מוריס טלנסקי
פרשת טלנסקי באה עלינו בחטף. איש לא חזה אותה, איש לא ציפה לה, יום בהיר אחד היא נחתה על סדר יומנו ומאז היא איתנו בגלוי ומאחורי הקלעים כל הזמן.
טלנסקי עסק בשנים האחרונות במקצוע יהודי עתיק יומין – השנוררות.
החל מהימים הקדומים של הבית הראשון ששליחי הכוהנים דאגו לקבל את המעשר לבית המקדש, דרך הגבאים שהתרימו לבית הכנסת, לאגודות שונות לגמ''חים, לצדקה וכלה בפדיון שבויים. שנוררות הייתה עבודה מכובדת ששכרה בכסף ומעמד בצידה. כל מנהיגנו הפוליטיים, בעשורים האחרונים, החל מראשי ערים קטנות ועד ראשי ממשלות היו זקוקים לממון רב בכדי להיבחר לתפקידם.
והממון נמצא בחו''ל ומישהו צריך לאסוף אותו ולהביאו לארץ. לשם כך יש טלנסקים.
עבודתם אולי אינה מכובדת מספיק, אך היא חיונית לקיומה של הפוליטיקה בארץ.
כאשר מוריס טלנסקי בא לארץ, כמנהגו, לחוג את חג הפסח עם משפחתו, הוא לא ציפה שיחכו לו בשדה התעופה נתב''ג ויזמנו אותו לחקירה במשטרה.
אך זה מה שקרה. הוא, כנראה, הבין שאם לא יספר את סיפורו לחוקרים, סיכויו לחזור לארה''ב במהרה מועטים. וסיפורו אכן קשה מאוד.
מבלי להיכנס לפרטים בעדות, יש קו אחד שמנחה אותה, גם לפי דברי מר טלנסקי. כל מה שנאמר בעדות אינו אמור לגרום לשלטונות ארצות הברית לפתוח בחקירה על פעולותיו של מר טלנסקי.
דהיינו: אין בעדות את כל האמת, יש בעדות רק את האמת שאינה מזיקה לנותן העדות.
מני מזוז
הרבה מחשבה הקדשתי לשאלה, מדוע היועץ המשפטי לממשלה עמד על כך שמר טלנסקי ייתן עדות מוקדמת בשבועה בבית המשפט?
עדות מוקדמת היא פעולה חריגה מאוד, היא נדרשת כאשר קיימת סכנת חיים לעד, או שברור לחלוטין שהעד מסיבות מובנות לא יחזור להעיד בארץ. ויתכן שישנן סיבות נוספות.
עדות מוקדמת הניתנת בסמוך לביצוע העבירה או בסמוך לגילוייה מונעת מהנאשמים או עורכי דינם מלהתכונן ביסודיות לעדות ומונעת קבלת עדות נוספת בכפוף לגילויים חדשים. לכן זו פגיעה קשה בזכויותיהם והאישור לשמיעת העדות ניתן ממש מסיבות של ''אין ברירה אחרת''.
רק לאחרונה, שתי תיירות האשימו 3 חברי קיבוץ באינוס. מאחר שהתיירות לא הסכימו יותר להישאר בארץ והיה ברור שלא יחזרו נלקחה מהן עדות מוקדמת בשבועה וחברי הקיבוץ נאסרו. בשלב נוסף במשפט הסתבר שהעדות אינה ברורה מספיק לגיבוש כתב אישום והנאשמים שוחררו. זו דוגמה לתוצאותיה של קבלת עדות בשבועה בחופזה וללא יכולת של נציגי הנאשמים לערוך חקירה נגדית כיאות.
במקרה של טלנסקי, הפרקליטות העלתה את הטענה כי קיימת סבירות גדולה שהעד לא יתייצב לעדות. בדיעבד, מר טלנסקי כבר ביקר בארץ פעמיים מאז. יתכן שאם לא היה מעיד היה נמנע מלבוא לארץ. יתכן, אך מנגד חלק נכבד ממשפחתו חי בארץ, יש לו רכוש (שהיה מוכן לשעבדו להבטחת שובו) והוא מעולם לא אמר שימנע מלבוא חזרה לעדות כאשר יתבקש.
אז למה היועץ המשפטי התעקש?
מאחר והמאשים הראשי בפרשת ''מעטפות הכסף'' היה מר טלנסקי, הרי עדות שניתנה בשבועה ופורסמה בהרחבה בתקשורת הייתה מאין משפט ללא כתב אישום וללא כתב הגנה. האשמות חמורות שנטמעו בתודעת הציבור ולא ניתן היה להכחישן או להפריכן בעת אמירתן מאותן הסיבות שמניתי קודם: חוסר במידע וחוסר בזמן.
האשמותיו של מר טלנסקי, בכדי להיהפך לכתב אישום ממשי, זקוקות לחיזוק.
מילה כנגד מילה אינה עומדת במבחן האישום.
ישנם שני אנשים שעשויים לחזק את עדותו של טלנסקי. גב.
שולה זקן ועו''ד
מסר. שולה זקן שותקת. עו''ד מסר מדבר, אך מדבר כמו טלנסקי, רק מה שלא מפליל אותו. וכנראה שמה שלא מפליל אותו לא מפליל גם אחרים.
עדותו בשבועה של טלנסקי אמורה להבהיר לשני האנשים האלו שה''גורו'' שלהם, ראש הממשלה אהוד אולמרט עומד ''לפול'' ולכן כדאי להם ''לקחת'' את הצד הנכון, צידו של היועץ המשפטי ולא לסמוך על מר
אולמרט.
ליועץ המשפטי יש בעיה נוספת. כבר שנתיים-שלוש הוא מנהל מספר חקירות נגד ראש הממשלה מר אהוד אולמרט ותוצאות –אין! מי יכול לספק לו פריצת דרך בחקירות האלו? שולה זקן ועו''ד מסר.
עורכי דינו של מר אולמרט יכלו, מיד בתום עדותו בשבועה של טלנסקי, לחקור אותו חקירה נגדית. חקירה נמהרת ונחפזת ללא מידע מספיק שהצלחתה הייתה מוטלת בספק. מנגד הם יכלו, וכך עשו, לדחות את החקירה הנגדית לזמן-מה ובינתיים להתכונן אליה כיאות.
אהוד ברק
לאחר שראש הממשלה מר אהוד אולמרט דחה, בעצת פרקליטיו, את החקירה הנגדית של מר טלנסקי לתקופה של כ-50 יום, דרש שר הביטחון ומנהיג מפלגת העבודה מר אהוד ברק מראש הממשלה להציב מישהו אחר בראשות מפלגת קדימה ולהקים ממשלה חדשה או לחילופין לקבוע מועד מוסכם לבחירות.
מר אולמרט, לפי אהוד ברק אינו מתאים יותר לעמוד בראשות ממשלת ישראל וזאת בעקבות האשמות החמורות שנשמעו ממר טלנסקי בעדותו המוקדמת בבית המשפט ולא הופרכו.
אם אני מבין נכון את כוונתו של מר ברק, הרי, ראש הממשלה בכך שדחה את החקירה הנגדית לתקופה לא קצרה, העמיד בראש מעייניו את עניינו האישי ולא את צרכי המדינה. אין אפשרות לנהל מדינה כיאות באמון ציבורי כאשר האשמות כה כבדות מושמעות ולא מנסים להפריכן.
אין ספק שמההיבט האישי נהג ראש הממשלה, בעצת פרקליטיו, נכון, אך מההיבט הציבורי שגה שגיאה גסה. ראש הממשלה ניסה להמעיט מדרישתו של מר ברק, הצהיר כי הוא לבד יחליט מתי יבחר מחליפו (אם בכלל) ובכלל, קודם תהיה החקירה הנגדית ואחר כך נראה.
אך החשש כי חוק הקדמת הבחירות יעבור בקריאה טרומית הכריע את הכף והסכם שנערך בין מר
הנגבי ומר
כבל קבע כי עד 25.9.08 יבחר מחליף למר אולמרט שינסה להקים ממשלה חדשה שתכהן עד ליום הבחירות הקבוע בחוק או עד לתאריך בחירות מוסכם.
מצד מקורבי ראש הממשלה הושמע האיום כי שרי מפלגת העבודה יפוטרו מהממשלה לאלתר. הדבר נשמע כבדיחה טובה. הרי לפי ההסכם של הנגבי-כבל מר אולמרט יכהן כראש ממשלה כנראה עד סוף חודש אוקטובר 2008. אילו היה מפטר את שרי מפלגת העבודה כהונתו הייתה חסרת ערך מיידי כי היה נשאר עם 40 תומכים (בספק גדול) מתוך 120 חברי הכנסת וגם את מועדי נאומיו הייתה קובעת האופוזיציה. אין ספק- מצבו של ראש הממשלה לא נעים.
היועץ המשפטי
יש היבט נוסף בפרשה זו.
היועץ המשפטי לממשלה, באמצעות פעולה מנהלתית (גביית עדות מוקדמת) גרם בפועל לסיום כהונתו של ראש ממשלה.
עדיין לא נערכה חקירה יסודית, עדיין המשטרה לא המליצה מה לעשות בתיק, עדיין לא הוחלט על כתב אישום ובאלו האשמות, עדיין לא נערך שימוע וראש הממשלה נאלץ לסיים את כהונתו עקב צעדו של היועץ המשפטי (גביית העדות המוקדמת).
האם זה דבר נכון במשטר דמוקרטי?
מהות המשטר הדמוקרטי היא שנבחרי ציבור נבחרים ומוחלפים על ידי הציבור. במקרה הנוכחי נבחר ציבור מוחלף על ידי פקיד. יש ויכוחים רבים לגבי מהות תפקידו של היועץ המשפטי. חלק רואים בו מה שנמצא בשמו: יועץ שאין חובה לקבל את עצתו. חלק רואים בו יועץ שעצתו והנחיותיו מחייבות. אך בפועל נוצר בשנים האחרונות מצב שאין אפשרות לבצע כל פעולה שלטונית ללא קבלת אישורו של היועץ. לא עצתו, לא הנחיות אלא אישור ממש.
ועל כך מתריע השכם והערב שר המשפטים הפרופסור
פרידמן. לפי גרסתו של שר המשפטים, הרשות השופטת נטלה לעצמה, בדרך זו או אחרת, עוצמה עודפת על יתר שתי הרשויות: המחוקקת והמבצעת.
באמצעות היועץ המשפטי, הרשות השופטת (שבית המשפט העליון הוא מנהיגו) מכתיבה לרשות המבצעת כיצד לנהל את המדינה.
איך זה נעשה בפועל? כמעט על כל פעולה ממשלתית קם גוף ''וולונטרי'' שמגיש עתירה. אין כמעט מקרה שעתירה נדחית על הסף, למרות שלפעמים היא גובלת באבסורד. מקרה כזה היה לאחרונה כאשר מר שליט, אביו של החייל החטוף גלעד שליט, הגיש עתירה למניעת פתיחת מעברי הגבול ברצועת עזה עד שיידון שחרור בנו בין ממשלת ישראל לחוטפיו.
למרבה פליאתי, בית המשפט העליון דן בזה ברצינות. האם היה סיכוי שבית המשפט ייענה לדרישתו של מר שליט? לדעתי אפס סיכויים. אך עצם הדיון היה ביטוי כוחני של הרשות השופטת כלפי הרשות המבצעת. לא רק שעתירות על גבול האבסורד אינן נידחות על הסף, מגישיהן אינם מחויבים בהוצאות. דהיינו: תמשיכו להגיש.
באמצעות הענות לעתירות או בנימוקי דחייתן, בית המשפט בצורה מרומזת מנחה את היועץ המשפטי והמערכת המשפטית כיצד לפעול.
ראינו זאת בגילוי שהיה לאחרונה בעיתון
ידיעות אחרונות שהשופטת
דותן שהייתה אמורה לשפוט (יחד עם צוות שופטים) את הנשיא לשעבר
משה קצב, כתבה בכתב ידה לגבי חוות דעת שניתן לדון את הנאשם (משה קצב) למאסר( בניגוד למוסכם בעסקת הטיעון) וזאת לאור דבריה ונימוקיה של השופטת העליונה
בייניש בדיון על דחיית עסקת הטיעון עם הנ''ל. אין לאיש ספק שנשיאת בית המשפט העליון ובית המשפט העליון והרשות השופטת בכללותה הייתה שמחה שממשלה זו הייתה נעלמת וממשלה אחרת הייתה נבחרת ללא שר המשפטים הנוכחי. לכן קשה להתעלם מהאינטרס הסקטוריאלי שזורם בזרם סמוי ותת קרקעי בחלק גדול מהחלטות היועץ המשפטי.
מספר היבטים על פרשת טלנסקי
