לקוסוברים, הידד!

אורי אבנרי

נהג סרבי נוסע בכביש המהיר נגד הכיוון. הרדיו פועל. לפתע מודיע הקריין בהתרגשות: ''אנחנו מפסיקים את השידור כדי למסור אזהרה דחופה. בכביש המהיר נוסע נהג מטורף אחד נגד הכיוון!''

''אחד?'' קורא הנהג הסרבי, ''כולם!''

''וואו!'' הייתה המחשבה הראשונה שלי, כשידיד סרבי סיפר לי את הבדיחה, ''כמה שהם דומים לנו!''

ואכן, למרות שסרבים וישראלים שונים מאוד, נדמה שיש ביניהם כמה קווי-דמיון. שני העמים מאמינים ש''העולם כולו נגדנו''. שניהם משוכנעים לגמרי בצדקתם המוחלטת, גם כשכל העולם אומר את ההפך.

כמו הישראלים, גם הסרבים שקועים לגמרי בעבר שלהם. להם, כמו לנו, העבר חשוב מההווה. העתיד הוא בן-ערובה לעבר רחוק.

לפני הרבה מאות שנים ישבו הסרבים בקוסובו. שם עמדה, לדבריהם, עריסתם הלאומית. שם אירעביוני 1389 המאורע המכונן של אומתם: הקרב הגדול נגד התורכים העות'מנים. העובדה שהסרבים נחלו באותו קרב תבוסה ניצחת אינה גורעת מדבקותם בזיכרון זה. גם לא חשוב להם שלאחר מכן השתרש בארץ עם ממוצא אלבני. בעיניהם, העם היושב בקוסובו מדורי-דורות הוא ''נוכרי'', הארץ היא ''ארץ אבותינו'', ה''שייכת לנו מפני שככה זה לפי הדת שלנו (הפרבוסלאבית, במקרה זה).'' לא מזכיר משהו?

במלחמת-העולם השנייה גברה תחושת השותפות בין הסרבים והיהודים. לבנו היה, כמובן, עם טיטו ואנשיו האמיצים. היהודים שהצליחו להימלט אל האזורים המשוחררים של טיטו ניצלו מהשמדה. סרבים ויהודים נרצחו ביחד במחנות-הריכוז הקרואטיים, שעלו באכזריותם אף על אלה של הגרמניים (קצין ס''ס בכיר הביע בחילה מהנעשה שם).

מותו של טיטו וקריסת המשטר שלו לא ערערו את השותפות. להיפך. אנשי הימין שלנו ממש התאהבו בסלובודן מילושביץ. אריאל שרון הכריז בפה מלא על תמיכתו בו. השילוב הסרבי של הרגשת-קרבן וכוחניות חסרת-רחמים מצא חן בעיניו.

כל זה מסביר את הרגשות המעורבים של ישראלים רבים כלפי הכרזת-העצמאות של קוסובה (כפי שהקוסוברים עצמם קוראים למדינתם.)

חוששני שגם בעניין זה דעתי שונה מזו של הרבה ישראלים אחרים. ליבי היה עם ההמונים שצהלו ורקדו השבוע ברחבי קוסובו.

לי הם הזכירו את ההמונים שצהלו ורקדו ברחובות תל-אביב לפני ששים שנה, כאשר החליטה עצרת האו''ם על הקמת מדינה יהודית. (היא החליטה גם על הקמת מדינה פלסטינית-ערבית, אבל זה כבר נשכח.)

השבוע התווכחו בכל העולם על השאלה: האם יש לקוסוברים הזכות למדינה משלהם? ניתחו את החוק הבינלאומי, הביאו תקדימים, השמיעו טענות מלומדות בעד ונגד.

בעיניי זה עניין פשוט. כאשר ציבור של בני-אדם מחליט שהוא לאום, מתנהג כמו לאום ונלחם כמו לאום, הוא מהווה לאום וזכאי למדינת-לאום.

(אמרתי זאת פעם בוויכוח עם גולדה מאיר בכנסת. היא הכחישה, כרגיל, שיש אומה פלסטינית, וחזרה על אמרתה המפורסמת ש''אין דבר כזה!'' גברתי ראש-הממשלה, השבתי לה, יתכן שאת צודקת, ושהפלסטינים טועים לגמרי כשהם מאמינים שהם אומה פלסטינית. אבל כשמיליוני בני-אדם מאמינים בטעות שהם אומה, מתנהגים כמו אומה ונלחמים כמו אומה, אז הם אומה.

זהו המבחן היחידי הקובע. ובמבחן הזה הקוסוברים עמדו בהצלחה. על כן ישנה אומה קוסוברית, ומגיעה לה מדינה. תחי הרפובליקה של קוסובה!

אביה-מולידה של מדינת קוסובה העצמאית היה דווקא מילושביץ, רוצח-העמים. כאשר החליט לבצע טיהור אתני מחריד והתחיל לגרש את מיליוני הקוסוברים מארצם, הוא שם קץ לזכותה של סרביה להמשיך ולשלוט בקוסובו. שוב הוכח עד כמה צדק תומאס ג'פרסון, כאשר קבע בהכרזת-העצמאות האמריקאית ש''שום אומה אינה יכולה לכלכל את מעשיה ללא כבוד הוגן לדעת האנושות.''

מילושביץ, כמו מעריצו שרון, בז לדעת האנושות. הם טעו, כפי שטעה סטאלין כאשר ליגלג בשעתו: ''כמה אוגדות יש לאפיפיור?'' הקמת קוסובה העצמאית היא עונש למילושביץ, כשם שהקמת ישראל הייתה עונש לאדולף היטלר (אף שאת המחיר שילמו דווקא הפלסטינים.)

מצפון האנושות התקומם למראה הגירוש המפלצתי, והפעם היו לו אוגדות. חיל-האוויר האמריקאי הפציץ את סרביה והכריח את מילושביץ להפסיק את המבצע המתועב. הקוסוברים חזרו לבתיהם, ומאז הפכה הכרזת העצמאות של קוסובו לשאלה של זמן.

(כמה מידידיי התפלצו כאשר תמכתי בהפצצה. בעיניהם, כל מעשה של נאט''ו והאמריקאים היה מוכרח להיות פסול. אמרתי להם שאני אלרגי לרצח-עם. גם אם אלוהים בכבודו ובעצמו מצווה על רצח-עם [כפי שציווה בתנ''ך נגד העמלקים, הכנענים והפרסים] אני נגד. כדי למנוע רצח-עם, אני מוכן אפילו לתמוך בשטן.)

הלקח של פרשת קוסובו הוא פשוט: מאז מלחמת-העולם השנייה אי-אפשר עוד לבצע רצח-עם, מבלי שמצפון העולם יזדעזע וינסה למנוע את הזוועה. לפעמים זה קורה באיחור, לפעמים אפילו באיחור מזעזע, אבל בסופו של דבר הקרבן יקום על רגליו.

האם צריכה מדינת-ישראל להכיר בעצמאות קוסובה?

השבוע שמעתי בטלוויזיה ראיון עם ח''כ אריה אלדד, איש הימין הכי-קיצוני. לרגע נתקפתי פאניקה: היה נדמה לי שהוא עומד לתמוך בעצמאות של מדינת קוסובה. אבל במשפט הבא הוא יצא בתוקף נגד ההכרה, ונרגעתי (תקדים קוסובו).

לאן נגיע? הוא שאל. אם מחוז קוסובו יכול לפרוש ממדינת-סרביה, מה ימנע מהגליל לפרוש ממדינת-ישראל? רוב תושבי הגליל הם ערבים, ומחר ידרשו להקים שם מדינה ערבית משלהם. אם מותר לקוסוברים, מדוע שזה יהיה אסור לפלסטינים?

ההשוואה אבסורדית, כמובן. קודם כל, מפני שהאזרחים הערבים בגליל אינו חולמים על פרישה מישראל. להיפך, הם דורשים שילוב מלא בישראל. ולראייה: כאשר שותפו של אלדד, אביגדור ליברמן, הציע שמדינת-ישראל תוותר על מחוזות שיש בהם רוב ערבי, לא נמצאו אזרחים ערבים שיתמכו ברעיון. מסתבר שאזרחי-ישראל הערביים רוצים להישאר במדינה - אבל כאזרחים שווי-זכויות.

אז מי דומה אצלנו לקוסוברים - הישראלים או הפלסטינים? זה תלוי בהשקפת המסתכל. ישראלים יכולים לטעון: קוסובה דומה לישראל. היא הכריזה באופן חד-צדדי על עצמאותה, כמו שעשינו ב-‏1948. ואילו הפלסטינים בגדה ובעזה יכולים לטעון שדווקא הם דומים לקוסוברים, ורשאים להכריז על עצמאותם באורח חד-צדדי. אחד מראשי הרשות הפלסטינית, יאסר עבד-רבו, כבר השמיע רעיון זה. אבל שתי ההשוואות צולעות. לא ישראל ולא פלסטין דומות לקוסובה.

אך נשאלת שאלה אוניברסלית: מתי יש למיעוט לאומי הזכות לפרוש ולהקים מדינת-לאום משלו? אם יש זכות כזאת לקוסוברים, מדוע לא לבאסקים בספרד? לקורסיקאים בצרפת? לטיבטים בסין? לטאמילים בסרי-לנקה? לכורדים בתורכיה, בעיראק, באיראן ובסוריה? לשבט הלואו בקניה? לבני-דארפור בסודאן?

זהו ויכוח לפרופסורים לתורת המדינה. למציאות יש לשון משלה. אין מקרה אחד דומה לרעהו. אין בית-משפט עולמי המחליט על פי דין צדק למי מגיע מדינה עצמאית - ולמי לא. הדבר מוכרע בפועל: כאשר מנוי וגמור עם ציבור מסוים להשיג עצמאות בכל מחיר, וכאשר הוא מוכן להילחם ולהקריב למען עצמאותו - כי אז ''מגיעה'' לו עצמאות.

השקפתו של מיעוט לאומי תלויה גם ביחס הרוב. מדינה המשכילה להעניק למיעוט הלאומי שלה יחס הוגן ושוויון אמיתי תצליח לשמור על אחדות המדינה. מדינות כמו קנדה ובלגיה מבינות זאת, ומשתדלות למנוע את פירוק המדינה. אך כאשר העם השליט רודה במיעוט הלאומי - כמו הסרבים בקוסובו והרוסים בצ'צ'ניה - הוא מגביר את המוטיבציה של המיעוט להשיג עצמאות.

אני נזכר בשיחה שלי עם הלמוט קוהל, מי שהיה אז הקנצלר של גרמניה, כשביקר לפני שנים בארץ והזמין ארבעה ישראלים דוברי-גרמנית לארוחת-ערב פרטית.

בעוד שהקנצלר גדול-המידות אוכל את ארוחתו הדלה (למרות מחאתו דאגו עוזריו לכך שיביאו לו מנות קטנות במיוחד), התפתח בינינו ויכוח. הנושא היה גורלה של בוסניה-הרצגובינה, שעמדה אז במרכז תשומת-הלב העולמית. הבעתי את דעתי שאין ברירה אלא לחלק את הארץ בין הסרבים המקומיים ובין הבוסניאקים (המוסלמים). אי-אפשר להכריח שני עמים לחיות ביחד בניגוד לרצונם, אמרתי.

''אנחנו לא יכולים להקים מדינות חדשות!'' קבע קוהל בתוקף. ''אי-אפשר לשנות גבולות באירופה! אם נתחיל בזה, לא יהיה לזה סוף. מה עם הגבול בין גרמניה ופולין? בין גרמניה והרפובליקה הצ'כית?''

רציתי להגיד שזוהי, עם כל הכבוד, גישה מופרכת. אבל התאפקתי. הרי הוא היה ראש-ממשלה, ואני סתם פעיל-שלום ישראלי. אך כשביקרתי לאחר מכן בבוסניה, התחזקתי בדעתי. בוסניה נשארה אמנם ''מאוחדת'' להלכה, אבל בפועל יש שם שתי מדינות, השונאות זו את זו שנאת-מוות. בשטח אין כמעט מגע ביניהן. במציאות קיימות שתי מדינות, גם אם באופן רשמי זוהי מדינה אחת.

עכשיו מובילה גרמניה עצמה מהלך המשנה גבולות באירופה: היא הכירה בקוסובה החדשה.

יוגוסלביה התפרקה, ועכשיו התפרקה גם סרביה. אחדותן של קנדה ובלגיה נתונה בסכנה. קניה מתפרקת לקבוצות אתניות (''שבטים''). בכל פינות העולם חולמים עמי-מיעוטים על מדינות-לאום חדשות משלהם.

לכאורה זהו פרדוקס. מדינה קטנה, ואפילו מדינה בינונית, אינה יכולה עוד לשמור על עצמאות אמיתית בעולם שבו מתקדם תהליך בלתי-נמנע של גלובליזציה. מדינות כמו צרפת וגרמניה נאלצות למסור חלק גדול מתפקדיהן הריבוניים למדינות-על מרחביות, דוגמת האיחוד האירופי. הכלכלה הצרפתית והצבא הגרמני כפופים לבריסל יותר מאשר לפריס ולברלין. אז מה הטעם בהקמת מדינות עוד יותר קטנות?

התשובה טמונה בכוחה של הלאומיות, שאינו נמצא בירידה, אלא להפך. לפני מאה ומאתיים שנה, לא הייתה קורסיקה יכולה להגן על עצמה. היא הייתה צריכה להצטרף לממלכה הצרפתית, כדי למצוא בה הגנה. חבל הבסקים לא היה יכול לפתח כלכלה עצמאית, הוא היה זקוק למדינה גדולה, כמו ספרד. אך כיום, כאשר ההחלטות מתקבלות בבריסל, מדוע שלא ישאפו הקורסיקאים והבסקים למדינות משלהם, שתהיינה חברות עצמאיות באיחוד האירופי?

זוהי נטייה עולמית. עמים נפרדים אינם מתאחדים במדינות חדשות, אלא להיפך, מדינות קיימות מתפרקות ליחידות לאומיות. מי שחושב שהישראלים והפלסטינים יתאחדו מחר במדינה אחת, אינו חי בעולם המציאות. הסיסמה ''שתי מדינות לשני עמים'' אקטואלית היום יותר מתמיד.

לכן צריכה ישראל להכיר ברפובליקה של קוסובה. שיהיה בהצלחה!

הצגת המאמר בלבד

המקורות שלנו--נצח ישראל

אברהם,יצחק,יעקב (יום שני, 25/02/2008 שעה 15:20)