העיתונות תמיד השתמשה במקורות עלומים, אך במשורה, כאשר המקור המהימן ביקש לאפשר לשר או למנהיג, שלא לייחס לו את העמדה, מטעמים טקטיים, דיפלומטיים ואחרים. באחרונה חלה אינפלציה בתחום הזה ומקורות עלומים בשם ''גורמים'',''הסביבה'',''חוגים'' או ''מקורות'', לבשו מימד אינפלציוני. מבחינתם של אותם מקורות לטנטיים, זה משמש אותם, אך עיתונות ועיתונאות שמכבדת עצמה, אסור לה להפוך למשרתת מניפולאטורים, משווקי תדמיות ו''נערי טלפון''.
בשעתו באחד ממאמריי התייחסתי בין היתר לאופי החדשות, ובין אלה
חדשות שלא היו ולא נבראו. בשבוע שעבר ב-26 ביוני נתקלתי במאמר ב''הארץ'' מאת
תומר זרחין שכותרתו:
בסביבות רה''מ מנמיכים ציפיות: החקירה הנגדית של טלנסקי ''לא תחולל מפנה''. הידיעה משתרעת על שבעה טורים ב''פנטהאוז'' של חדשות עמוד 4. לא אוכל לומר שלא האמנתי למראה עיניי. שום דבר כבר לא מפתיע כאשר מדובר בתקשורת, לרבות זאת הקלאסית - הכתובה, ולא להוציא מכלל חשבון ''עיתון רציני'' כמו ''הארץ''. המאמר הוא סתם עורב מעופף, יש בו אותיות דפוס, אין בו לא עניין, לא קניין, לא בניין. הוא אפילו לא בלון. אבל לא בכך רציתי לעסוק הפעם. שש פעמים ברשימה מיוחסים הדברים ל-''גורמים'', פעמיים ל-''סביבה'' ופעם אחת ל-''מקורבים'' – כולם הגורמים, הסביבה, המקורבים - צמודים לראש הממשלה.
כינויים אלה הם לא טאבו, אם לא מפריזים בהם, או נותנים להם רמז עבה יותר, כמו יועצים מדיניים, משפטיים, כלכליים וכד'. אחרת, ניחוש סביר יהיה שהם כולם מבית היוצר של היועץ האסטרטגי המהולל,
טל זילברשטיין, אשר הופיע חי ובועט כדי לאיים ששרי העבודה יפוטרו אם יצביעו בעד פיזור הכנסת. והוא יכול לומר: זה עבד, בשעה שזה אבד.
במוסגר ראוי להעיר הערה לגופה של הידיעה. הרי כול בר דעת שחי בארץ הזאת, מודע לכך כי נושא החקירה הנגדית של
טלנסקי היתה לו משמעות אך ורק בדחיית ההחלטה של
קדימה לקיים פריימריס, בשעה שראש הממשלה מצפה לאיזה מפנה כתוצאה מעדות של טלנסקי מול פרקליטיו. ברגע שקדימה החליט על קיומם, החקירה הזאת, גם מן ההיבט הטקטי, איבדה מערכה בשוק השחור של הפוליטיקה הישראלית. משום כך מי שניפח את הג'יני הזה רואה לנכון לצמצם את הנפח שלו. בסדר. אבל מדוע עיתון צריך להקדיש לכך מקום כה רב, אם בכלל. במקום כתבה צריך היה, אם הדבר חשוב, לבוא מאמר פרשנות קצר על הספין הזה.
בעיתון של ערב שבת, כלומר יום לאחר פרסום ''חדשה'' זאת, מופיע באותו עיתון, בעמוד הראשון, מאמר של
יוסי וורטר, עיתונאי ופרשן רציני ונבון, ושוב מצוטטים ''
מקורבים'' לראש הממשלה, בלי לזהות אותם, כי ''ברק ברח כמו כלב'' ועוד פנינים במחרוזת של כפתורי פלסטיק. לדידי יותר משהתבטאות זאת משקפת את אופיו של
ברק, היא בהחלט תג לאופי שלהם. ביטוי מלוכלך של בריונים פוליטיים. מי אמר זאת - יוסי וורטר. זה סוד גרעיני? זה עלול לייבש את המעיין החרב ממילא שממנו הכתב שואב מידע? יש וצל''ג מגיע גם לעיתונאי טוב ובולט.
כאשר
עוזי בנזימן, פובליציסט בכיר ומוערך, חבר הנהלת מערכת ''הארץ'' (במאמר תחת הכותרת: ''
מוסר של יועץ'' מתאריך 2.7.2008) מדביק אות קין על מצחו של טל זילברשטיין, עליו לשאול את עצמו, מיהו המגפון של אותו יועץ קוסם, מי המוליך את הקול, מי המדיום שדרכו מעביר זילברשטיין את המסרים שלו. הוא לא צריך ללכת רחוק מעבר לאכסניה המקצועית שלו.
ובהקשר זה אינני בטוח כלל ועיקר שהטפיחה על שכם העיתונות של הפרופסור
יריב בן אליעזר בשל הצלחת הלחץ שהפעילה על הממשלה בעניין השבויים
רגב ו
גולדווסר, היא במקומה. לדעתי הנושא ראוי להקדיש לו לפחות יום עיון שלם. אבל איפה עיתונאים ואיפה יום עיון. הם כבר מעוינים.
אשר, לנושא ההתבטאות כלפי שר הביטחון אהוד ברק,
יחיאל אמיתי כתב מכתב למערכת הארץ, שהתפרסם ב-30 לחודש. אני תוהה. אם היו עוד מכתבים וצונזרו החוצה - חבל. זה מראה שהעורך, חרף שלל הנושאים שמוטלים ל''תיבה'' שלו, לא ראה בכך סוגיה ייחודית. ואם זה היה מכתב בודד, זה חמור שבעתיים, כי זה מראה שאנו ערלי לב ואוזן לביטויים כאלה. זה לא מזיז.
חזרה לעניינינו. גם בעיתונות רצינית בחו''ל מיחסים התבטאויות למקור מהימן, a reliable source, או לאישיות בכירה, אבל לא תמצא כול כך הרבה ''גורמים'', ''סביבה'' ו''מקורבים'' שמסתתרים מאחוריי הידיעה. רק כאן יכולים ''מקורבים'' לשתול ידיעות, ספינים, לתקוע מטריות שחודם מורעל, ולצאת בלא פגע. כול מה שהם ימכרו - יתפרסם. בעיניי, מעבירי מסרים אלה במדיה הם בשרות סרסורים במקצועות העתיקים: זנות ופוליטיקה.
גם במסגרות אחרות אישים פוליטיים מנבלים את הפה כמו ''אנשי מפלגת העבודה הם סמרטוטים מארץ הסמרטוטים'' - פנינה של ח''כ הג'נטלמן הביתרי, ח''כ
גדעון סער. אבל הוא לא מופיע בעילום שם. הוא בכבודו ובעצמו מופיע מעל לבמה ומכריז על כך. יו''ר הכנסת שביקשה למחוק את הדברים מן הפרוטוקול (אקט תמוה ביותר שכן דברים נאמרים) לא העלתה ולא הורידה מזהות המקור. אני במקומה הייתי שואל את הח''כ הידען: היכן היא ארץ הסמרטוטים? אבל זה לא שייך. הדברים נאמרו ובפומבי, לא כ''סביבה'', ''גורמים'' או ''מקורבים''.
כמי שנדבק בחיידק הפילולוגי ותורת הלשון, מן ההרצאות של ד''ר
גארבל בשעתה באוניברסיטה העברית, אני אוהב לצוד מונחים ולפרק אותם. לדוגמה. המונחים ''קרובים'', ''מקורָב'', והאסוציאציה הלא מחמיאה של המונח בלועזית. בכבישי חו''ל וגם בכבישי הארץ, בתרגום לאנגלית, מופיעה האזהרה a dangerous curve לאמור: סיבוב מסוכן או סטייה מסוכנת. כאשר שמתי פעם לב למילה curve הבנתי מדוע זונה בשפה סלאבית, או כיום בינלאומית, נקראת curvaשפרושה סוטה, שהמשמעות היא אישה מופקרת, בוגדנית. מכאן שאסוציאטיבית - mcuravim, מזכיר , בהקשר פרוידיאני, את התמרור האנגלי בכניסה לשער הגיא,
Sha'ar Ha-Gay. וכבר הערתי שקהילת ה''גאים'' וודאי מתבשמת משילוט שגוי זה (צריך להיות shar-hagai) בכניסה לעיר הקודש במהלכה יש Curves .
יש הרבה סיבות להיפרד כיום מן התקשורת בדפוס. אחת מהן היא הקָקופוניה הכתובה שאינה מוסיפה מידע אלא מבלבלת.
דב אלפון, העורך החדש של עיתון ''הארץ'', שאני עדיין מנוי עליו בחרוק שיניים, איש ברוך כישרון ועתיר הישגים מקצועיים, חייב לשים לכך לב. לא רק שזה לא אסטטי זה גם לא אֶתי. מקור חייב להיות גלוי ברוב המקרים, למעט חריגים. מה מונע ממני לכתוב איזה מאמר, שבו מצוטטים מקורות, ובהם אני מדגיש שיש לנו בעיה קשה עם הגירעון האיראני. אכן יש לנו בעיה אלא שאני מקשט אותה במקורות. קוראים מן הסתם יגיבו, לכאן ולשם, ונייצר צונאמי קטן בשלולית. אני משוכנע שיוסי וורטר לא המציא את הציטוט. אינני משוכנע שזה חל על כול העיתונאים, בהעדר איזה קוד מקצועי שייקבע מתי המקור צריך להיות עלום ומתי הוא חייב להיות גלוי. אולי שמץ מזה ידבק גם ב''בגדי המלך החדשים'' של הפוליטיקאים שלנו וה-mcuravim, ה''גורמים'' וה''סביבה'' - שלהם.
עיתונאי בשרות סרסורים של ספינרים פוליטיים
