הדברים נכתבים בעקבות ''ריאיון'' במרקע הטלוויזיה, בו מר דני קושמרו חקר את בנימין נתניהו אמש (22 למאי 2008) בערוץ 2 בין השעות 20:13-20:12 בערך, על אודות דעתו של המרואיין בנושא המו''מ עם סוריה ומשנתו המדינית.

הריאיון נערך בברוטאליות מצד המראיין, תוך כניסה חופשית לדבריו של המרואיין והפסקת דבריו לפני גמר משפט, כמו גם קטיעת המשך הדברים החשובים שניסה לומר המרואיין, בעודם באיבם.

אז במצב כזה, כשישאל אותך המראיין שאלה ארוכה ומורכבת, על כל נושא שהוא – ואפילו בנושא העומד ברומו של עולם, ויבקש תגובתך הנחפזה כשהוא – המראיין - זחוח כמנצח תוך פזילה לשעונו – אמור לו בשיא הנחת:
''אדוני מתבקש לחזור על השאלה''.
המראיין כמובן ישמח לחזור על דבריו, יש להניח כי גם תוך כדי השחלת דעתו כאילו במקרה, ובגמר החזרה, הרי התשובה כבר מצויה על דל שפתיך... אך אתה – קח שוב אוויר, התגבר ואמור לו:
''שאלה טובה, אך מה דעתך על הבהרתה וחידודה?''
גם זאת המראיין המאותגר ישמח לעשות, לא מן הנמנע - תוך עקיצות ברורות כלפיך ובעיקר כלפי דעותיך שטרם נאמרו, ואתה תעשה למראיין קצת נחת, ולא בחטף ולא בלחץ – אלא אט אט ותוך בחירה קפדנית של המלים, עם נכונות להפסיק מיד בסוף כל מילה – ותשיב את תשובתך.

כי לפעמים השאלה מדברת בעדה.

כך היה עם הריאיון הקצרצר של אמש: לשאלה מה ההבדל בין אולמרט החשוד בפלילים מזה כמה שנים בכהנו כראש ממשלה, לבין נתניהו שנחשד כי נותרה במרתף ביתו סיכת ביטחון מעוטרת בצבע ירוק-סגול עם צ'ופצ'יק – לא צריך כלל לתת תשובה.

התשובה ידועה לכולם.

כאן עצם ההשוואה היא הממחישה את ההבדלים.

אז שהשאלה – ראוי כי היא תישאל שוב, ובצורה קצת אחרת, ועוד פעם, ואז, אם באמת ירצה המראיין לקבל תשובה או חלק ממנה – שיואיל לשתוק ולהמתין בסבלנות ובנימוס.

ואם לא – אז לא, כי המאזינים בין כה יודעים ומבינים...

---