היה מצופה כי תנקוט עמדה הרבה יותר סובלנית, שלא לדבר אוהדת, לנזאר חסן. לפני שנים היינו שנינו בין כותבי טורים ב''על המשמר'' המנוח, שהיה העיתון היומי של מפ''ם ובכותרתו הופיעו מדי יום הסיסמאות ''לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים''.
אני הבנתי כבר אז, מה שאתה לצערי טרם השכלת ללמוד, כי יש סתירה בלתי ניתנת לגישור בין הערכים האוניברסליים של סוציאליזם ואחוות עמים לבין הלאומנות הטבועה בכמה עקרונות יסוד של הציונות. אתה מוכיח שוב כי במקום שאיש השמאל הציוני עומד בפני התנגשות בין שני המרכיבים, הציונות מנצחת, כפי שכל אימת שמתעוררת סתירה מהותית בין מדינה יהודית לדמוקרטית, היהודית מכה את הדמוקרטית.

אילו נהגת לפי עקרון אחוות העמים היית חייב לגלות סולידריות עם נזאר חסן ולהעלות על נס את התנהגותו, אבל הציונות, אוי הציונות, היא שיבשה לחלוטין את עולם הערכים הסוציאליסטי והדמוקרטי והפכה אותך לנושא כלים של צבא הכיבוש. על פי דרישת הרמטכ''ל אשכנזי וראש אכ''א האלוף שטרן הוצאת מתחת ידך את המסמך המביש והגזעני.
אני בספק אם יש בך את הכוח הנפשי, המוסרי, הפוליטי והאידיאולוגי לעשות את התפנית ולהצטרף אל סרבני הכיבוש ושומרי הדמוקרטיה. אשמח אם יתברר כי אני טועה.

גדעון ספירו

עובד או עבד?

לפני ימים ספורים התקיים בפעם המי יודע כמה הטקס השנתי של מתן פרסי הערכה וציונים לשבח ל-‏33 עובדות ועובדים מענפי התעשייה והשירותים במסגרת מבצע ''העובד המצטיין'' ע''ש נח מוזס שהיה הבעלים והעורך האחראי הראשון של ידיעות אחרונות. (אביו של הבעלים הנוכחי ארנון מוזס).

יש יותר מלעג לרש כאשר אחד הטייקונים העשירים ביותר בישראל, מי שנמנה עם המובילים בהריסת האיגוד המקצועי של העיתונאים שעל חורבותיו הוקם ערוץ החוזים האישיים במסגרתו עומד העובד בודד וחסר כוח מול המעביד, עורך מדי שנה טקס ''עובד מצטיין''.

הבה נזכור כי הבעלים של ידיעות אחרונות הקימו את רשת עיתונות העבדים הגדולה בישראל, ''ידיעות תקשורת'' המורכבת מהמקומונים הפרושים ברחבי הארץ. הרשת מנצלת היטב את השאיפה של צעירים להיות עיתונאים, ושוכרת את שירותיהם בנזיד עדשים, כאשר משכורותיהם נושקות לעתים באזור שכר המינימום ולעתים קצת מעליו. העיתונאים הצעירים עובדים לא אחת מסביב לשעון, ללא הגנה מקצועית, כולם על חוזים אישיים מבישים שמאפשרים את פיטוריהם מהיום למחר.

מיהו העובד המצטיין נוסח ידיעות אחרונות? בוודאי לא זה שניסה לארגן את העובדים במקום העבודה ולצרפם לאיגוד המקצועי במסגרת חוזה עבודה קולקטיבי, גם לא זה שפוטר עקב כך, גם לא זה שארגן שביתה לשיפור תנאי העבודה והעלאת השכר. העובד המצטיין הוא קודם כל אותו אדם שמבצע את עבודתו נאמנה לשביעות רצונו של המעביד, שלא עושה צרות, שלא מתעסק בעניינים שמעבר לתפקיד שמוטל עליו, שמאפשר למערכת הקפיטליסטית לתפקד בנינוחות ולרווחים לזרום ללא בעיות.

על כן לא תמצאו למשל בין העובדים המצטיינים את המלצריות והמלצרים בסניף אוניברסיטת תל-אביב של רשת ''קופי טו גו'' בבעלות חברת שטראוס, ששבתו נגד תנאי הניצול המחפירים ובעד זכותם להתארגן כוועד עובדים. גם לא העובדים ברשת ''קופי בין'' ששבתו על זכותם להתארגן.
ומי חילק את התעודות לעובדים המצטיינים? שר התעשייה והמסחר אלי ישי מש''ס – ושוב קיבלתם את הממשק בין הון ושלטון.

אנוסים נוסח ישראל

כולנו למדנו בבית הספר על אנוסי ספרד, אותם יהודים שחששו מגזירות שלטון נוצרי קנאי והתנצרו כלפי חוץ בעוד בחשאי המשיכו לשמור על יהדותם.
כבר לא צריך ללכת לספרד ופורטוגל של ימי הביניים, כך קורה גם בישראל של המאה ה-‏21.
בידיעות אחרונות (7.2.2008) קראתי את הידיעה על אללה בויאר ג'ברין (אני מקווה שאינני משבש את השם) שחי בישראל 30 שנים תחת השם רמי אליעזר וזהותו התגלתה במקרה בבדיקת רכב שגרתית. הוא התחתן, הביא לעולם שלושה ילדים, אחד מהם שירת כקצין בצבא, ובכל השנים האלה לא גילה לילדיו כי הוא פלסטיני. עתה ילדיו שרויים בהלם.
אדם מסתיר את זהותו האמיתית משום שהוא יודע כי האינקויזיציה היהודית בישראל לא תאפשר לו להופיע בשמו ולאומיותו הערבית מוסלמית ומחמת החשש כי יגורש וינותק ממשפחתו הוא נאלץ להמציא לו זהות יהודית בדויה. 30 שנים זה עבד. לאחר שהתגלתה זהותו, הוא הובא לבית המשפט כשוהה בלתי חוקי והשופט הסכים לשחררו בתנאי שלא ישהה בתחומי מדינת ישראל.
אם תרצו זהו בקליפת אגוז סיפורה של החברה הגזענית הישראלית לרגל מלאת 60 שנים להיווסדה של מדינת ישראל.

ילדים ללא אושר

התמונה בה נראית אימו של הילד אושר טויטו משדרות מלטפת את בנה בבית החולים לאחר שנקטעה רגלו כתוצאה מירי קאסם, נגעה מאד לליבי. אני מקווה ומייחל להחלמתו. בעזה יש הרבה ילדים במצב דומה וגרוע מזה כתוצאה מההפצצות הישראליות. גם להם אימהות היושבות ליד מיטתם, מלטפות את הילדים ומתפללות להחלמתם. בטלוויזיה הישראלית לא מראים את התמונות האלה. הילדים בעזה לא מקבלים את הטיפול הרפואי המעולה שמקבל אושר. ממשלת ישראל נושאת באחריות לכך במסגרת צעדי ענישה קולקטיבים.

לצערי פציעתו של אושר הזינה את הדלק של אלה הדורשים פלישת צבאית לעזה. יש כאלה שטרם נגמלו מ''תנו לצה'ל לנצח''. או שלא שמעו על מלחמת לבנון השנייה או שלא הפיקו לקחים.

קל לומר שהילד אושר הוא קורבן הקאסם של שלטון החמאס ולכן צריך להיכנס בו. אני כלל לא בטוח שפלישה ישראלית תביא להפסקת הירי, אבל אני בטוח שהיא תביא להרבה ילדים פגועים נוספים. השר שטרית הסיר כל רסן והציע למחוק שכונה בעזה. הרב הראשי האשכנזי יונה מצגר הינו יותר ''הומני''. הוא הציע להעביר את כל תושבי עזה לסיני. מי לא ישמח לספח את עזה ללא ערבים לישראל? איך לא חשבנו על הפתרון הגאוני הזה.

האמת המרה היא שאושר הוא לא רק קורבן הקאסם, אלא גם קורבן הסרבנות הישראלית להידבר עם החמאס. אין שום צורך שהחמאס יכיר בישראל ולהיפך כדי לנהל מו''מ להפסקת אש. ממשלת החמאס מאד מעוניינת להיכנס למו''מ על הפסקת אש ארוכת טווח שיסיר את המצור מעזה. אלא שישראל לא רוצה לדבר. היא רוצה רק לחסל. האינסטינקט הפבלובי של ממשלת ישראל וצבאה הוא דיבור באמצעות התותח והטיל.
ומשפחת טויטו משלמת את המחיר.