משה קצב – מבט נוסף

כאשר בחודש יולי 2006 הזמין אליו נשיא המדינה, משה קצב, את היועץ המשפטי, מני מזוז, הוא לא שיער איזו מערבולת, אישית, משפטית ולאומית, הוא יוצר. כאשר מתבוננים בדיעבד בפרשה, מסתבר כי משה קצב היה ''רודף שמלות'' רוב ימיו. מאחר ו''השמלות'' לא רדפו אחריו, הוא נאלץ להשיגן בערמה, בהבטחות שווא ובאמצעים כוחניים.

בפרשה זו, העידו במשטרה כ-‏12 נשים (הנשיא נחקר על תלונות של עובדות נוספות) שעדותן כיסתה תקופה של כ-‏15 שנים, ואשר טענו על הטרדות מיניות (קצב התחנן שאגע באבר מינו) החל ממעשים מגונים ועד לאונס. כולן היו עובדותיו במשרות הפוליטיות שכיהן בהן. מתוך העדויות משתקף קו פעולה דומה העובר כחוט השני מ''שמלה'' ל''שמלה''.
ה''שמלה'' האחרונה בשרשרת הישגיו גרמה לפגישה ביולי 2006.
מה אם כן קרה ביולי 2006?

בפגישה הזו, עם היועץ המשפטי, התלונן נשיא המדינה (אין מנוס מחקירה נגד הנשיא והעובדת) כי מנהלת לשכתו לשעבר, א' ''הראשונה'', מנסה לסחוט אותו. הוא תאר את מהלך פגישתו עם א' הנ''ל והבטיח להעביר קלטת של השיחה. להפתעת הפרקליטות, עברו שבועיים עד שהגיעה הקלטת המבוקשת ובנוסף היא נשמעה מקוטעת ו''אנמית''.

אותה א', הוזמנה לחקירה במשטרה, באשמה של ניסיון סחיטה ולהפתעתם היא פרשה בפניהם מסכת של התעללות מינית מדהימה בעוצמתה ובהיקפה. הדבר לא הותיר ברירה בפני היועץ המשפטי והוא הורה על הקמת צוות חקירה משטרתי (הוקם צוות החקירה בפרשת הנשיא קצב) בליווי פרקליט מפרקליטות ירושלים לחקירת נשיא המדינה על פי תלונתה של א' הראשונה.

במשך חודש אוגוסט 2006 נחקר הנשיא מספר רב של פעמים ובתחילת ספטמבר נחקרה א' פעם נוספת. מה שמייחד תקופה זו בחקירת הנשיא היא חגיגה תקשורתית אדירה, שניזונה מקטעי עדויות של הנשיא. כמעט בכל יום פורסמו ידיעות חדשות על ההילולה המינית בבית הנשיא תוך מתן פרטים הגובלים בפורנוגרפיה. כך למשל בתאריך 26.9.2006 פורסמה בטלוויזיה, עדותה השנייה של א' הראשונה (קשת - חשיפה: קטעים מעדותה של המתלוננת א` במשטרה) ובעיתון ידיעות אחרונות פורסם תמליל שיחת ה''סחיטה'' בין הנשיא לא'.

בתקופה זו כל החומר היה, אך ורק בידי צוות החקירה בראשות ניצב דנינו ותת ניצב סגלוביץ, לכן ברור שכל ההדלפות היו מהמשטרה.
האם כל החומר הודלף או, רק קטעים מסוימים?
מדוע הודלף חומר החקירה?

לעניות דעתי, קיימות שתי תשובות:

1. הדלפות על חקירות של אישים חשובים ''מייצרות'' הרבה כתבות בתקשורת, הכתבות יוצרות דעת קהל אוהדת למשטרה ומשכיחה מהאזרח את מחדליה בטיפול היומיומי בבעיותיו (פריצות, רפורטים, אלימות שכונתית...).
   
   
2. החומר שנמסר לתקשורת הוא ''פיקנטי'' ומגמתי. העיתונאי לא מקבל את כל הסטנוגרמה או מפרסם את כולה. הוא מקבל חלקים מסוימים בלבד. הפרסום יוצר מגמתיות בדעת הקהל אשר בסופו של דבר משרתת את מגמת החקירה, דהיינו הרשעה.

דרישות של פרקליטי הנשיא לעצור את ההדלפות נענו בגלגול עיניים (הנשיא ייחקר באזהרה; דורש לחקור ההדלפות). במהלך החקירה, בדקה המשטרה האם היו מקרים דומים במשרותיו הקודמות של משה קצב ולהפתעתה, או אולי כצפוי, נתקבלו עדויות של נשים רבות (10-12) המתארות ''היטפלות'' מינית ברמות שונות עד כדי אינוס ממש. על רוב המקרים חלה התיישנות ורק על המקרה של א' ממשרד התיירות (להלן א' ''השנייה'') שהעידה על שני מעשי אונס, ניתן היה לבסס תביעה.

ביום 15.10.2006 העבירה המשטרה את התיק לפרקליטות המדינה עם המלצה להעמדה לדין. ביום 23.1.2007 החליט היועץ המשפטי להכין כתב אישום כנגד נשיא המדינה. כתב האישום כלל ארבעה אישומים בנושא ''המיני'' (טיוטת כתב האישום נגד קצב – אור בקצה המשפט).

אישום ראשון: בשנים 1998-1999 ביצע הנשיא לפחות פעמיים בעילה אסורה בעובדת משרד התיירות בשם א' (''השנייה'') וכן מספר רב של מעשים מגונים והטרדות מיניות.
אישום שני: בשנים 2003-2004 בעל הנשיא מספר פעמים את עובדת בית הנשיא בשם א' (''הראשונה''). כן ביצע בנשיא מספר רב של הטרדות ומעשים מגונים כלפיה.
אישום שלישי: הטריד מינית עובדת בית הנשיא בשם ה'.
אישום רביעי: הטריד מינית עובדת בית הנשיא בשם ל' וכן ניסה לשבש את עדותה במשטרה.

במהלך החודשים פברואר-יוני נערכו פרקליטי הנשיא לשימוע בפני היועץ המשפטי לממשלה. בתום השימוע נחתם הסכם טיעון בין פרקליטות המדינה לנשיא המדינה. בו מודה הנשיא בביצוע הטרדה מינית כלפי א' ''השנייה'' בלבד ומסכים לעונש של מאסר על תנאי (משה קצב לא יואשם באונס).

בהסכם הטיעון נעלמו כל האשמות האונס וכן כל האשמותיה של א' הראשונה. נותרו רק הטרדות קלות כלפי א' השנייה.
הדבר עורר מיד סערה ציבורית אדירה ומספר עתירות הוגשו לבג''ץ לביטול ההסכם מהסיבות הבאות:

1. אי מתן זמן נאות למתלוננות להסיג על הסכם הטיעון.
   
   
2. אי הכללת תלונתה של א' הראשונה בכתב האישום המתוקן.
   
   
3. ביטול הסכם הטיעון בגלל עניין הציבור לקיים משפט מלא בגין כל התלונות שהוגשו כנגד נשיא המדינה.

ביום 25.7.2007 ניתן על ידי הבג''ץ צו על תנאי המורה ליועץ המשפטי לנמק את החלטותיו בנושא הסכם הטיעון. הטיעון המרכזי של עו''ד ניצן (בכיר בפרקליטות: בעיית אמינות למתלוננת א') נציג היועץ בדיון היה כי אין ראיות מפלילות במערכת היחסים בין הנשיא למנהלת לשכתו א' הראשונה (מדינת ישראל נגד משה קצב). הוא הציע לשופטים לקבל לרשותם את כל חומר הראיות ולבחון אותו, דבר שכמובן נדחה על הסף, כדוגמא הביא את המתנה שהמתלוננת קנתה לנשיא וצרפה אליו מכתב השמור לאוהבים בלבד. כמו כן ציין עו''ד ניצן כי כל חברותיה שנתבקשו להעיד לטובתה, הכחישו את עדותה בעניינים שנגעו להן (העדה נגד א': היא ציפתה אולי שאשקר למענה).

לגבי התלונות של א' השנייה, בגלל שעברו כבר כ-‏9 שנים מקרות המקרים, זיכרונה מתעתע בה לגבי תאריכים ומקומות ועלול להוות קושי בעת מתן העדות.
במהלך הדיונים התבטאה נשיאת בית המשפט העליון, השופטת בייניש בחריפות כלפי היועץ המשפטי ופרקליטיו על השינוי הדרסטי מכתב אישום חמור הכולל מספר האשמות אונס לכתב אישום שספק אם יש בו קלון. הערותיה של הנשיאה יצרו מבוכה רבה בקרב הפרקליטים וצפיות לביטול הסכם הטיעון.
ביום 25.2.2008 לאחר דיונים ממשוכים וכנראה התלבטויות קשות, דחה הבג''ץ את כל העתירות והשאיר את הסכם הטיעון בתוקפו (בג''צ אימץ עמדות מזוז).

אני תמיד חשבתי שעל הבג''ץ היה לדחות את העתירות כנגד הסכם הטיעון על הסף.
אם הבג''ץ אינו לוקח לעיונו את עשרות ארגזי הראיות והעדויות ובודק אותן לעומקן, כיצד הוא יכול לחלוק על דעתם של אלו שבחנו את מכלול הראיות והעדויות והגיעו למסקנה שאין מנוס מלחתום על הסכם טיעון עם הנשיא (החלטת היועמ''ש בעניין קצב – סבירה). ומאחר וברור שהבג''ץ אינו יכול לבחון ולוא ראיה אחת בלבד, הרי למעשה הוא שיחת לשווא את זמנו ואת זמנם של יתר הקשורים לעניין.

המקרה היחיד שבו הבג''ץ הכריח את היועץ המשפטי לשנות את קביעתו ביחס לכתב אישום היה בנושא ויסות מניות הבנקים.
ועדת בייסקי שהוקמה לחקירת נושא ויסות מניות הבנקים, על ידי הבנקאים, הגישה את המלצותיה לממשלה ובין היתר המליצה להעמיד לדין את מנהלי הבנקים שעסקו בוויסות. היועץ המשפטי דאז, זמיר, החליט שעבר הרבה זמן מקרות העניין ואין לציבור עניין בהעמדתם לדין.

הבג''ץ חלק על דעתו והורה לו להגיש נגדם כתבי אישום.
אך המקרה הזה אינו דומה למקרהו של נשיא המדינה. ועדת בייסקי חקרה ביסודיות את העניין והגישה את המלצותיה בהתאם. הבג''ץ לא היה צריך לדון בהמלצות אלא רק בנושא התיישנות העניין לעומת הצורך הציבורי להעניש את מי שגרם נזק גדול לציבור.

במקרה שלנו הבג''ץ צריך להעמיד את רצון הציבור להעניש אנשי ציבור שסרחו מבלי לראות או להכיר את הראיות. זה דבר בלתי-אפשרי (פרשת קצב – עמדת בג''ץ: אפשר לנשום לרווחה).
לכן אני חושב שהנשיאה דורית בייניש ניצלה את הדיון הזה ליצירת ''מהומה'' תקשורתית שהיא ובית המשפט העליון היו במרכזה, בכדי לזכות באהדה ציבורית שהיא והמוסד שהיא נשיאתו, כל-כך זקוקים לו בתקופה האחרונה עקב מאבקם בשר המשפטים,פרופסור דניאל פרידמן.
לגופו של עניין הדיון היה מיותר מהתחלה.
ביום 28.2.2008 הוגש לבית המשפט בירושךים כתב אישום כנגד נשיא המדינה המבוסס על הסכם הטיעון (כתב אישום: מדינת ישראל נגד קצב). אנשים רבים היו (ועדיין) מעורבים בפרשה זו ואני רואה צורך לעצמי לחוות דעה לגבי חלק מהם.

משה קצב התגלה כאיש ציבור דו-פרצופי, עורר דחייה בקרב רוב הציבור. התנהלותו בפרשה הוכיחה טיפשות וחוסר בטחון .

מני מזוז ניהל בחוסר מקצועיות את הפרשה מתחילתה. הוא העמיד בסימן שאלה את יכולתו וכישוריו להיות יועץ משפטי לממשלה (פרקליט מחוז ירושלים מפקפק בראיות נגד קצב).

חוקרי המשטרה ניהלו חקירה רשלנית, כאשר בדיעבד נראה שמראש קבעו את המטרה: הרשעת הנשיא, ולא בחלו בשום אמצעי לשם מימוש מטרה זו. מדוע? כנראה להאדרת שמם.

פרקליטי הנשיא הם עורכי דין מקצועיים שעשו את מלאכתם בצורה הטובה ביותר. שווים כל שקל (סניגורי קצב: לגנוז את התיק).

א' מבית הנשיא היא בחורה שאפתנית שכנראה אינה בוחלת בדרכים מגוונות להשגת מטרותיה (קצב אמר: חלמתי עלייך כששכבתי עם אשתי). אין לי ספק שניסתה לסחוט את הנשיא (א' לקצב: ''פגעת בי וניצלת אותי'').

א' ממשרד התיירות נראית לי בחורה תמימה שפותתה בהבטחות על ידי רמאי ''עם תעודות'' בנושא (קצב נחלץ בשל חולשת היועץ המשפטי).

דורית בייניש ניסתה להוכיח לנו את חיוניות הבג''ץ, ספק אם השתכנענו במקרה זה (בייניש: לפי האישום – ספק אם יש קלון במעשי קצב).

ארגוני הנשים רוב מוחלט של ציבור הנשים והגברים בארץ אוהד בצורה מוחלטת את הנשים המוכות, הנאנסות, המוטרדות והמנוצלות על ידי גברים בכל דרך אפשרית. אהדה זו נובעת משלילה מוחלטת של מעשים אלו, גינויים והוקעת מבצעיהם. הדבר שמסכן אהדה זו הוא ניצולה לרעה. הן על ידי נשים אשר מעלילות על גברים מעשים שלא עשו בכדי להשיג מטרות מסוימות, בד''כ כספיות; הן על ידי ארגוני הנשים אשר מנצלות כל אירוע, מבלי לבחון אותו עד הסוף, לקידום מטרותיהן המוצהרות.

ארגוני הנשים (תיק קצב: ארגוני נשים מאיימים להסלים המאבק) חיבקו לחיקן את א' הראשונה והציגו אותה כדוגמא לדיכוי הנשים על ידי מעבידיהן וכאות ומופת לאישה שהעזה להתלונן. וזו בדיוק הדוגמא אשר מרחיקה את האהדה לנשים המנוצלות ולא מקרבת אותה.

א' הראשונה לא התלוננה על מעבידה, היא ניסתה לסחוט אותו. רק כאשר ''תבשילה הקדיח'' (השליש הצבאי: ''א' איימה על הנשיא'') והנסחט פנה לרשויות, היא התלוננה על ניצולה המיני על ידי מעבידה. חקירת האירוע הביאה את היועץ המשפטי למסקנה כי במערכת היחסים בין א' הראשונה לבין מעבידה, נשיא המדינה, לא היה כל דבר מפליל. דהיינו: א' לא נוצלה מינית על ידי מעבידה.

המסקנה: היא שיקרה ביודעין ובמצח נחושה בעדויותיה במשטרה ובהופעתה הפומבית בתקשורת. מקרה זה אינו מקדם את עניינן של הנשים אלא מסיג אותו לאחור.

---