יצירתה של ההסכמה

הכותבת כותבת בענייני חינוך וחברה, לומדת בקמפוס ''קבלה לעם''.

לאלימות רובנו מתנגדים. האם זה סוג של אוקסימורון? להתנגד לאלימות? ומה היא בעצם אותה התנגדות? אם נחשוב על כך לרגע...
הרי בחברה שלנו, זו איזו דרך די לגיטימית להשמיע את דעתנו ולנסות להפריך דעות אחרות, כאלו שאינן מוצאות חן בעינינו. אנו מתנגדים. כמה קל ופשוט בימינו להתנגד. כל פורום וכל פנל, בתחתית כל מאמר או כתבה, ישנן כל כך הרבה התנגדויות, בהן מועבר זעם וצער ואימה ובהלה ושנאה. גם אם המאמר הוא על שלום, או על שוויון הזדמנויות, או על שוויון זכויות, או איזה סוג של ניסיון לשינוי, כדי שכולם יוכלו לנשום טוב יותר... תמיד ישנן התנגדויות.

קבוצה כזו או אחרת מוכרת בשוק הרעיונות והמהויות את רעיונה ואת מהותה... תוך דקה תקום התנגדות, תוך שתי דקות אותה קבוצה תוכרז ככת. מפלגה חדשה חתמה במבט אופטימי אל המחר של כולנו על מצעה החברתי – פוליטי... הנה, שומעים את שעטות הרגליים? היא כבר נרמסה. כמה קל להתנגד לכל רעיון וכל מהות שמישהו מבקש לשתף אותנו בו, ואנו מיד חושדים שאין פניו לחברות, אלא שהוא בא לכפות עלינו, ומתנגדים לו. ייתכן כי התנגדות היא אדפטיבית? כלומר דורשת הכי פחות אנרגיה ומצוינת להישרדות?
לטעמי, אותה התנגדות כוללנית לכל דבר שבא או נמצא, היא לא רק בעוכרנו, היא הדרך למיתה טובה.

האם זה באמת משמעותי, להתחיל לברר מדוע כולנו מתנגדים לכל כך הרבה דברים ולכל כך הרבה אנשים? מדוע איננו מסוגלים להבליג על שום עלבון, שום צביטה קטנה ברגשותינו, שום סיכוי לנאיביות אופטימיות או אמונה של אדם, או קבוצה אחרת? אחרי הכול, כך זה אצלנו. שמתם לב? כל סוג של אקטיביזם ישראלי שאינו קשור למיחזור זוכה לדה – לגיטימציה הקשה ביותר. כל קבוצה שקמה במטרה לקדם רעיון כלשהו נחשדת במשיחיות, אם לא במשיחיות אז בעבודת אלילים, אם לא בעבודת אלילים אז היא ודאי מנסה לשדל את כולנו להצטרף לאיזה כת נוראית, אם לא כת נוראית אז היא וודאי פוליטית, אם היא לא פוליטית היא נאיבית. אם היא נאיבית בואו נתנגד לה, אחרי הכול, רק נאיביות חסרה לנו פה!

---

התבססותה של התנגדות

מה זה עושה לאדם הפרטי?
מה זה עושה לחברה?

אדבר רגע על התבססותה של התנגדות, שגורמת לדעתי לאדם להתבוסס בכעסו ובאימתו עד שכתמים כתמים מכלים את נפשו, בסוף גם יתבוסס בדמו, לכך מוביל השומקום של ההתנגדות. זהו כוח אדיר, ששואב לתוכו את כל היפה הנשגב והתם, ומותיר אותנו אחרי הסופה לחפש שאריות מעצמנו, וכל זה אחרי שניצחנו במלחמת ההתנגדות לכל דבר שחשדנו בו, כל דבר שלא מצא חן בעינינו, כל דבר שהעלה בנו אסוציאציה של חולשה, או הזדמנות, או פיתיון לחיים טובים יותר - ירינו בו התנגדותנו עד היעלמותו המוחלטת. אחר כך כולנו מסתובבים תוהים, מדוע אין השמים תכולים יותר מעל ראשנו? שכחנו שרק אתמול חשדנו שהתכלת נרמז מהאלוהים, ושרובנו בעצם מתנגדים לאלוהים, אז החלפנו את הצבע לכחול כהה, סתם כך על הדרך, להראות לתכלת שאלוהים לא קובע אצלנו כלום.

---

למה לא לבסס הסכמה?

בואו נבסס הסכמה
על מה?
ראשית! שאיננו עוד מתנגדים.

איננו מתנגדים לאף אדם. איננו מתנגדים לרעיונות או מהויות שלא הוכחה אשמתם בבית המשפט כמזיקים לחברה ולאדם. איננו מתנגדים לניסיונם של אחרים לשפר, להועיל, לשנות. איננו מתנגדים לשכן, לעיתונאי, לתקשורת. איננו מתנגדים לבעלי ההון או לחברי הכנסת. איננו מתנגדים לשום דת, גזע או מין. איננו מתנגדים לעצמנו, לאהובינו, לקרובינו, ולכל זר או גר המחפש מקלט אהבה או נשימה בסביבתנו. איננו מתנגדים.

---

אנו מסכימים לא להסכים

אנו מסכימים לתת להומור לרכך את חיינו, ולהחליף צונאמי של ציניות שטשטשה כבר את תווי דמותנו הטובה. אנו מסכימים כי גם במצבים דיסהרמוניים נעשה ככל שביכולתנו לא לפגוע באדם אחר, גם אם הוא בלתי נסבל בעליל. אנו מסכימים כי חייבים להחליף את הרקע לחיינו כאן, ומשום כך כל אחד מאיתנו מחויב לעצמו, לקרוביו, ולשאר העם בטפיחה על הכתף, בפרגון הדדי ובהבלטת הטוב בזולת. אנו מסכימים כי כדי למנוע פגיעה חברתית מתמשכת, יש להוריד את רף הזעם בחברה ולהעלות את רף הערבות ההדדית. אנו מסכימים כי אדם שבאמת מבקש להטיב, בוחר להסכים, להתוות דרך, במקום לרוץ ולשפוך זעמו, ולבסס על כולנו את התנגדותו. אנו מסכימים כי נכון יותר להסכים, מאשר להתנגד. ומסכימים כי כלו כבר המים, אנחנו עייפים, ורוצים מילים טובות ומציאות טובה, ומאמינים שקל לרתום אהבה למרכבת העם, כי היא קיימת ובועטת בכולנו, ופשוט צריך לגיטימציה כדי להניח עליה את מחויבותנו לעצמנו.

אני באמת ובתמים מאמינה, כי מאחורי רעיון יצירתה של ההסכמה עומד סיכוי לימים פשוטים יותר, עבור כל אחד מאיתנו, עבור העם כולו. צמצום ההתנגדות, וזרועותיו: הציניות, הכעס, העלבון, הוא צמצום הרע ופתיחת הזדמנות לטוב להוכיח את חפותו. בלתי ניתן לחיות במציאות בה הציניות, הכעס והעלבון הם הכוחות הלגיטימיים, ואילו כל דבר אחר, מלא מוטיבציה ככל שיהיה, פסול עקב אותות חולשה. האם תקווה הנה רמז לחולשה? האם הסכמה היא רמז לחולשה?
תסכימו להסכים. כמה טוב יהיה אם נוכל להתחיל לדון ברעיונות ובקבוצות ובמפלגות מבלי הכורח להשפיל את מהותן לפני שעסקנו בהן. כמה טוב יהיה לתת הזדמנות לכוחות טובים, ולהעניק להם את הלגיטימציה החברתית לפעול איתנו, ולמעננו.

---