על הסיר הטוען שהקומקום שחור

אינני יכול להגיד שאי-פעם סימפטתי את אהוד אולמרט. אבל עכשיו אני כמעט מרחם עליו.

לא נעים לראות איך עטים עליו, כמו תנים וצבועים על גווייה.

וזה גם מעורר כמה מחשבות.

האם אולמרט היה אדם יחיד בגן-עדן זה? בהחלט לא. הסיפורים על המעטפות, הסיגרים והסוויטות במלונות-פאר כובשים את הדמיון, אך הנהנתנות של אולמרט אינה שונה מזו של בנימין נתניהו ואהוד ברק. כשברק מאשים את אולמרט, הוא דומה - כדברי פתגם האנגלי - לסיר הטוען שהקומקום שחור.

נתניהו חי כנסיך בבתי-מלון יקרים על-חשבון נדבנים שאינם מבקשים כמובן תמורה, שכל משאת-נפשם היא לאפשר לו לחיות חיי-מלכים. ואילו ברק - אחרי עשרות שנים של שרות כקצין על משכורת לא מי-יודע-מה, ואחר-כך כחבר-ממשלה על משכורת דומה, נעלם לזמן קצר וחזר משם כאדם עשיר. הוא קנה דירת-פאר באחד הבניינים היקרים ביותר בתל-אביב, בניין שהוא סמל לעושר ראוותני. איך מתעשרים כל-כך בזמן כל-כך קצר? האם בעזרת הקשרים שנרכשו בשרות המדינה?

אולמרט עצמו היה חלוץ השיטה הזאת. עוד כפוליטיקאי זוטר, כאשר אך גמר את לימודי המשפטים, עשה הון תוך שימוש בקשרים שרכש כעוזר פרלמנטרי עם מוסדות השלטון ומנהליהם.

ככל שמתהדקים הקשרים בין הון ושלטון, ככל שגוברת הקירבה בין אילי-הון מקומיים וזרים לפוליטיקאים וקצינים, כן גוברת השחיתות. זהו תהליך כמעט אוטומטי.

מה זה אומר על הפוליטיקאים שלנו? דבר פשוט: איש מהם אינו מנהיג.

מנהיג אמיתי אינו סתם אדם שיש לו מטרה. מנהיג הוא אדם שיש לו מטרה אחת ויחידה.

במקרה הטוב זוהי מטרה חיובית, שהוא מקדיש לה את חייו. במקרה הרע זהו השלטון עצמו. אך בכל מקרה: מנהיג אמיתי מסור לחלוטין למטרה שהציב לעצמו, ואין לו מטרה אחרת בחיים - לא כסף, לא הנאות, לא חיי מותרות.

כזה היה דויד בן-גוריון, וכזה היה מנחם בגין. הם לא חיו ''חיים צנועים'' ולא ויתרו על מותרות - פשוט לא היה להם עניין במותרות, לא בכסף ולא בהנאות-החיים. זה היה טפל בעיניהם. מהרגע שפקחו את עיניהם בבוקר ועד שעצמו אותן בלילה, שום דבר לא עניין אותם חוץ מהמטרה שהציבו לעצמם. אפשר לצרף לרשימה זו את יצחק רבין.

סולם-הערכים של סתם פוליטיקאי שונה לגמרי: הוא רוצה להגיע לשלטון כדי ליהנות מהכוח והמנעמים שהוא מקנה. השלטון הוא אמצעי. מנעמי השלטון - כסף, מותרות, מסעדות-פאר, מלונות-יוקרה - הם המטרה.

לפי הגדרה זו, כל יבול הפוליטיקאים בקציר האחרון – משה דיין, עזר וייצמן, שמעון פרס, שני האהודים ובנימין נתניהו - הם פוליטיקאים רגילים.

אצל אולמרט הבעיה היא חריפה במיוחד, בגלל הרקע האישי שלו.

אנשים שואלים את עצמם: בשביל מה הוא היה צריך את זה? האם לא עלה על דעתו שבסופו של דבר הכול יתגלה, שידידיו ומעריציו ינטשו אותו? האם היה כדאי לו לסכן את כל עתידו בגלל חופשה באיטליה, סיגרים, שעונים יקרים, סוויטות מפוארות בבית-מלון ושדרוג בטיסות?

לתנאים שבהם גדל בנעוריו יש, מן הסתם, חלק חשוב בהתנהלותו בבגרותו. הוא גדל בשנות ה-‏50 בשכונה של תנועת החרות בבנימינה. זאת הייתה שכונה דלה, ובני המושבה, שהיו שייכים ל''ישוב המאורגן'' התייחסו בהתנשאות לתושביה. ילדים יכולים להיות אכזריים מאוד. באותם הימים עוד הייתה תנועת החרות רחוקה מהשלטון ומהקונסנזוס הלאומי, אנשיה נחשבו עדיין ל''פורשים'' שנואים.

כאשר איש בעל רקע כזה עולה בסולם הפוליטי, האפשרויות המתגלות לו עלולות לשכר אותו. שפע של פינוקים וחנופה נמצאים בהישג יד. הוא צריך רק לקחת. וכאשר בא יהודי אמריקאי ''גלותי'', שנורר מקצועי, שנחשב לו לכבוד גדול לתמוך בו, ומציע לו כל טוב - הפיתוי הוא גדול.

יש לעניין עוד זווית, המיוחדת לאולמרט. אולי בגלל היותו שייך לדחויים בילדותו, הוא זקוק נואשות לחברים. להרבה חברים, כל הזמן חברים. חברים שיעריצו אותו, רצוי אינטלקטואלים ו/או עתירי ממון וכוח המעריכים ואוהבים אותו.

הוא אהב לפנק את חבריו, לקח אותם איתו לכל אשר הלך, לנסיעות ולחופשות. הוא השפיע עליהם חום וקסם, חיבק אותם, טפח להם על השכם, הקדיש להם זמן ותשומת-לב. גם זה היה חלק ממנעמי השלטון.

אחד החברים - עורך-הדין אורי מסר, מתייסר בייסורים קשים. לא על כך שהפר את החוק. לא על כך שפגע בנורמות היסודיות של מוסר ודמוקרטיה. אלא על כך ש''הלשין'' על חבר (או, כדבריו, ''השתנקר''). כמו ילד בבית-ספר: לא מלשינים למורה. הוא מתענה. הוא לא ''פסיכי'', כפי שנטען, אלא ''מיוסר'' מזה שבגד.

צד אחר לעניין: היחסים בין אולמרט ומוריס טלנסקי, האיש שהביא לו את המעטפות עם הכסף.

טלנסקי התייחס אליו כעבד אל אדוניו. אולמרט התייחס אליו עם עבור זמן כאל משרת. כמעט ואמרתי: כשליט קולוניאלי ליליד נחות.

ולא בכדי. ישראלים רבים מתייחסים אל יהודי העולם כאילו היו נתינים במושבה, החייבים לשרת ולממן את אצילי ארץ-האם. בחשבם ובדברם על יהודי אמריקה, הם חוזרים בלי-משים על סטראוטיפים אנטישמיים. טלנסקי מתאים היטב לסטריאוטיפ הזה.
כך התייחס אליו אולמרט, וכך התייחס טלנסקי אל עצמו. כשאולמרט בא אליו בארצות-הברית וכיבד אותו בנוכחותו, לעיני שכניו ומכריו היהודים, זה העלה את מעמדו, ועל כך היה מוכן לשלם - ולשלם הרבה.

שאלה מתבקשת: מדוע פורצות השערוריות הקטלניות כאשר מנהיג עושה צעד לקראת השלום, או לפחות מעמיד פנים כאילו הוא עושה צעד לקראת השלום?

אינני חושב שיש כאן קונספירציה. בדרך כלל אינני נוטה להאמין בקונספירציות, למרות שלפעמים יש גם כאלה.

אבל כאן יש לנו, לדעתי, תופעה יותר עמוקה. התאוצה של המערכת הקיימת היא לעבר כיבוש, התפשטות ומלחמה. לכן, כאשר יש שערוריית-שחיתות של מנהיג החותר לכיוון זה, השערורייה נחנקת באיבה. כאשר השערורייה פוגעת במנהיג העושה משהו בכיוון השלום, היא מתפתחת וטופחת.

כך קרה לשערוריות של שרון ערב ההתנתקות מעזה. כך קורה לשערורייה של אולמרט כאשר הוא מעז לדבר על שלום עם סוריה והתנתקות מרמת-הגולן.

הלורד אקטון אמר, כידוע, שהשלטון משחית, ושלטון מוחלט משחית באופן מוחלט. על משקל זה אמרנו שהכיבוש משחית, וכיבוש טוטאלי משחית באופן טוטאלי.

אהוד אולמרט הוא תוצר אופייני של הציניות וההפקרות שפשו בארץ ב-‏41 שנות הכיבוש.

אין זאת אומרת שלא הייתה שחיתות גם לפני כן. הייתה גם הייתה.

לדעתי נולדה השחיתות יחד עם המדינה, ולא במקרה. דיברו הרבה על הנכבה לרגל יום-העצמאות ה-‏60, אבל תמיד מתעלמים מהתופעה שנתלוותה לנכבה: הגניבה אדירת-הממדים של הרכוש הערבי.

בתהליך הבריחה והגירוש במלחמת 1948, נטשו בין 100 אלף ל-‏150 אלף משפחות ערביות את בתיהן. רבים מהם גרו בחושות, אך לא-מעטים גרו בבתים מפוארים ביפו, בירושלים ובחיפה. מה קרה לתכולת הבתים? לרבבות השטיחים היקרים, הכורסאות, המקררים, הארונות, הפסנתרים? לאן הגיעה תכולת החנויות והמחסנים?

הם נעלמו.

מעט מכל אלה הגיעו למחסנים ממשלתיים וחולקו לעולים חדשים. מעולם לא ראיתי דו''ח על כך. הרוב העצום פשוט נגנב.

בדרך כלל לא על-ידי החיילים הקרביים שכבשו את המקומות. אלה כבשו ועברו הלאה. אבל אחריהם באו הג'ובניקים, אנשי התחבורה והאפסנאות, הפרוטקציונרים של השלטון וסתם שכנים זריזים, שבאו בטנדרים ובמשאיות והעמיסו מכל הבא ליד.

זה לא היה סוד. ידענו זאת ודיברנו על זה בזמן אמת. במשך שנים אפשר היה לפגוש את הספות והכורסאות מחופות הקטיפה בסלונים, בבתים פרטיים ובמשרדים. אבל התופעה לא נחקרה מעולם, ולאחר מכן הושתקה ונדחקה.

דיברתי על כך כמה פעמים בכנסת. הזכרתי את הסיפור התנ''כי על עכן שאחרי כיבוש יריחו הפר את פקודת ה' שלא לבוז ביזה. כעונש על כך הובס ישראל בקרב. חָטָא, יִשְׂרָאֵל, וְגַם עָבְרוּ אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם; וְגַם לָקְחוּ, מִן-הַחֵרֶם, וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ, וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם (יהושע ז', יא). יהושע בן-נון הוציא את עכן ואת כל משפחתו להורג בסקילה. הוא דגל ברצח-עם, אך התנגד לשחיתות.

גניבת הרכוש הנטוש בריש גלי בידי יחידים פרצה את האתוס שהיה מקובל לפני קום המדינה. ההדחקה וההכחשה הגבירו את הנגע. אבל השחיתות הגדולה, שאת פירות-הבאושים שלה אנחנו רואים עכשיו בכל כיעורם, אכן החלה עם הכיבוש בשנת 1967.

הכיבוש מושחת ומשחית מעצם מהותו. הוא שולל את כל זכויות האדם, גם זכותו על רכושו. הוא יוצר אווירה כללית של הפקרות בשטחים הכבושים. הוא מעשיר את הכובש וכל מי שקשור בו. הוא יוצר אווירה של ציניות מופקרת, אווירה של ''הכול מותר''. אווירה כזו אינה נעצרת בקו הירוק. היא חודרת אל תוך מדינת הכובש וגורמת לריקבונו.

אחת התוצאות היא מנהיג כמו אולמרט.

---