פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_4837

ציוניים בעל כורחם
יהודה צורף (יום שני, 31/03/2008 שעה 20:30)


ציוניים בעל כורחם

ד''ר יהודה צורף



תופעת השיבה לדרכונים הזרים, שמתוארת במאמרו של גבי וימן, ''אורזי המזוודות החדשים'', שזורה כחוט השני בתולדות שיבת ציון של העת החדשה. בניגוד לשלושת העליות הראשונות, שנבעו לכאורה מטעמים אידיאולוגיים ציוניים, התנקזו גלי העליות הרביעית והחמישית לארץ ישראל ללא יומרה אידיאולוגית כתוצאה מאילוצים של התעצמות האנטישמיות וצמצום דרסטי של מכסות ההגירה לארה''ב. יחסית לקודמותיהן אשר התאפיינו במספרם המועט של העולים ובתדמיתם האידיאליסטית, הצטיירו העליות הרביעית והחמישית, במהלך שנות העשרים והשלושים של המאה שעברה, כגלי הגירה המוניים של אימיגרנטים קשי יום.

מכאן שהישגיה הדמוגרפיים של הציונות, בתקופה שקדמה להקמת המדינה, נבעו בעיקר מאילוצים שליליים של התנכלויות אנטישמיות וסגירת שערי ההגירה לארצות המערב, אשר דחפו את היהודים בלית ברירה אל מולדתם ההיסטורית במזרח התיכון. גם ההיסטוריה הציונית הרשמית אינה מתכחשת לכך שמרבית הישוב היהודי של טרום המדינה היה מורכב ממהגרי העליות הרביעית והחמישית, שלא התעניינו בהיבט הציוני של מגוריהם בארץ, בעוד שעל פי הדיעה הרווחת חלוציהן ספוגי הלהט הציוני של שלושת העליות הראשונות, הם אלה אשר הכשירו את הקרקע לכינונה של המדינה היהודית.

כיום מתנפצת גם אגדת הצביון החלוצי של העלייה השנייה. בספרו אימיגרנטים גורס המחבר גור אלרואי מהחוג ללימודי ארץ ישראל של אוניברסיטת חיפה, כי מי שבאמת בנו את הארץ לא היו קומץ החלוצים מהעלייה השנייה, אלא המוני מהגרים יהודים שבאו מסיבות כלכליות ולא מתוך ציונות. כמאה שנה לאחר תחילת העלייה השנייה הוא קובע על סמך מחקרו, שהמהגרים ולא החלוצים הם שהיוו את התשתית ליישוב בארץ ישראל. מסקנותיו של אלרואי מתבססות על סקירה מקפת של למעלה מאלף מכתבים של יהודי מזרח אירופה ששקלו עלייה ופנו ללשכות המודיעין של חובבי ציון וההסתדרות הציונית ביפו בין השנים 1904 - 1914. רוב המכתבים נכתבו בכתב יד ביידיש ומקצתם בעברית. הכותבים רצו לדעת בעיקר מה התנאים בארץ ומה הסיכוי שלהם להסתדר בעבודה. תוך כדי כך הם סיפרו על מצבם ומניעיהם להגירה.

מתוך מחקרו הסיק אלרואי כי החלוצים לא היו אלא מיעוט זניח בעלייה השנייה בשיעור של 1,000 - 1,500 איש, שספק רב אם היה מצליח אי פעם להקים מדינה. לטענתו רוב מניינה ובניינה של אותה עלייה, כ- 34,000 נפש, היה מורכב מרוכלים ובעלי מלאכה יהודים שבאו לארץ ישראל, לא משום שהלכו שבי אחר התעמולה הציונית אלא כדי למצוא עבודה ולפרנס את משפחותיהם. הם ברחו ממזרח אירופה, שם חיו בתחום המושב בעוני מרוד נתונים לרדיפות ולגזירות אנטישמיות, והרבה מהם הגיעו לארץ רק משום שכרטיס ההפלגה לכאן היה מסובסד על ידי הוועד האודסאי של חובבי ציון וזול בהרבה מכרטיס לאמריקה.

כך שעל סמך מחקרו המקיף של אלרואי, מדובר למעשה בחברת מהגרים לכל דבר אשר היוותה את הקבוצה המרכזית והחשובה שבסופו של דבר בנתה את היישוב בארץ ישראל. החלוצים היו קבוצה קטנה מאוד שלא הייתה יכולה להוות תשתית יישובית. בלי קבוצת הרוב האימיגרנטית לא היה מתפתח בארץ יישוב בריא שמסוגל לקיים את עצמו, ובלעדיה לא היה שום סיכוי להקים פה מדינה.

מתוך ממצאיו המחקריים של אלרואי מסתבר שדימויה ההירואי של העלייה השנייה נחרת בזיכרון הקולקטיבי כעליית החלוצים לא רק בשל פועלם אלא מפני שהם תיעדו את עצמם באינטנסיביות. כיוון שהשאירו אחריהם הרבה מאוד מכתבים, עיתונים, יומנים וזיכרונות, היה קל מאוד להפוך אותם לקבוצה הדומיננטית המייצגת את העלייה כולה. גם המחקר האקדמי בארץ התמקד ברובו באותה אצולה אידיאולוגית של כ- 1,500 איש, בעוד שכ- 34,000 אימיגרנטים הושמו בצד. כדי להדגיש את הגורם הסוציו-אקונומי המכריע הגלום בעלייה השנייה, מספיק להתבונן בנתוני התקופה שבמהלכה היגרו למעלה ממיליון יהודי מזרח אירופה לארה''ב, בעוד שרק מיעוט מבוטל של כ- 35,000 מצאו את דרכם לארץ ישראל.

החלוצים אכן היו בעלי תודעה פוליטית עמוקה. הם הקימו את המפלגות הראשונות ואת ההסתדרות, ייסדו את הקבוצות הראשונות, כוננו את הארגונים בר-גיורא והשומר, הניחו את התשתית לקיבוצים ולמושבי העובדים והיוו את הנהגת היישוב. אך בספקטרום הרחב, הסיפור של העלייה השנייה הוא חלקי בלבד אם לא מספרים את סיפורה של קבוצת הרוב. אותם אימיגרנטים אשר בסופו של דבר הם אלה אשר הקימו את התשתית המרכזית ליישוב שהלך והתפתח בארץ ישראל מבחינה דמוגרפית, כלכלית והתיישבותית.

סירובו של העם היהודי להתיישב בארצו ונטייתו המובהקת להחמיץ כל חלון הזדמנות שנקרה בדרכו לתקומה לאומית במולדתו, הוא אשר גזר את עליו את גורל גבולות אושוויץ בגיטו הקו הירוק ואת אושוויץ עצמה. דוגמה היסטורית מאלפת להחמצה היהודית אופיינית היא ההזדמנות הגורלית שהוחמצה עם החלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בשנת 1920 מונה הרברט סמואל לכהונת הנציב העליון. על פי מסורת הכניעות היהודית ומתוך רצונו להשביע את רצון הערבים, מינה הרברט סמואל את חאג' אמין אל חוסייני הידוע לשמצה לתפקיד המופתי הירושלמי. אך לא בכך היה נעוץ כישלונו של חזון הבית הלאומי לעם היהודי.

שכן, יהדות התפוצות הייתה שקועה בעניינים יותר דחופים ובוערים מאשר ניצול חלון ההזדמנויות לכינונו של בית לאומי יהודי על פני חבלי ארץ ישראל כולל עבר הירדן המזרחי. יהדות העולם התמכרה באותה עת להתבוללות (אשר גולת הכותרת שלה הרקיעה לשחקים בגרמניה), התגייסה במלוא המרץ לתיקונו הסוציאליסטי של העולם (שיעור היהודים בצמרת הבולשביקית היה מרשים ביותר) וחתרה להשגת אמנסיפציה, שוויון ורווחה גלותית בתפוצה האירופאית לנוכח הגבלת מכסות ההגירה לארה''ב. בשנת 1920 לא הוטלה עדיין שום הגבלה על הגירת יהודים לארץ ישראל, אך שום עלייה יהודית משמעותית לא הסתמנה באופק. כ- 60,000 יהודים בלבד לעומת כחצי מיליון ערבים התגוררו בארץ. בעוד שלמעלה מ- 14 מיליון יהודי התפוצות העדיפו את מנעמי הגלות.

בהעדר קליינטים יהודיים להגשמת הרעיון הציוני, נחלשו תומכי הציונות בצמרת הבריטית, בהנהגתם של לויד ג'ורג', צ'רצ'יל ובלפור, וגם הם עצמם החלו לאבד את אימונם בסבירות מימושו המעשי של בית לאומי ליהודים. מאורעות 1921, שבמהלכם פרעו ערבים ביהודים ביפו ובשאר יישובים בארץ, היטו את הכף הציונית הרעועה והכריעו אותה לטובת המגמות האנטי-ציוניות בהנהגה הבריטית. ההיתר לעלייה יהודית בוטל מיידית באופן זמני, ולאחר מכן פורסם הספר הלבן הראשון, שקרע את עבר הירדן מהבית הלאומי היהודי, ולא רק זאת אלא שצמצם אותו לתחומים מוגבלים בארץ ישראל המערבית. בנוסף לכך הוטלו הגבלות על העלייה היהודית.

עוצמת ההחמצה היהודית משתקפת מדמותו של האמיר פייסל, מלך עיראק באותם שנים, שאחיו עבדאללה מלך ירדן נרצח על רקע מגעיו החשאיים עם מדינת ישראל. פייסל שהיה המנהיג הערבי הבולט במזרח התיכון בעת החלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, תמך בהצהרת בלפור עד כדי כך ששכנע פקידים בריטים בכירים לתמוך ברעיון הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. במסגרת ריאיון טלוויזיוני שנערך לפני שנים ציין אחד מאותם פקידים בכירים בדימוס, שנמנה בזמנו עם הצמרת השלטונית הבריטית, כי האמיר פייסל הוא זה שרתם אותו לתמוך בעניין הציוני.

דפוסי ההחמצה היהודית לנוכח חלונות ההזדמנות, שמפעם לפעם נפערים לרווחה ומתווים נתיבים היסטוריים להגשמת שיבת ציון, חוזרים על עצמם בדייקנות גורלית לאורך כל הגלות. כבודם של חלוצי הציונות במקומו מונח. אך לולא הקיאה הגלות מתוך עצמה את המוני האימיגרנטים, לא היה די בכל הלהט האידיאולוגי של אותו מיעוט חלוצי זניח על מנת לכונן את מדינת ישראל. כאז כן היום, מדינת ישראל מורכבת בעיקרה מאוכלוסייה של אימיגרנטים, שמתגוררים בה מכורח הנסיבות ובהתאם לסבירותם של התנאים הסוציו-אקונומיים.

מכאן שתופעת אורזי המזוודות ומבקשי הדרכונים הזרים צומחת מתוך עצם מהותו של המרקם הציוני, כפי שהוא כשלעצמו ולא על פי המיתוסים הממלכתיים המנסים לשוות לו הילה יוקרתית שאין לה כל בסיס מציאותי. הרציונל הקיומי מחייב אותנו להכיר בעובדות ולהשתחרר ממעמסת המיתוסים כתנאי הכרחי ליכולת התמודדותנו עם אתגר הערכתו המחודשת של האתוס הציוני.







http://www.faz.co.il/thread?rep=114722
כל הכבוד
מנחם (יום שני, 31/03/2008 שעה 20:40)

מאמר מצוין
אך לצערי אינו מחדש כלום ממה שידוע
יתרה מזה הוא מפחית מערכם של העליות שבאו לאחר קום המדינה שהם למעשה בנו בסופו של דבר את המדינה

http://www.faz.co.il/thread?rep=114731
כל הכבוד
יהודה צורף (יום שני, 31/03/2008 שעה 23:07)
בתשובה למנחם

לולא השואה, האם אומנם הייתה מגיעה לארץ עלייה משמעותית מאירופה... לולא ההתנכלויות ליהודי המזרח לאחר הקמת המדינה האם הייתה מסתמנת עלייה משמעותית מארצות ערב... ומהקוטב הנגדי, אם הייתה מדינת ישראל מסתמכת על העלייה מארצות הרווחה במערב, קרוב לוודאי שהייתה מתרוקנת גם מהמיעוט היהודי שעוד היה בתוכה. שכן, לדוגמה, מאזן ההגירה ביחס לארה''ב הוא שלילי, דהיינו שיעור הירידה לארה''ב מאפיל לחלוטין על העלייה ממנה.

http://www.faz.co.il/thread?rep=114736
כל הכבוד
ע.צופיה (יום שלישי, 01/04/2008 שעה 5:36)
בתשובה ליהודה צורף

אם לסבתא לא היו גלגלים,היא לא הייתה מגיעה לאמריקה.
אילו ואילו ואילו ואילו.
אילו זה דמיונות ולא עובדות.
העובדות מדברות נגדך, מר צורף.

http://www.faz.co.il/thread?rep=114728
[•] זה ברור שהמאסה הגדולה בנתה את התשתית למדינה
מישמעיש מנגן בטהובן9 (יום שני, 31/03/2008 שעה 22:59)

ואלה לא היו הסוציאליסטים ובני הקיבוצים. הבעיה היתה שהסוציאליסטים היו אומנם מיעוט אבל הם היו מלוכדים והיפר פעילים. הרוב הדומם והיצרני השאיר את הזירה הפוליטית לסוציאליסטים והרוויזיוניסטים לא הצליחו לגייס את האחרים. ככה נכבשה התנועה הציונית ע''י הקיצוניות הסוציאליסטית שלמרבה הצער גם עיכבה את הגשמת הציונות ויצירת מדינה. הדישדוש במקום היה מובנה באופי הסוציאליסטי והדישדוש הזה תפס את היהודים במצב בלתי אפשרי של מלחמת עולם והשמדה מצד אחד ומנגד ארגון ציוני נטול ביצים וחסר יכולת החלטה וביצוע. זו הטרגדיה הגדולה של היהודים, שהרוב השקט נשאר אדיש והאדישות הזאת אח''כ פוגעת בו בחזרה

http://www.faz.co.il/thread?rep=114761
בעיקרו של דבר זה נכון
עמיש (יום שלישי, 01/04/2008 שעה 9:45)

השאיפה להקמת בית לאומי ליהודים היתה תוצאה של המצב בגלות ולא רק אידאל העומד בפני עצמו.
הדרך להגיע למימוש היתה באמצעות תעמולה, הסברה וחינוך לעליה לארץ עקב העובדה כי הגלות הביאה לנוון וחידלון לאומי.
מטבע הדברים נושאי הלפיד האידאולוגי היו מעטים ונחושים ומאמציהם הביאו לכך שגם אנשים שהיו עסוקים בטובתם האישית בלבד (''פרנסה'') עלו לארץ ותרמו לבניית הקהילה היהודית המתחדשת.
גם היום אנשים עוברים או מהגרים למקום שבו יהיה להם טוב יותר מבחינה אישית כאשר המניע הרעיוני או הלאומי הוא במקום נמוך יותר בסדרי העדיפויות.
קשה להעריך כמה, אך רבים מאד מאלו שעלו לארץ בעשרות השנים האחרונות מחזיקים גם באזרחות הקודמת שלהם ואין להם כל צורך לחפש לעצמם אזרחות נוספת, רבים מאד מילידי הארץ להורים בעלי אזרחות זרה מקבלים את האזרחות הזרה של הוריהם באופן אוטומטי. קשה לי להאמין שעולים מארצות המערב ויתרו על אזרחותם הקודמת.
הדבר שונה לגבי ישראלים שמוצאם מארצות ערב ועד השנים האחרונות היה הדבר שונה גם לגבי עולים מארצות מזרח אירופה.
היום כשמדינות מזרח אירופה נפתחו לעולם הרחב או הצטרפו לאיחוד האירופי רבים מבקשים ומקבלים אז זכויותיהם כאזרחים באותן ארצות.

http://www.faz.co.il/thread?rep=114763
פייצל אולי תמך אבל נסוג
דוד סיון (יום שלישי, 01/04/2008 שעה 10:13)

1. פייצל אולי תמך בהצהרת בלפור. הוא אולי היה מוכן להגיע להסכם עם וייצמן על מי מקבל מה. אלא שבסופו של דבר הוא נסוג גם מההסכם עליו היה חתום (http://www.faz.co.il/story_4542).

2. הנטייה ללכת עם הצד הערבי היתה קיימת בממשל הבריטי עוד בימי המלחמה העולמית. אינני חושב שהנטייה הזאת היתה תלויה במספר היהודים שחיו כאן.

http://www.faz.co.il/thread?rep=114768
פייצל אולי תמך אבל נסוג
מאזין קבוע (יום שלישי, 01/04/2008 שעה 12:30)
בתשובה לדוד סיון

אסור להאמין בערבים.

http://www.faz.co.il/thread?rep=114778
פייצל אולי תמך אבל נסוג
סתם אחד (יום שלישי, 01/04/2008 שעה 19:51)
בתשובה לדוד סיון

גם הנטייה ללכת עם הצד הערבי היתה קיימת בשמאל הישראלי עוד בימי המלחמה העולמית. והיא הולכת ומתגברת מאז. אינני חושב שהנטייה הזאת היתה תלויה במספר היהודים או הערבים שחיו כאן, אלא יותר בתפיסת עולם האיגנוריסטית של מיטב אנשי הרוח השמאלנים.

http://www.faz.co.il/thread?rep=114877
אכן
מאזין קבוע (יום שישי, 04/04/2008 שעה 22:30)
בתשובה לסתם אחד


http://www.faz.co.il/thread?rep=115272
אני תומך באמירתך החזקה
סתם אחד (יום שלישי, 15/04/2008 שעה 17:13)
בתשובה לסתם אחד



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.