התקשורת לא נתנה ביטוי הולם למעשה הגבורה של החייל האלמוני אשר הרג את המחבל הטרקטוריסט, ויש לכך כמה סיבות:

• מדובר בבחור דתי, בן למשפחה ברוכת ילדים – 12 ילדים במשפחה, גיסו של סרן דוד שפירא אשר ביחד עם הרב יצחק דדון הרג את המחבל בישיבת מרכז הרב זה מכבר. כל זאת אולי לא ממש סיבה להימנעות החשיפה התקשורתית, אך גם לא המודל שהתקשורת הישראלית הייתה רוצה לפאר ולגדל.
• אמנם החייל האלמוני עבר בצה''ל את חטיבת גולני ואת סיירת אגוז, אך זה די במקרה, כי מלכתחילה גיוסו לצה''ל נתקל בסירוב בגלל תיק פלילי שנפתח נגדו על ידי משטרת ישראל – הוא התנגד להתנתקות, ונמנה עם אלה שניסו להיאחז בגג בית הכנסת בכפר דרום. החייל האלמוני נעצר, לאחר שהוכה על ידי גורמי הביטחון ואיבד את הכרתו.
• אם שואלים אותו על האירוע, הוא בראש ובראשונה מודה לקדוש-ברוך-הוא, שפה שהתקשורת לא כל כך מאוששת, שפה שקשה לה, לתקשורת, לעיכול. ואולי הוא גם יזכיר משהו מהמקורות, ועלולה להתעורר אסוציאציה עם דוד המלך אשר גבר על גוליית, שבא אליו בחרב ובחנית – בעזרת קלע וחלוקי נחל... להזכיר, גם החייל האלמוני הסתער על המחבל ללא נשק – הוא היה צריך לקחת את האקדח מאיש ביטחון אחר שהיה שם...

לאמור, יצר ההישרדות ואומץ הלב, התושייה והגבורה, ההתנדבות וההקרבה – כל אלה הם תוצאה של חינוך מסוים, שהוא לא בדיוק מהסוג שהתקשורת של מדינת ישראל, כפי שהיא כיום, מעוניינת לטפח.

וצה''ל, כפי שהוא בהווה, לא כל כך שש לצרף בחורים מהסוג המובחר הזה לשורותיו – עליהם להיאבק על זכותם-חובתם לשרת בצה''ל, אף על פי שברור לכול כי לאחר שיצליחו במאבק זה, הם יהיו מהמצטיינים ומהמובילים.
הפאראדוכס הזה הוא פרי באושים של החברה הישראלית, בעידוד התקשורת.

---