כל הכבוד לחיים רמון שהתעשת, התעלה לרגע (במקום בתמידות) מעל לשיקולי כדאיות אישית והצביע בממשלה נגד הסכם הרגיעה בין מדינת ישראל לבין כנופיות הטרור בעזה, הסכם שכולו, כפי שהבהיר זאת שאול מופז – אינו אלא הסכם של כניעה.

צריך לשמור על פרופורציות ולהבין כי השר רמון לא נוטה בהצבעתו זו ימינה ולו כמלוא הנימה, כי לא מדובר כלל בחילוקי דעות בין ימין לשמאל.

גם לו אחמד טיבי היה שר הביטחון של מדינת ישראל, הייתי מצפה ממנו להצביע נגד הסכם הרגיעה מטעמי הישרדות גרידא, ולאור רגיעת שש השנים בלבנון בין המלחמות, רגיעה שהובילה לפדיחה של מלחמת בין המצרים...

עולות השאלות:

האמנם שרים בישראל – ברובם המכריע – לא מבינים?
האמנם שרים בכירים בממשלת ישראל מפקירים את הביטחון של אזרחי מדינת ישראל בשל הבטחת כיסא בממשלה?

התשובות הן:

לא זה ולא זה,
השרים אינם כסילים,
הם כן מבינים ולא מפקירים את ביטחון המדינה.
זו גם הסיבה לכך שהצביעו כפי שהצביעו.

אולמרט וחבריו להצבעה זו – כך אני נוטה להאמין – בוודאי שמבינים הם כי הסכם הרגיעה גורע מביטחון ישראל, משפיל את ממשלת ישראל ונוגס במעמדה הבינלאומי.

קשה לסבור כי הדבר נעלם מבינתם.
אלא שהצבעה כזו, תורמת לייצוב שלטונו הרעוע של אולמרט, דבר בו מעוניינים גם כמה שרים שמעמדם בקונסטלציה פוליטית אחרת אינו מובטח, ולמען יעד זה – אולמרט וחבריו מקריבים משהו מביטחון מדינת ישראל.
אך הם לא מפקירים את הביטחון ולא מסכנים את המדינה במידה קריטית.
להזכיר, מדינת ישראל היא יצואנית נשק מס' 3 בעולם, וחיל האוויר שלה מספר 1 או 2 בעולם. יש מרווח פעולה רב עד להגעה למצב בו מתעורר סיכון ממשי, ובמרווח הזה, במקום לייצבו, לאוששו, להגדילו – נוגסים בו שרים בממשלה מתוך שיקולים זרים, ומצמצמים אותו.

חיים רמון, שבעבר מתחתי עליו בקורת לא אחת בשל התבטאויות לא חכמות אותן תרם לתקשורת מדי בוקר בראיון יומי, בעת הזאת – לא רצה לעשות שקר בנפשו, ותוך סיכון מעמדו האישי בממשלה – שמא גם תוך פזילה למסגרת אחרת, דבר שלא זר לו – הצביע כפי שהיה צריך להצביע כל שר הגון.

הא ותו לא.

---