אם היו שואלים אותי איך אני מגדיר את הספר הזה בשתי מילים, הרי שהייתי משתמש בפסוקו של פרופסור גדעון קרסל שאמר לי ''בפוסט מודרניזם – הכל הולך''. כל כללי המשחק, כל כללי הכתיבה המדעית, כל כללי המחקר – זרוק אותם לים. החוקר הופך ממתבונן אוביקטיבי שאוסף עובדות ומהן בונה תאוריה - לבעל אידאולוגיה מראש שאוסף רק את העובדות שמתאימות לרעיון שלו (עובדות שאינן מתאימות לו – זורק). הוא קובע מהימנות של מחקרים בכל התחומים שבעולם בלי שהוא עצמו יבין משהו בהם (הוא קובע מהימנות של מחקר ביולוגי מבחינה ביולוגית ולא מבחינה סוציולוגית ומאשים את כותבת המחקר בהטיה פוליטית של המחקר הביולוגי כלומר בזיוף התוצאות או בעריכת מחקר שלא עומד בקריטריונים המדעיים הביולוגיים – וכל זה רק כי המסקנות של המחקר הזה לא מסתדרות עם התאוריה ההיסטורית-אנתרופולוגית-סוציולוגית שלו). אין לו שום מחויבות להגיון והסתירה הפנימית היא כנראה מה שהוא מחפש (אם המחקר הגנטי לגבי הקשר בין היהודים איננו נכון מבחינה ביולוגית אז איך הוא יכול לטעון אחר כך שהוא מחקר בביולוגיה מסוכנת? אם הוא לא נכון – איך הוא יכול פתאום להפוך למסוכן?). כל מי שאיננו בדעתו מוכנס למרכאות (כנראה שזו איזה מין שיטה של דה-לגיטימציה) והוא קובע את דעתו על כישוריהם של חוקרים אחרים לפי דעתו הפוליטית. כך קורה שכל מי שמחזיק בדעותיו הוא ''מבריק'' או ''פורץ דרך'' בעוד שאנשי הצד השני הם ''חוקרים מטעם'', רודפי כבוד, כאלה שמקריבים את האמת על מזבח טובות הנאה. הוגי הדעות והמשפטנים החשובים ביותר כותבים לא את מחשבותיהם אלא מה שהשלטון כנראה רוצה לשמוע כדי שיקבלו פרס ישראל (זה ממש כתוב בסוף) ו''מחקרים'' שבאים מאנשים שהם בדעתו הופכים מיד לאמת (גם אם המחברים שלהם בעצמם התנערו מהם. וראה מקרה בני מוריס ומנין הפליטים הפלסתינים) ועוד ועוד כהנה וכהנה.
כל האמור בקטע הקודם מהווה את הביקורת העיקרית על הספר המקומם הזה של פרופסור זנד. זה נראה כאילו הוא חושב שהקורא הוא מטומטם ולכן יתעלם מציטוטים מטעים או סתם שיקריים (כלומר יש בספר ציטוט מחוקר מסוים וכשהולכים לבדוק מה הוא אמר מסתבר שזנד המציא חלק מהדברים ובמקור בכלל לא נאמרו הדברים המצוטטים), או שהוא מוציא דברים מהקשרם, או מקצץ בדברי החוקר כך שדבריו יתאימו לתיאוריה שלו ועוד כהנה וכהנה. מאחר ואני אינני היסטוריון (וכבר שמעתי טענות שבגלל זה אינני מסוגל להעריך את ספרו ''פורץ הדרך'' של פרופ' זנד). חיפשתי מה אומרים היסטוריונים אחרים על הספר ומצאתי את מאמרו של פרופ' ישראל ברטל (פרופסור להיסטוריה של עם ישראל המתמחה במיוחד בדורות האחרונים) בעיתון ה''ארץ'' – וראה זה פלא גם הוא מזהה ציטוטים לא נכונים, עיוות מחקרים קיימים והצגתם כאיזה אמת חדשה וכדומה.
כל הדברים הללו אינם דברי הביקורת היחידים שעולים למקרא הספר ובהמשך המאמר הזה אנסה להביא את דברי הביקורת הללו כאשר חלק מהביקורת היא על נושאים כלליים וחלק על פרטים משניים המופיעים בספר.
ביקורות כלליות
האיש יודע לכתוב בצורה מעניינת ומעצבנת – מה שמכריח את הקורא להגיב ולחשוב, מה שמהוה אולי את הדבר החיובי היחידי שאני יכול להגיד על הספר הזה. הדברים הם כל כך מקוממים עד שאתה רץ לבדוק את המקורות שהוא מסתמך עליהם, מחפש בספרי היסטוריה שונים ומשונים (בעברית ובשפות אחרות, ספרים של יהודים, ישראלים וגם כאלה שאינם בדיוק יהודים) ומנסה לענות על הטענות של פרופ' זנד. מהבחינה הזאת השיג כנראה הספר את מטרתו: הוא מכריח את הקורא להתמודד, לחקור ולדרוש או במילים אחרות להפעיל את המוח. לכן אפשר להמליץ על הספר הזה כתרגיל אינטלקטואלי טוב מאוד.
אין ספק שהוא השתמש במאגר עצום של מקורות (יש בספר הזה 568 מראי מקום וזה מכובד מאוד). אחרי עיון קצר מגלים מהר מאוד שלא תמיד יש קשר חד ערכי בין הציטוט בספר של זנד והמקור, או שהדברים מעוותים וסתם שיקריים.
הערעור הגדול ביותר על התאוריה שלו הוא הענין הגנטי: אם לא היה בנמצא עם ישראל כפי שהוא טוען, ובעצם רוב היהודים בעולם נוצרו לא על ידי התרבות מאבות קדומים אלא על ידי גיור והתגיירות הרי שאין ליהודים רקע גנטי דומה. אבל לטענתו של האנתרופולוג הפיזי של רשות העתיקות – ד''ר יוסי נגר - הרי:
הגרעין שהקים את המדינה היהודית החדשה (הכוונה להקמת בית שני והקמת המדינה החדשה על ידי גולי בבל שחזרו) בימי הבית השני הוא הוא ראשיתו של העם היהודי כפי שהוא מוכר כיום והוא שונה מהאוכלוסיה הישראלית שקדמה לו בתקופת הברזל. מבחינה תרבותית עברו היהודים שינוי גדול בבבל (שינו את הכתב, את לוח השנה, נפטרו משרידי האמונות האליליות, והחליפו את עבודת המקדש בתפילה). גם מבחינה ביולוגית עברו שינוי גדול (גולי בבל התחתנו עם גויים בגלות והדבר כנראה הפך לתופעה שכן עזרא ונחמיה מתיחסים לענין בכובד ראש ומחוקקים חוק שמחייב סילוקן של כל הנשים הזרות הללו). העם היהודי המתחדש צמח מתוך גרעין קטן שכלל בעיקר את בני השבטים יהודה, בנימין ולוי, ונספחה אליו קבוצה קטנה של נוכרים בהם נשים שלקחו היהודים בעיראק ובכנען. גרעין זה הלך וגדל בתקופת הבית השני עד שנפוץ שוב בעולם כולו. המוצא המשותף של קהילות ישראל בכל התפוצות מגרעין זה הוא הסיבה לדמיון הגנטי שקיים היום בין היהודים ברחבי העולם כולו. מרבית קבוצות היהודים – כך נמצא - דומות זו לזו מבחינה ביולוגית יותר מכפי שהן דומות לגויים בארצות מוצאם.
אדון נגר מדגיש שהיהודים האשכנזים דומים מאוד ליהודים העיראקים דווקא אך הוא גם מסייג ואומר שבמקרה של עיראק יש גם דמיון בין היהודים-העיראקים לתושבי עיראק שאינם יהודים. את העובדה הזאת הוא מיחס לכך שגם במקור (בימי האבות) היו היהודים מעיראק כך שמרכיב זה רק קיבל חיזוק בזמן שהותם בעיראק (הלא היא בבל של אז) בגלות נבוכדנצר. כלומר זה מחקר אחר מזה של אותה פרופסורית אליה מתייחס זנד כך שאינני מבין מהיכן הוא לוקח שמחקרה היה לקוי ולא עמד בקרטריונים מדעיים (גם זאת שטות שכן בעיתון המדעי הנחשב ביותר בעולם – נייצ'ר - קיבלו את המאמר הזה כך שלא ברור מהיכן הוא לקח שהוא איננו עומד בקרטריונים המדעיים. או אולי הוא חושב שגם עורכי נייצ'ר משתתפים בקנוניה הנוראה של הציונים ולכן הכשירו את המחקר הזה). מספר העבודות והמחקרים שהחלו לעסוק בנושא הזה הולך וגדל וראה זה פלא כל הזמן נוספים עוד ועוד מחקרים שמרמזים על אותו דבר: יש ליהודים קרבה גנטית ביניהם (לפחות מבחינת הזכרים או במילים אחרות – שכיחות המוטציות בכרומוזום Y) ונראה שמוצאם מהכורדים או מקבוצה אחרת באזור עיראק (וראה זה פלא – אברהם שלא היה ולא נברא אכן בא משם ושורשיו היו שם. אבל זה כמובן מקרה, ובכל מקרה לא צריך להפריע לתאוריה עם עובדות ביחוד כאשר אפשר להגיד שהיא לא נכונה (כלומר: ביחוד כאשר אדון זנד לוקח לעצמו חרות להיות גם מומחה בינלאומי לגנטיקה).
אם כל הספורים שלו על היסטוריה מומצאת על ידי הציונים, ועל ידי עמים ו/או קבוצות אחרות הרי שיש לבחון באותה אמת מידה גם את הפלסתינים. לפי מיטב הבנתי הם היום עוסקים בכך במרץ ובונים עולם היסטורי חדש: הראשונים בא''י היו ערבים כנענים משנת 3500 לפני הספירה [זה ממאמר של האימאם של הר הבית], מוצאם של הפלסתינים הוא מהפלישתים, בית המקדש היהודי לא היה ולא נברא וליהודים אין שום קשר להר הבית ועוד ועוד פנינים של היסטוריה מומצאת שאמורה לעזור להם לבנות זהות ותחושה של עם. זה מביא לכל מיני מסקנות (כמו אצל היהודים לפי שיטתו של מר זנד) רק שמר שלמה זנד לא שמע על זה ואצלו זה בבחינת הס מלהזכיר. שלא לדבר על האיסלאם בכלל שרואה בכל א''י מרחב מקודש שלהם (מכוח ספורים היסטוריים מחוסרי כל שחר) ולכן בעצם אין אפשרות להידבר איתו על הסכמה או כל דבר אחר (שכן מוחמד אמר - שא-שאם תכבש למוסלמים על ידי אללה ולכן היהודים כאן בעצם לא צריכים להיות וגם אין להם בכלל זכות לבנות כאן מדינה. יש גם טענות שכל א''י היא בכלל הקדש מוסלמי ואז בטח שאין לנו מה לחפש כאן) – אבל משום מה שלמה זנד את זה לא שמע או לא ראה או לא רצה לראות. גם ספורי ירושלים וקדושתה למוסלמים מבוססים – לפי שיטתו של מר שלמה זנד – על ספורים מומצאים בני הדורות המאוחרים ומוחמד בעצמו בכלל התנגד לקדושתה של ירושלים והחליף עומר התנגד להתיחס לירושלים כמקום קדוש שכן המוסלמים הצטוו להתפלל רק למכה. מכאן שלפי שיטתו של מר זנד היינו אמורים לבוא ולומר שלמוסלמים אין בכלל מה להגיד בירושלים – אבל אצלו בספר זה הפוך.
יש עוד טעון כללי נגדו (אם כי אני מודה שהוא חלש מאוד – אבל לא יכולתי להתאפק): לפי הספר הזה כל ההיסטוריונים, רוב הארכיאולוגים, רוב האנתרופולוגים, הגנטיקאים כולם מכורים לממסד של מדינת ישראל וכולם עושים את מלאכתם רמייה חוץ מכמה גיבורים שיודעים לצאת למלחמה על האמת ולכן מוקצים מחמת מיאוס. אם באמת זה המצב למה הוא איננו עושה כאן מחקר לפי כל הכללים ומוכיח שטענותיו מקוריות? מקוריות איננה סתם ספורים, ואומץ מדעי זה לקחת את הכלים הקיימים (הכוונה לכלי המחקר ודרכיו) ולא להרסם אלא ההיפך: לעבוד לפיהם ולהוכיח את טענתך – ולו גם נגד כל העולם. אי אפשר להאשים מחנה אחד במחקרים מכורים וליחס למחנה שלך אמירת אמת כאשר הכלים שלך (לפי דבריך) אינם כלים מדעיים אמיתיים.
מבחינת העניינים הכלליים אפשר לבוא ולומר שיש כאן לפנינו עוד פרי ביאושים של הפוסט מודרניזם. הפוסט מודרניזם נוצר בשנים האחרונות מתוך התפיסה (שמקורה כנראה בפיזיקת הקוונטים שבה מציאות החוקר משפיעה על תוצאות המחקר) שאין בנמצא חוקר אוביקטיבי שכן כל חוקר הוא תוצר של סביבתו החברתית ולא משנה באיזה תחום הוא עוסק אבל בטח ובטח בתחום של מדעי הרוח והחברה. לפי כך הרי שכל חוקר יכול לשחק בעובדות איך שמתחשק לו ובכך ליצור אמת חדשה.
אפשר היה לקבל את טענתו המרכזית שמקור היהודים בעולם הוא לא ביהודי א''י של המאה הראשונה או השניה לספירה אם באמת לא היו נשארים יהודים (כיהודים) בא''י. אבל מחקרים רבים מלמדים שישוב יהודי רצוף (לפעמים גדול יותר ולפעמים קטן יותר) היה בארץ כמעט לאורך כל הדורות. אז מה המקור שלהם? הם נשלחו מהגולה לגלות בא''י? נכון שבמאה השביעית (עם הכבוש הערבי) נעלמו קהילות רבות ונכון שמאז ועד המאה התשיעית לערך אין לנו יותר מדי עדויות (אני לא בטוח שהמחקר העמיק כאן אבל לפי מיטב זכרוני לפחות לגבי הגליל זה היה המצב), אבל מיד אחר כך מתרבות שוב העדויות וכל ילד בארץ יודע שמשפחת זינתי בפקיעין מעולם לא הלכה בגלות וישבה בפקיעין מאז ומעולם (היו עוד משפחות שכאלה אבל כרגע מרגלית זינתי היא הנצר האוטנטי האחרון שיושב שם).
בעמודים 29, ו-30 מודה אדון זנד שהוא איננו מומחה בכל התחומים עליהם הוא כותב ולהיפך, הוא אף מתנצל מראש על כך שבטח יש בספר טעויות רבות והוא ישמח שיתקנו אותו. על פניו צניעות והגינות ראויות לשבח. אבל אם זה נכון – מדוע כל מי שאיננו מחזיק בדעתו ונחשב כמומחה בתחומו מקבל מיד מרכאות ליד התואר מומחה? במילים אחרות – אפילו על פי דעתו שלו עצמו אין הוא יכול להעריך מחקרים של אחרים – ובכל זאת הוא לא מפסיק לעשות זאת כל הזמן.
בעמוד 31 מועלית בפעם הראשונה הטענה שהיהדות אינה עם אלא תרבות אמונתית שהתפשטה בעולם על ידי התגיירות ושרדה עד היום. יותר מזה: הוא טוען שבכלל ההגדרה של עם היא מאוחרת (מהמאה ה-19) וקודם לכן המושג לא היה קיים. אבל הרי יש לנו דרך לבדוק את הנושא הזה בכל הקשור ליהדות: נלך לספרות היהודית (הדתית, הלכתית, היסטורית וכל מה שהוא רוצה) שעד המאה ה-18 ונראה כיצד התייחסו היהודים לעצמם: רק כבני דת או כבני עם אחד שיש לו גם דת אחת. אני לא מתימר לדעת את התשובה כי לא בדקתי (
הרושם שלי הוא שהיהודים בכל הדורות התיחסו לעצמם כעם ישראל או כעם היהודי אבל כאמור זה רק רושם). אולי אפשר למצוא תשובה לענין הזה בתאוריו של פרופ' פרוור שמזכיר שהנוצרים התיחסו ליהודים כאל ''היהודים שבבשר'' ואילו לעצמם התיחסו כאל ה''יהודים שברוח''. כלומר התפיסה הייתה שהיהודים אינם רק בני דת אלא הם בעצם ישות אתנית גשמית.
הספר הזה הביא לשלמה זנד תהילת עולם: הוא עומד בראש רשימת רבי המכר, אין כמעט דיון עכשיו שלא מביאים אותו לטלביזיה - סלבריטאי אמיתי. כל זה כי התזה הזאת של ''אנחנו רמאים'', ''אנחנו המצאנו היסטוריה'', ה''צאצאים האמיתיים של יושבי א''י הקדומה הם הפלסתינים'' (הם הרי יהודים שהתאסלמו....), ''מדינת כל אזרחיה'' – כל אלה הם הבון טון הנוכחי של התקשורת כנראה ושל חוגים מסוימים וכולם שרים את תהילת התאוריה פורצת הדרך החדשה המקורית והמתריסה. אבל כולם שכחו לקרוא קטע קטן בספר של אדון זנד, קטע שאומר הכל: (עמוד 32):
הצלילה הארוכה לתוך תולדות היהודים המוצגת כאן אמנם שונה מהנרטיבים המקובלים, אך אין זאת אומרת שהיא נעדרת סוביקטיביות, או שהמחבר רואה את עצמו כחסר כל הטיה אידיאולוגית. הוא במכוון מבקש להציג מספר קווי מתאר להיסטוריית נגד עתידית שאולי תתרום להיווצרותו של זכרון שתול ממין אחר – זכרון המודע לאמת היחסית שהוא נושא בקרבו ואשר חותר לרתך בחיבור חדש זהויות מקומיות מתהוות ותודעת עבר ביקורתית ואוניברסלית.
(אין אמת היסטורית, אין כלום – קודם שתלו במוחכם ספורי מעשיות וכל מה שאני עושה זה לשתול במוחכם ספורי מעשיות אחרים!!!!!!!). את זה הוא אומר בלי להתבלבל ובמצח נחושה – וכולם אומרים אמן למראה האמת המדעית החדשה והנועזת ומריצים את האדון זנד לראיונות נועזים בטלביזיה.
ענין ה''עבר המדומיין'' לא נותן לי מנוח: הרי כל היסטוריון ו/או אנתרופולוג יודע שכל ספור אגדה או מיתוס יש לו איזה שהוא רקע במציאות והוא מגיע למימדיו כמיתוס רק אחרי הרבה גלגולים, מעבר מכלי לכלי, ספורי רשומון, תרגום משפה לשפה וכדומה. כלומר לעולם אינך צריך לקבל את הספור כפשוטו. (מחקר היסטורי אמיתי הולך ובודק מה עומד מאחרי המיתוס, מה אפשרי ומה לא, ומה הוא הספור האלטרנטיבי שההגיון מכתיב). מאחר וענין זה נחשב כמעט כחוק (כל ספור אגדה או מיתוס יש לו איזה שהוא רקע במציאות והספור משתנה בהתאם למעברים שלו בין שפות, אנשים ודורות) אינני מבין מדוע דווקא הספורים של התנ''ך, חז''ל, ראשונים ואחרונים, אין להם שום מקור והם סתם דמיון פרוע חסר בסיס של היסטוריונים ציוניים רמאים?
אני לא מבין את אדון זנד: אם אנחנו סתם איזה יצור משונה: חילוני שאין לו שום קשר ליהדות (לא במובן הדתי תרבותי ולא במובן האתני ) אז איך אנחנו ככאלה קוראים בתנ''ך ומבינים אותו בשפתו כמעט בלי שום בעיות? הרי היהודים הם רובם ככולם מתגיירים – אז איך אנחנו מסוגלים לקרוא בתנ''ך עד היום במקור בשפתו העברית?
אם התנ''ך הוא כזאת יצירה מדומיינת שקשורה אולי אפילו לתקופה ההלניסטית בלבד – אז איך נמצא הנוסח שלו הנוכחי זהה כמעט עם זה שבמגילות הגנוזות?
ענינים פרטניים
עמ' 47 – כאן נאמר ש
בשום קבוצה אנושית לפני תהליך המודרניזציה, לא נמצא תחושת שוויון אזרחי כוללני ולא צימאון עיקש של כלל ההמון להיות שליט על עצמו. מה זה? פרופסור להיסטוריה של האידאות שלא שמע על יוון העתיקה? שאיננו יודע שהמילה דמוקרטיה היא מילה ביוונית? הוא לא שמע על הסנט ברומא ועל הרפובליקה שלה? אז גם אני יודע שביוון ורומא לא הייתה דמוקרטיה במונחים של היום – אבל עד כדי כך פרופ' זנד חושב אותנו לאידיוטים שנגיד אמן אחרי כל שטות שהוא כותב בשפה כל כך יפה ומלאה במילים לועזיות?
עמ' 48 - או שאני קצת עייף או שמר שלמה זנד קצת השתכר כשכתב את המשפט הבא:
לידת הלאום היא בהחלט תהליך היסטורי ממשי, אך אין היא תופעה ספונטנית טהורה. לא הבנתי מה הוא רוצה? מה קשורה ספונטניות לכאן? מה קשור הטוהר לכאן? איך לידת הלאום היא תהליך היסטורי ממשי אם בעמודים שלפני המשפט הזה הוא עושה מאמצים כבירים בכלל להוכיח שאין דבר כזה לאום וזה הכל אוסף של ספורי מעשיות?
עמ' 72 – הברקה חדשה של ההיסטוריון המכובד מר זנד:
יוסף בן מתיתיהו נשען על מקורות חילוניים יותר... חילוניים? בימי בית שני? מי שהוא הכיר בכלל את המושג הזה אז? ממתי מותר לקחת מושג עכשווי ולהעביר אותו לתרבות קדומה שכלל לא ידעה מה זה?
עוד על פי עמ' 72 – אני באמת מתחיל לחשוב שהוא היה קצת שכור כשהוא כתב את הספר הזה: הוא מנסה להוכיח באותות ובמופתים שיוסף בן מתיתיהו לא יודע מה שהוא מדבר (שכן הוא מדבר על עם ישראל) ולפתע הוא מסיים את הקטע הזה במשפט המורכב הבא:
יש לזכור שה''אמת'' המקראית המזוקקת לא הייתה נרטיב אוניברסלי על קורותיהם של בני אדם (זה נכון), אלא ספורו של גוי קדוש (סליחה, מה זה גוי במקרא – לא עם?) אשר בעזרת קריאה מודרנית מחלנת נעשה ל''לאום הראשון''בתולדות האנושות. אני – לא האמנתי למה שרואות עיני: מה קשור יוסף בן מתיתיהו לקריאה מחלנת? למה הוא מוכיח משהו על קריאה מחלנת? מה הולך פה?
עמ' 87 – מעמוד זה אפשר להבין שלפי הביולוגיה אין בכלל גזעים ומי שאומר אחרת הוא סתם גזען או נאצי או משהו דומה. ככה באמת נראה ענין ביולוגי שהיסטוריון של אידאות מבין אותו: הביולוגיה מעולם לא התכחשה לענין הגזעים: יש בין הגזעים הבדלים ביולוגיים (את חלקם אפילו רואים – צבע עור, צורת העיניים, צבע השיער וכדומה) אבל איש עוד לא הראה שיש איזה שהוא גזע אנושי שהיכולות המנטליות שלו הן גבוהות יותר מאלה של גזעים אחרים או שיש גזע שהוא נחות וגזע אחר שהוא עליון. האנתרופולוגיה הפיזית היא ענף ביולוגי מסוכן לא כי אין גזעים בעולם אלא כי ניסו להראות שם שיש גזעים שהם טובים יותר או מוצלחים יותר או שהיכולת השכלית שלהם טובה יותר.
עמ' 97 – כאן מאשים זנד את דובנוב בהמצאת ספור היסטורי של יציאת מצרים. הוא מתיחס לתזה של דובנוב כאל שטות מוחלטת כאילו יש לו – לזנד – ידע מדעי בדוק נכון וחד משמעי שזה לא נכון. אם כן (עם כל הכבוד לאסכולת ת''א ולפרופ' פינקלשטיין) במחקר אמיתי (גם היסטורי) אין אמת מוחלטת. אלא יש תאוריות שקמות ונופלות לפי הממצאים בשטח. חוקר אמיתי לעולם לא יגיד ''מה שאני אומר זו האמת ואין בלתה'' אלא מה שהוא יגיד: יש בנושא הזה כמה תאוריות ואני מוסיף את שלי כאשר גוף ההוכחות שלי הוא זה. כל זה תקף (אחרי שנבדקו ההוכחות ונמצאו אמינות) רק עד שימצאו נתונים חדשים שיסתרו את הישנים ותשונה התאוריה. אם פרופ' זנד היה בודק את כל המחקרים והתאוריות המדעיות (שכבודן נמצא בדיוק באותו מקום בו נמצאות התאוריות של זנד או החוקרים האהובים עליו) הקשורות ליציאת מצרים היה מוצא שיש תאוריות שמדברות על המאה ה-13 לפנה''ס ויש על המאה ה-15 ויש אפילו כאלה המדברות על סוף האלף השלישי. איש אינו יודע מי היא התאוריה היותר נכונה ולכן עדיין לא נקבעה דעה אחת בנושא. מאיפוא לקח אדון זנד את האמת המוחלטת שלו שדובנוב המציא את הספורים שלו?
עמ' 117 – כאן מובא הענין שמאחר והגמל הופיע (כבהמת משא) רק בסוף האלף השני לפנה''ס) לא יתכן שיוזכר בספר בראשית שלכל הדעות ארועיו התרחשו קודם לכן. נכון שהטעון הזה היה נפוץ אצל הארכיאולוגים אבל היום כבר מתחילים להופיע מחקרים חדשים בנושא שמביאים הוכחות חדשות (כתובות וציורים) לכך שהגמל שימש כבהמת משא עוד הרבה קודם. אבל אדון זנד על זה לא שמע (או אולי לא רצה לשמוע)
עמ' 119 – כאן מתמחזרת הטענה שספר יהושע לא היה ולא נברא כי לא מוצאים בתקופה הנידונה שרידי הרס ביריחו, או שרידי הרס במקומות אחרים שלפי המקרא הותקפו ונהרסו על ידי בני ישראל. גם ענין זה (יחד עם כל תהליך כבוש הארץ וההתנחלות) הוא עדיין ענין למחקר שעדיין לא הכריע בסוגיה. יש היום ממצאים (של אדם זרטל ואחרים) שמרמזים שהאפשרות שאכן הייתה כניסה לארץ כמתואר בתנ''ך אינה כה מופרכת. אבל כרגיל – אצל אדון זנד זה ברור מעל לכל ספק ששום דבר לא היה וכל מה שכתוב בתנ''ך בנושא ההתנחלות וכבוש הארץ – לא היה ולא נברא.
עמ' 120 – כאן מתוארת התופעה שבא''י – החל מהמאה ה-12 לפנה''ס – מופיעים הרבה ישובים בהם אין אכילת חזיר כלל לעומת קבוצות ישובים אחרות בהם יש אכילה שכזאת (ידוע שהפלישתים אהבו מאוד לאכול חזיר). התופעה מוכרת בעיקר מישובי ההר בעוד שהחזיר מופיע בעיקר בישובי החוף. זנד טוען שזה לא מוכיח הופעת קבוצה מונותאיסטית ומרמז כאילו (למרות ההבדל מבחינת החזיר) הקבוצה הזאת (שלא אוכלת חזיר) זהה לשאר הכנענים שיושבים כאן. האמת היא: איש לא טען שאי אכילת חזיר מלמדת על מונותאיסטיות. כל מה שנאמר: יש כאן תופעה ארכיאולוגית ברורה והקבוצה היחידה במרחב שאכן לא ניזונה מחזירים – הייתה: בני ישראל. אבל מאחר וזה לא מסתדר עם התאוריות של זנד – הוא פשוט מתעלם מכל הספור בטענה (נכונה) שזו לא הוכחה למונותאיזם.
עמ' 120 ו-121 – בחצור מצא החופר מבני אורוות (?) מהמאה העשירית וטען שאלו הן אורוות שלמה. פרופ' פינקלשטיין טען (לא ברור על סמך מה) שהמבנה איננו מהמאה ה-10 לפנה''ס ולכן אין כל שחר לספור שאלה הן אורוות שלמה. אלא שהחופר העכשווי באתר (פרופ' בן-תור) חפר שוב במבנה והוא מתעקש שהתיארוך שלו תקף והמבנה הוא מהמאה ה-10. אבל שוב: את זה מר זנד לא מצא ולא שמע (למה? ככה).
בענין ההגליה על ידי הרומאים – מטעה הפרופסור הנכבד את קהל קוראיו: לא הייתה הגליה ממוסדת של כל עם ישראל (זה נכון) אך הרומאים לקחו אלפים רבים בשבי, רבים נהרגו (המדובר בשתי המרידות: המרד הגדול ומרד בר-כוכבא), רבים כנראה ברחו מהארץ בגלל הגזירות והמצב הגרוע וחלק גדול נמכר לעבדות בכל מיני מקומות. מדוע זאת איננה גלות מהארץ – לשלמה זנד הפתרונים. נכון הגליה רשמית לא הייתה – אבל לפי כל העדויות (כולל אלה שהוא בעצמו מביא) עשרות אלפי אנשים עזבו את הארץ (כעבדים, שבויים, פליטים וכדומה) והם נפוצו לכל רוח במרחבי האימפריה הרומית. קבוצה כזאת יכולה בשקט להוות גרעין בסיסי לגלויות השונות. יש גם ענין נוסף: העמים הכובשים הגלו הרבה פעמים את המנהיגות והאליטה וזה מה שיצר את התחושה של הגליה. זה קרה גם במקרים הללו (המרד הגדול ומרד בר-כוכבא). אבל שוב – למה לבלבל עם עובדות – התאוריה יותר חשובה.
עמ' 146 ו-147 – לזנד יש בעיה עם המספרים הגדולים של היהודים בתפוצות והוא טוען בפסקנות שלא יתכן שזה בא מהתרבות טבעית. ישנם מחקרים שמוכיחים אחרת (משה גיל – שבעקבות טקיטוס – מספר לנו שהיהודים לא רצחו את ילדיהם ושהיה להם הרבה ילדים) אבל בלי שום ביסוס מחליט אדון זנד פתאום שחוקר כמו משה גיל (שהוא מזרחן ומדבר על היהודים במזרח הפגני) לא יודע מה שהוא מדבר. למה? למר שלמה זנד הפתרונים.
| ביבליוגרפיה |
|---|
- פרופ' ישראל ברטל, ''המצאת ההמצאה'', ספרים, ''הארץ'', 28.5.2008.
- ד''ר בני מוריס, לידתה של בעית הפליטים הפלסטינים 1947 – 1949, הוצאת עם עובד, סדרת ''אופקים'', 1991.
- ד''ר יוסי נגר, מי אנחנו? סיפורן העתיק של אוכלוסיות ישראל. הוצאת רקיע, 2003.
- פרופ' יהושע פרוור, תולדות היהודים בממלכת הצלבנים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2000.
- פרופ' ישראל פינקלשטיין ופרופ' ניל אשר סילברמן, ראשית ישראל – ארכיאולוגיה, מקרא וזכרון היסטורי, הוצאת אוניברסיטת ת''א, 2003.
- פרופ' ישראל לוין ופרופ' עמיחי מזר (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא, הוצאת יד יצחק בן-צבי והוצאת מרכז דינור, 2002.
- פרופ' אדם זרטל, עם נולד – מזבח הר עיבל וראשית ישראל, הוצאת ''ידיעות אחרונות'', 2001.
- פרופ' משה גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (634-1099), (שלושה כרכים), תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1983.
|
על ''מתי ואיך הומצא העם היהודי''
