פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
(אמור סח) היכן איבדנו את התמימות?
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (שבת, 10/05/2008 שעה 21:45)


(אמור סח) היכן איבדנו את התמימות?

נסים ישעיהו



איזה נחת עשוי לחוש אזרח של מדינה בימים שראש ממשלת מדינתו נחקר בחשד לעבירות חמורות, והמערכת הפוליטית כולה נראית כערימת אשפה? אז מה אם יום העצמאות – בנסיבות האלה, זו לא סיבה למסיבה.


ימים אלו הם ימי ספירת העומר שעליה נצטווינו בפרשת השבוע (ויקרא כ''ג): טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. רש''י מזכיר בפירושו שמתחילים את ספירת העומר מהערב, שאחרת אין כאן תְּמִימֹת. כלומר, כדי לספור שבעה שבועות תמימים, שלמים, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, צריכים להתחיל לספור ממוצאי היום הראשון של פסח, ולא די להתחיל בספירה ביום הראשון של חול המועד בבוקר. הרמב''ן מדגיש כי תמימות פירושה לא חסר ולא יתר, אלא שלמות כפשוטה. אז כאשר מתעניינים בשלומה של התמימות אצלנו, השאלה היא אודות השלמות שלנו, האם עודה קיימת?

פרשת השבוע (פרק כ''א) נפתחת בפסוק: א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. מִכֶּפֶל האמירה לומדים חז''ל (יבמות קי''ד/א) ומובא ברש''י: אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים: הפשט הוא שהגדולים מוזהרים שלא לטמא את הקטנים בידיים, אבל אינם מוזהרים למנוע את הקטנים מלהטמא ביוזמתם. בפנימיות, להזהיר מתפרש במשמעות של זוהר; הגדולים צריכים לזהור, להאיר לקטנים בהתנהגות שתהווה עבור הקטנים דוגמא אישית של דבקות בדרך הישרה והטהורה. רעיון זה של להזהיר גדולים על הקטנים, מובא בחז''ל ביחס לעוד כמה מצוות אשר בהצטרפן יחד, הן כוללות את כל מצוות התורה; שבכל דבר ועניין, הגדולים מוזהרים על הקטנים. אם נרצה, זו כל תורת החינוך על רגל אחת – הגדולים מוזהרים שלא להכשיל את הקטנים, ומעבר לכך – אף יתנו דוגמא אישית חיובית.

שורות אלו נכתבות ביום בו חוגגים שישים שנות עצמאות למדינה. בכל קנה מדה, מה שנעשה כאן בשישים שנות – זכאי לחסות תחת ההגדרה של נס, ולכאורה אכן יש על מה לחגוג. אלא שהאוירה הכללית – בהתרשמות אישית של הכותב, אינה חגיגית כל כך ואולי אפילו להיפך. כאילו, גם מי ששמחים על הקמת המדינה והמשך קיומה, לא ממש בטוחים אם זו המדינה שהם רוצים. גם לא בטוחים שהמדינה הזאת – שלא בטוח שאותה רוצים, תמשיך להתקיים לאורך זמן או שמא, חלילה וחס, היא חיה על זמן שאול. במלים אחרות, בצד המפעל האדיר שנוצר פה בשישים שנות – יש מאין, ההרגשה היא שבמקביל מתחולל תהליך מואץ של אבדן אמון כללי במנהיגות, בדרך, ולפיכך גם בקיום העתידי.

כאמור, הימים הם ימי ספירת העומר וכבר דיברנו בעבר על משמעות העובדה ש(המועד המקורי של) יום העצמאות חל בשבוע השלישי, השבוע של מדת התפארת בספירת העומר, וביום העשרים – יסוד שבתפארת. השנה זה יוצא בשבת ועל כן הוקדמו החגיגות ליום השמונה עשר, נצח שבתפארת. הסברנו שספירת התפארת עניינה הוא הקשר שלנו עם הקב''ה באמצעות התורה הקדושה, ויסוד שבתפארת זה שמירת הברית שבינינו לבין הקב''ה על הארץ, באמצעות הדבקות בתורה. ספירת העומר, זו מצווה שמלווה אותנו בכל הימים שמפסח עד שבועות, וכל ימי חודש אייר נספרים בספירה זו. 'אייר' זה ר''ת 'אני י­' רופאך'. בפשט, המשמעות החינוכית של ספירת העומר היא שמייחלים לקבלת התורה בחג השבועות וסופרים את הימים בקוצר רוח. בדיוק הפוך מטבלת יאוש המוכרת לרבים.

בפנימיות, קשה להפריז במשמעות החינוכית של ספירה העומר. ממנה אנחנו אמורים להפנים את הרעיון שיש לספור את הימים אחד לאחד ולבחון אם - עד כמה, ובאיזה תחום אישיותי - אני מתקדם היום. ממנה גם למדים אחריות אישית – שהרי מצווה זו מוטלת על כל יהודי כפרט, שאם דילג בטעות אפילו על ספירת יום אחד, שוב אין כאן שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת שהתורה ציוותה עליהן. וכך בכל מהלך חיי האדם – כל יום הוא יום שיש לספור ולהאיר (מלשון מאירים כספירים) על ידי הוספה באהבת ישראל ואהבת ה'. ואם חסר יום אחד בספירה, אם יום אחד לא התאמצנו להוסיף באהבת ישראל וכו', נפגמה התמימות וכבר אין כאן שלמות של ספירה. וכאמור, הכל בתודעה של אחריות אישית יומיומית.

ככה זה במצוות התורה. האחריות היא אישית ולא רק על האדם ביחס לעצמו, אלא גם ביחס לזולתו – להזהיר גדולים על הקטנים. אצלנו למרבה הצער, לא חוקי התורה מנהלים את חיינו. אמנם לכאורה הרעיון של 'אחריות אישית' קיים גם בספר החוקים של המדינה, אבל הרעיון של להזהיר גדולים על הקטנים, לא כל כך. האם זהו שורש אי הנחת שחשים רבים ביום העצמאות השישים?

אחריות אישית בערבון מוגבל מאד

האחריות האישית שמטילה התורה על כל יהודי, תקפה בין במצוות עשה ובין במצוות לא תעשה. בין באזהרה שהגדולים לא יִטַּמְאוּ בעצמם ולא יטמאו את הקטנים, ובין בציפיה מהגדולים לשמש דוגמא אישית זוהרת עבור הקטנים. והאחריות היא כלפי מעלה, כלפי הקב''ה מצווה המצוות. כך גם האחריות האישית שיש לאדם בספירת הימים – ימי העומר ובכלל – אינה עניין לבית דין של מטה, אלא לאיכות הקשר שבין היהודי ובין אלוקיו. כאמור, אצלנו בחרו לבנות מערכת חוקים בלי קשר לחוקי התורה. בעבר עמדנו לא אחת על הפער הערכי והאיכותי התהומי, שבין חוקי התורה לחוקים אחרים, אבל המכנה המשותף שלכאורה קיים בכל זאת בין חוקי התורה לבין מערכת חוקים כלשהי, הוא במימד האחריות האישית. אלא שזה רק לכאורה, וננסה להסביר.

כאמור, האחריות האישית המוטלת על כל יהודי בפרשת השבוע שלנו ובתורה בכלל, היא לאיכות הקשר שבינו ובין אלוקיו. מי שקשר זה חשוב לו – ישקיע בטיפוחו ככל יכולתו, ולזה מצפה ומדריכה אותנו התורה. לא הפחד מעונש מניע אותנו, וקיומו או העדרו של איום בעונש, אינו נכלל בשיקולים של היהודי העמל על טיפוח הקשר הזה. לעומת זאת, מה יניע אדם להכפיף עצמו למערכת חוקים אנושית, מלבד הפחד מפני עונש? הרי במימד האנושי – אם לא נתפסת בביצוע עבירה, כאילו לא עברת אותה. הצליח לך. מה שאין כן במימד האלוקי של חוקי התורה – שיקול זה אינו אמור להתקיים כלל, כאמור.

מכאן נוכל להתחיל להבין לא רק את אי הנחת השורר במחוזותינו לסיכום שישים שנות, אלא אולי גם את הגורם הרעיוני והמעשי שהביא לחוסר נחת זה. לכאורה, במבט פשטני, איזה נחת עשוי לחוש אזרח של מדינה בימים שראש ממשלת מדינתו נחקר בחשד לעבירות חמורות, והמערכת הפוליטית כולה נראית כערימת אשפה? אז מה אם יום העצמאות – בנסיבות האלה, זו לא סיבה למסיבה. אבל זה רק במבט פשטני כאמור, להסביר את אי הנחת המיידי. כי הבעיה מתחילה הרבה קודם – במימד האחריות האישית, שאינה מוטלת על הנבחרים כל עוד במעשיהם ובמחדליהם הם פוגעים רק באזרח הקטן. אחריות כזאת נדרשת מהם רק ביחס למה שמכונה שלטון החוק. אבל כל עוד לא נתפסו במעידה קשה, קבלת שוחד למשל, הפוגעת בשלטון החוק – הם רשאים להמשיך במעלליהם.

אני מקווה שאיני חשוד כאוהד של מר אולמרט, אבל אין בי אפילו טיפה של שמחה לאידו. לפני כמה שנים קראתי ידיעה חדשותית שממנה הסקתי מה שהסקתי לגבי מר אולמרט, ובעיקר הבנתי את המושג 'חיבור הון ושלטון'. אינני זוכר אם הוא היה אז שר התמ''ת או כבר החליף את מר נתניהו במשרד האוצר, אבל היה טקס הנחת אבן פינה לאיזה מפעל בצפון הארץ בהשתתפות מר אולמרט כנציג הממשלה כמובן. כמקובל ביוזמות כאלו, היזם קיבל מהמדינה הלוואות נוחות ומענקים, והתחייב להעסיק כך וכך עובדים במשך כך וכך שנים. במקביל התקיימה במקום הפגנה של אנשים שהגיעו מהדרום ומחו על שהיזם אשר קיבל מהמדינה תנאים דומים להקמת מפעל בדרום – סגר את המפעל שהקים שם מיד בתום תקופת ההתחייבות, וזרק אותם לרחוב... כעת הוא עומד לקבל מהמדינה, ממר אולמרט, תנאים דומים למה שקיבל בעבר וכו'. נו, חשבתי לעצמי, כשמדברים על שחיתות – הנה דוגמא מופתית.

אלא שזה לא משהו שניתן בגללו להעמיד מישהו לדין. הרי לא היתה פה פגיעה בשלטון החוק, רק באנשים פשוטים. ויותר מזה, גם אם הוכח שאיש רשות – נבחר ציבור או ממונה – פעל בזדון לעשוק אזרח, במנעו ממנו את המגיע לו על פי חוק – היתר בניה למשל, בית המשפט עשוי ליתן סעד לאזרח אם יהיה לו כח וכסף להלחם על זכויותיו, אבל משרת הציבור לא יידרש ליתן את הדין על הנזק הכלכלי והאחר שגרם לאזרח שומר החוק. אז כעת, אם יוכח בבית המשפט שמר אולמרט פגע בשלטון החוק, הוא ייאלץ לשאת בעונש, שהרי נדרשת ממנו אחריות אישית על נקיון כפיו. ומה על אחריות אישית של הגדולים ביחס לקטנים?

העדרה של אחריות אישית, אינו חידוש של השנים האחרונות ואף לא של העשור האחרון. רק שלאחרונה נראה כי פגיעתה באזרחים מורגשת יותר, ואי הנחת גובר והולך. זה נראה כאילו שהנבחרים בפרט ומשרתי הציבור בכלל – או בלשון חז''ל, הגדולים – לא רק שאינם מסייעים לקטנים, לא רק שאינם מזהירים אותנו בזוהר יקרות של התנהגות מוסרית ומתחשבת, הם עוד מרשים לעצמם יותר ויותר לעשוק את הקטנים ולזלזל בהם. אז מה הפלא שלא ממש שמחים ביום העצמאות? הגיע הזמן שנדע לדרוש מהם אחריות אישית גם ביחס לאזרח הקטן, ואז אולי תהיה סיבה לשמוח בעצמאות.

כי באמת הגיע הזמן שיהיה רק טוב ליהודים.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי