אם רוצים אתם דוגמה כיצד פועל המינהל שלנו, מימים ימימה, ומה הוא סדר העדיפויות שלו, סעו, נכון יותר, רדו, למרכז הרפואי הדסה ב
עין כרם ב
ירושלים - מכלול אדיר שמעטים כמוהו. בכך תיווכחו כי במרכז השיקולים עמדה, ועודנה עומדת, המדיניות ולא האדם, וודאי שלא האדם שזקוק לעזרה רפואית. הדרך, גם אם זאת עקלקלה פיסית או תפיסתית, ולא המטרה, היא החשובה. גם כיום מוסיפים נדבכים למכלול הקולוסאלי הזה שהוא אמור להיות המגדלור במצודה הרפואית. הוא אינו פיל לבן אלא חטוטרת אורבאנית מפחידה, וודאי לא מוסיפה לבריאות הנפש.
הרקע
לפני מלחמת ששת הימים, כאשר ''השטחים'' הסמוכים לירושלים היו כבושים בידי ירדן, היה לבירת ישראל מוצא אחד בלבד. הפתח למערב, אותו נתיב שדרכו באו השיירות לירושלים בעת המצור. במילים אחרות ירושלים היתה יכולה להתפשט רק כלפי מערב. אבל לכורח זה של המציאות נוסף גורם גחמני של ההוזים האורבאניים למיניהם, ושיטות, שהיו מעין המשך ל''חומה ומגדל''. מי שלא יודע או לא זוכר, השיטה של קביעת יתד בתקופת המנדט בתחום ההתיישבות החקלאית הייתה הקמת מגדל מים ושלדי מבנים שכוסו בגג, והתקנת גדר. עובדות בשטח, נוסח השלטון העותומאני.
בירושלים, לדוגמה, המסורת הייתה לא לבנות בצורה רציפה. בתקופת היותי סטודנט, נשוי, בירושלים של סוף שנות החמישים של המאה הקודמת, גרנו במה שקרוי היה ''שכונת רסקו'' שהשקיפה על מה שנקרא אז ''מטעי האומה''. השטח של הגן הבוטני של האוניברסיטה העברית, כביש בזק והמרכז הרפואי ''שערי צדק''. כדי להגיע לשכונה נסענו באוטובוס ברחוב
עזה וטיפסנו במדרגות עד שהגענו לרח'
שמעוני. אז, כאמור, שיכון רסקו. מה שהיום התחלת רח'
טשרניחובסקי, פינת
הרצוג, בקטע שבין עזה לבין מעלה רח' שמעוני, היה שטח בור. הרי יכלו להקים את שכונת רסקו ממש בפינת רח' עזה על יד ה''פילבוקס'', המפורסם. אבל השיטה הייתה לבנות רחוק ואחר כך למלא את החלל, מעין ''חריש סגור''.
מתוך אתר eMapאלא שכלל ממוסמר זה נקבע לא רק למגורים אלא גם לשירותים חיוניים ביותר כמו בית חולים. משום כך בית חולים הדסה, כיום ''מרכז רפואי הדסה'', לא הוקם במרכז או בפאתי העיר ממש, אלא בריחוק של קילומטרים רבים ובנתיב גישה מסוכן ביותר שבין מושב
אורה (ראו מפה) לבית החולים. זאת הייתה המדיניות וככה כפו אותה על התושבים, בין אם זה היה לרוחם, לנוחיותם, או אפילו לחייהם, שכן זהו כביש עקלקל ומסוכן ומאוד, בעל שני נתיבים בלבד עד עצם היום הזה. הבעיה אינה המרחק. ממרכז העיר ועד לקריית הדסה המרחק הוא כ-15 ק''מ. אבל בקטע האחרון, אופי הנתיב הוא הבעייתי. אם מישהו ברכבו הפרטי מסיע אדם במהירות כדי לקבל עזרה רפואית דחופה הוא עלול לסכן גם את חיי החולה וגם את חייו שלו. אבל מי חשב על זה במסגרת ''כיבוש המערב''. כיום כאשר מנהל מקרקעי ישראל מנסה לקדם תוכנית בנייה בעין כרם, תושבי הסיבה מגייסים תוך שעות עצומה שעליה חתומים אלפים נגד הבנייה באזור ייחודי זה. אבל זה היה אז.
וככה, הקמפוס של הדסה בעין כרם נפתח בשנת 1961 כאשר בראש העיר עמד
שלמה זלמן שרגאי, ממנהיגי הציונות הדתית, עיתונאי וסופר, איש נעים סבר, שלא נמנה עם המצטיינים בניהול העיר. לכאורה ראש העיר יכול למנוע הקמת בית חולים, או למצער, לקבוע את מיקומו. אבל אם ממשלת ישראל סבורה שזה לטובת המדינה והבירה שבית החולים הגדול ביותר בארץ יוקם הרחק מן המרכז, לא איש כשרגאי, וספק רב אם מישהו אחר באותו עידן, יעמוד בדרך. מה גם שזה היה בהשראתו של ראש הממשלה
דוד בן גוריון, מנהיג וחוזה גדול, וגחמן לא קטן. בכול מה שקשור לטובת הציבור מייחסים לו את האמירה ''לא חשוב מה שהציבור רוצה, חשוב מה שטוב לעם''. כנראה שהדסה בעין כרם הייתה ''טובה לעם''. עד אז, במשך 13 שנים סיפקה הדסה את שירותי הרפואה מאתרים שונים בירושלים משום שלא ניתן היה להפעיל את בית החולים בהר הצופים שהיה בשטח ירדן.
המרכז הרפואי נבנה על גבעה בסמוך לכפר עין כרם, במערב ירושלים. בבית החולים כיום 700 מיטות, 130 מחלקות ומרפאות.קמפוס המרכז הרפואי כולל 22 בניינים, והוא בגדילה מתמדת מיום הקמתו.
בקריית הדסה בעין כרם ממוקמים גם בתי הספר של הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה: בית הספר לרפואה, בית הספר לרפואת שיניים, בית הספר לרוקחות, בית הספר לסיעוד, ובית הספר לריפוי בעיסוק. כן יש בו מרפאות ומכונים .בית הכנסת של הקמפוס נודע בויטראז'ים של שבטי ישראל שנוצרו על ידי מארק שאגאל. ישנם בו 850 רופאים, 1940 אחיות, 1020 אנשי הפרה-רפואה ועוד אנשי שירותים רבים. החלק הקטן של המרכז הוא בהר הצופים, היכן שהוא הוקם במקורו בתקופת המנדט הבריטי.
האתר הווירטואלי של המרכז נפתח בכותרת:
בונים עולם טוב יותר בעזרת הרפואה. הנתונים דלהלן אמורים לגָבות סיסמה זאת. בשנת 2007 סיפקה הדסה שירותי בית חולים למיליון ומעלה של בני אדם. באותה שנה היו במרכז יותר מ-100,000 אשפוזים, קרוב ל-30,000 ניתוחים, יותר מ-10,000 לידות, קרוב ל-10,000 אשפוזי יום כירורגיים. היו בו יותר מ-30,000 טיפולי יום אונקולוגי-המטולוגי (סרטן), יותר מ-25,000 טיפולי יום אמבולטוריים, יותר מחצי מיליון ביקורים אמבולטוריים (זה כולל ביקורים אצל רופאים במכונים, צ. ג.), קרוב ל- 400,000 בדיקות רדיולוגיה ואולטרה-סאונד, ויותר מ-130,000 במיון. המרכז הרפואי האוניברסיטאי הדסה מתקדם עם המגמות הכלל-עולמיות של צמצום עלויות והקטנת הסיכון לזיהומים ועובר לטיפולי יום ולאשפוזי יום (מתוך הנתונים של המרכז).
בהדסה - נאמר באתר המרכז -
המטופלים הם החשובים ביותר - לפני האשפוז במהלכו ואחריו. נוחיותם והטיפול בהם עומדים בראש דאגותינו. בני אדם מכל ארצות האזור פונים להדסה כדי למצוא תקווה ועזרה. הם מטופלים לצד מתרפאים מאגן הים התיכון, מאירופה, מדרום אמריקה ומארצות-הברית.אם מדובר ברפואה, ברמה המחקרית וההישגית, אני מצטרף לסופרלטיבים אלה. אבל אם מדובר בנשוא הרפואה, החולה, הלקוח, הפציינט - הוא אובייקט רפואי, כסובייקט - הוא הולך לאיבוד.
ביקור בגיא ובהר
המרכז הרפואי 2002זה היה הביקור הראשון שלי במקום מזה חמש שנים. חמש שנים במדינה שלנו הם היסטוריה. ב''הדסה'' אתה נמצא בליבה של מהפכה. הירידה היא אומנם אותה ירידה תלולה, שני הנתיבים – אותם נתיבים אבל התנועה - אם תביאו בחשבון את הנתונים דלעיל של הדסה, היא אדירה. אם הזמן דוחק בך, הלוך או חזור, שמור על עצבים. המחיר כאן עלול להיות אקספרס לחדר המיון, במקרה הטוב, וחדר הקירור במקרה הרע. קילומטר ויותר לפני המתחם חונות מכוניות בשולי הכביש. לכאן פקחי החנייה של העירייה לא מגיעים. הסיבה כנראה שהם חוששים לחייהם שלהם, או שאין להם כאן איזה גומחה נוחה לארוב, כמו במרכז העיר. הסיבה לחנייה בחוץ היא ככול הנראה כספית. איש לא בא להדסה לשעה בלבד. עכשיו נוספה למקום אטרקציה תכליתית מאוד - מרכז מסחרי - קניון.
לפנים, נכנסת למתחם הדסה לשטח המרובע שנראה אז, ועדיין נראה, כמו בזאר וטרמינל עותומאני. נהגי מוניות בלבוש מרושל, מוסדרים וחאפרים, מתווכים, משגיחים, יהודים, ערבים,דרוזים,כמרים, תלמידי ישיבה בקפוטות, אחיות רחמניות, נשים ברעלות, אברכים חבושים מגבעות וכיפות, נשים בהריון ועגלות של תינוקות. תלבושות בכול צבעי הקשת, כנאה וכיאה לשוק. כאן קונים ומוכרים - זמן. הכול בליל אחד גדול כמו שוק בקסבה.
עכשיו נוסף לו מימד חדש. קניון של חברת ישפאר. עם מין ''גשר ביילי'' בהשוואה לזה שב''לב דיזנגוף''. אך בעוד ב''דיזנגוף סנטר'' הגשר משמש מעבר בין שני חלקי המכלול, בהדסה עין כרם, הוא גשר עָליה לצורך ירידה. הוא מבואה לקניון על עמודים. אתה עולה על הגשר חוצה אותו ומוצא עצמך מול אולטרא פארם, הכול לתינוק, אופנת שפיץ, דוכן קריץ, נרות הבדלה, מצרכים דחופים של חב''ד. קודש וחול שוכנים זה לצד זה באישור בד''ץ. כול מה שלבך חפץ בתחום הביגוד, האוכל, חפצי נוי, הנעלה, ספורט, פרחים ללידה, שושנים לאבלים, עוקץ ודבש ועוד. בקיצור כול מה שצריך חולה לב, ריאות, לוקה בפרוסטאטה, שבר, שלבקת חוגרת, אנמיה מפתחת, עגבת, אדמת, כלבת, זיבה ועוד goodies מן הסוג הזה. אני הלכתי לבדיקת עיניים בלבד, ולא היה לי צורך בכול ההיצע. אילו הלכתי עם מקל או היו לי כאבים הייתי מתקשה בהליכה מיותרת זאת: לעלות למעלה, לקניון, לעבור את כול המרכולת ואחר כך לרדת למטה - לבית החולים. אילו לפחות הכניסה הייתה מעוצבת ברוח הקניון - מילא, עיצוב מחדש. אבל, לא. אתה מגיע לאותו בניין הראשי עם אותה בודקה - סוכה עלובה לבדיקה ביטחונית ונכנס לאותו טרמינל הומה.
אגב, אם אתם מבקשים למצוא באותו ''סופר מדיקל סנטר'' איזו אינדיקציה מה קרה לחברה שלנו תמצאו אותה בשר''פ (שרות רפואי פרטי). פעם היה אשנב אחד לשר''פ. עכשיו יש אולם שלם, עם 7 עמדות מאוישות, תלושי תור, מספרי עמדות מתפנות שנדלקות, כמו בסניף הראשי של הדואר, ובחוץ יש תור.
ריכוזיות רפואית-עסקית
מלמטה: המרכז הרפואי 2008לכאורה, רעיון הקניון הוא רעיון טוב. אדם בא לבקר חולה והוא חייב להמתין עד לאחר הביקור הרפואי, הולך לו בינתיים לקניון. או אם הוא עצמו ממתין לרופא במכונים או במרפאות, הוא לא צריך לשבת במקום ולהתעצבן, אלא הולך לו לשתות קפה בקניון. אגב עמדות קפה, היו וישנן גם בתוך כותלי בית החולים. בשבילם לא היה צורך בקניון. אבל חשבו נא אם השכר הזה יוצא בהפסד של האנשים. של בעלי העסקים וודאי שלא. אלמלא היו עושים עסקים, או מצפים להם, לא היו משקיעים פרוטה שחוקה, ליד בית חולים או מחוצה לו. הכול מופרט, הכול עסקים. אם יש יתרון לגשר הזה שמגשר בין עסקים לבין רפואה, הרי זה מבט פנוראמי מלמעלה איך כלים דינוזאוריים: מנופים, מלגזות, דחפורים ,קומפרסורים, משנעים ועוד, נוגסים בהר האומלל הזה שנראה כמו לוע געש לאחר התפרצות. זאת כאשר אתה מביט לימין. אם אתה מסתכל שמאלה, עיניך רואות את החניון הגדול ביותר בירושלים או אולי בכול הארץ. אין חתיכת אדמה, מוסדרת או לא, שאין עליה רכב,לאורך, לרוחב ובשיפוע, סה''כ קילומטרים של מכוניות חונות. הנוף כולו לקוח מאיזה סרט בדיוני, כאשר המוטאנטים בונים מחדש את המבצר לאחר המלחמה הגדולה של החוצנים, הציקלופים, הפנטומים, והחייזרים הקטלניים.
ואתה חושב לעצמך. היכן כתוב שבית חולים חייב להתרחב במקום אחד שהוא ממוקם בריחוק מן העיר כתוצאה מהחלטה שגויה. הרי יש גם קמפוס בהר הצופים (ידידותי יותר). ואם הדסה מבקשת להתרחב מדוע שלא יבנו עוד אחד קרוב יותר לעיר, והקיים ישמש בעיקר את הישובים במערב, מבשרת, מוצא, בית שמש וכיו''ב וגם חולים שזקוקים לטיפול מיוחד כמו חולי סרטן במכון שרת. מרכז רפואי הוא לא רק מקור להבראה אלא גם לזיהומים. פעם לאחר ניתוח ''הרגיע'' אותי המנתח: ''אתה לא הבאת את הזיהום לבית החולים, אתה הוצאת אותו איתך''. וככול שה''מגה רפואון'' גדול יותר ככה הסיכוי לזיהום רב יותר.
אבל מסתבר שהמעבר היחיד בחיינו, היה מעבר מריכוזיות ממשלתית לריכוזיות המשק בידי לווייתני ממון, כרישי נדל''ן, קונגלומראטים בתחום ההשקעה, וגם מרכזים רפואיים. בימינו אלה, הגודל, העוצמה, השטח - הם שקובעים. אם יש היום cinema city מדוע שלא יהיה medical city. אין לי צל של ספק שבמרכז הדסה עומדת הרפואה והיא לעצמה הגיעה להישגים גדולים. ואגב, בוועידת הנשיא בירושלים שמענו כי אחת הבעיות החריפות בתחום הבריאות היא ההשקעה המצומצמת במניעת מחלות, וההשקעה המוגזמת בפיתוח תרופות, גם כאלה שתרומתן לבריאות זניחה. זה ועוד: ''מחלות העתיד לא יגרמו מווירוסים או חיידקים, אלא מדרך החיים המערבית. כבר היום אנחנו יודעים שסוגים רבים של סרטן קשורים לסגנון החיים וסביבת העבודה. לעומת זאת, הכסף הגדול מושקע בריפוי דווקא ולא במניעה'', מצוטט פרופ'
יוסף ירדן, מזכיר המועצה הלאומית למחקר ופיתוח, דיקן המחלקה לביולוגיה במכון וייצמן ,וחוקר מפורסם בתחום הסרטן. הוא אמר דברים אלה במסגרת וועידת הנשיא, בפאנל שעסק בנושא רפואת המחר. זה כמובן לא שייך כלל ועיקר לא לגודל ולא לנשוא בעיות הבריאות - האדם. הוא כרגיל, נשאר מאחור, בניגוד משווע לסיסמת הדסה.
אגב, לפני כשבוע התפרסמה ידיעה שמנהל המרכז הרפואי הפרופסור
שלמה מור-יוסף שוקל להיות מועמד של המפלגות הלא דתיות לראשות עיריית ירושלים. הנה, אם ירוץ הוא יכול לומר שהוא מכיר מקרוב מגאפוליס רפואי. פרופסור מור- יוסף הוא איש נעים סבר והליכות, והוא, בהופעתו לפחות, אנטי תזה מוחלטת למצודה שבראשה הוא עומד ובחומותיה אנשים חשים כחגווים. אפשר שבתת מודע הוא מבקש קצת אוויר ביציאה מן מבצר הרפואי, מסגרת שבה האדם הבריא אמור לעמוד במרכז העניינים.
הרובוטיקה בשרות הרפואה
האדם במרכז הרפואי נשאר מאחור גם בהעדר הקשר האישי. זה מתחיל בתקשורת. ראשית כתזכורת אתה מקבל הודעה דיגיטאלית, כלומר יש כאן קולות אדם, מתוך המאגר האוטומטי ואז כול מילה היא נפרדת: השם, המשפחה, היום, המועד והשעה. אני לא יכול להחזיר צלצול, אין למי. אבל אצלי רשום שההזמנה היא ב- שעה 12 ולא 11:30. אז אתה פונה להנחיות לצורך המשך טיפול ושם כתוב. הטלפון במחלקת עיניים הוא 02-5844352. אתה מצלצל, מכוונים אותך ללחצן מספרי. ואז אתה שומע את הקול הנשי המוכר מכול אותן הגרסות המוקלטות. ''אנא המתינו למנוי המבוקש. אנו לשרותכם'' .אנו ממתינים, ואז שומעים:'' סליחה על ההמתנה,מיד נתפנה. אנו לשרותכם'' . ואז מרוב שימוש בשרות, השרות ניתק. לפחות במכשיר הטלפון ניתן להפעיל צלצול חוזר.מצלצלים וכול הטקסט חוזר על עצמו ואז.. הנה קול אדם שמדבר אליך. אלא מה, מכיוון שמדובר בבדיקת הזמנה יש לפנות להזמנות שהמספר הוא 02-5842111 . מחייגים. כמובן שגם כאן הטלפנית האלמונית מבקשת סליחה על ההמתנה ועוד מעט קט ואעָנה. ו,''אנו לשרותכם''. אחרי כחמש דקות, הקו מתנתק.
מי זה יכול לנתק תקשור חדיש כזה אם לא מי שהמציא אותו: בזק. הרי כול ההמצאה של משיבונים, מספרים רשומים וכיוצא באלה הם מלאכת השיווק של בזק. יותר טלפונים - יותר הכנסה. אך מי עושה בשעה קריטית כזאת חשבון עם בזק, כאשר אתה חש שעוד מעט תהיה זקוק להפניה למחלקת העצבים במקום למחלקת העיניים. לבסוף במערכה השנייה הגענו למערכת ההזמנות. אלא מה. הרי אני טופלתי במסגרת שר''פ ועלי לצלצל אליהם. הטלפון הוא 02-5844044. לקצר סיפור ארוך, משר''פ הפנו אותי לעיניים, מעיניים להזמנות ולסוף במזל, אין לי הסבר אחר, הגעתי למוקד שבו הודיעו לי שאכן התור הוא ב- 11:30. סיפרתי זאת לרופאה שלי והבטחתי לה שאפרסם כדי שאנשים לפחות יידעו למה לצפות כאשר אומרים ''אנו לשרותכם''.
ואגב, בשולי הדברים והמכלול. בצאתי פגשתי מכר. הוא עבר ניתוח אמבולטורי קל. כלומר ניתוח שארך כמחצית השעה ועם הכנות וסיום כשעה וחצי. אמרתי לו יופי לך. אז הוא הראה לי את החשבונית ע''ס 2,779 ₪ (כן אין כאן טעות. אלפיים שבע מאות שבעים ותשע שקלים), ''אשפוז יום''. נו - אמרתי לו, זאת הרי מציאה!!! איזו מציאה- הוא מתריס. על הניתוח עצמו חברת הביטוח שילמה. האלָפים שבחשבונית הם על ''אשפוז- יום'' כלומר תא מוולן, כיסא, הפשטת בגדים, הלבשת חלוק, הורדת חלוק, הלבשת בגדים, כוס תה, ולחמנייה, ושלום. כול העניין שעה וחצי. האם יש עוד מָלון בעולם אשר אתה משלם בעבורו 2000 שקל לשעה? הוא שואל.זאת לא גזירה של בית החולים. זאת גזרו במתפרה של הממסד הרפואי שלנו. אבל, אני מוסיף להגן על המוסד, זה שר''פ, משהו מיוחד. לא, הוא אומר, האשפוז לא שייך לשר''פ. הנה פסגת הרפואה.
אילו אני משקיע, הייתי מקים מנחת מסוקים בכיכר ציון בירושלים, אטרקציה לעצמה ומשם מנסיק שר''פיסטים למנחת בעין כרם, ומכאן באמצעות מערכת פניאומאטית ישר לקָניון. לבודקה לבדיקות ביטחוניות צריך ללכת. אין מה לעשות.
לרדת למרכז רפואי-הדסה, עין כרם ולחזור בשלום
דת הביטחון וההתישבות
