בשבועות האחרונים הוצפו עמודי העיתונות ומסכי הטלוויזיה בעשרות הדלפות מחקירת ראש הממשלה וספחיה.
הדלפות מחקירות המשטרה והפרקליטות אינן דבר חדש. כבר לפני כ-‏30 שנה הודח מפכ''ל המשטרה דאז האלוף (במיל.) הרצל שפיר על ידי השר יוסף בורג שהיה אז הממונה על המשטרה בגלל הדלפות יזומות ומגמתיות לתקשורת בכדי להשפיע על עדים ונאשמים.

אין חולק על כך שהדלפה מחקירה משטרתית היא עבירה פלילית על החוק. למרות זאת כמעט שלא היו חקירות בנושא. אם נתבונן בהדלפות של השנים האחרונות נמצא למשל, פרסום, שאינו הדלפה של חקירה משטרתית אלא של עדות בבית משפט. מדובר בעדות כנגד השר לשעבר בניזרי שנאשם בקבלת שוחד ועבירות נוספות. מי שקרא בידיעות אחרונות את העדות המרכזית כנגד השר לשעבר היה בטוח שאפילו עשרים שנות כלא אינן מספיקות לענישה נאותה לנאשם.
לעומת זאת השופט לא קיבל חלק מהעדות ופסק רק שנה וחצי.

אז מדוע פורסמה העדות, כפי שפורסמה (תוך עריכה מתאימה), טרם מתן פסק וגזר הדין?
זה ברור, בכדי להשפיע על השופטים. ולמי, לפי אופי הפרסום זה היה מועיל?
לתביעה, כמובן!

השופט שלי טימן שפרש לאחרונה מכס המשפט בתל-אביב, אמר בראיון סיכום, לתקשורת, כי אין כמעט שופט שאינו מושפע מהאווירה הציבורית. על רקע זה עלינו לראות ולבחון את שטף ההדלפות.

בפרשת קצב, למשל, הופיעו ההדלפות מיד בתחילה.
עצם פנייתו, של הנשיא לשעבר קצב, אל היועץ המשפטי בטענה כי מנסים לסחוט אותו דלפה תוך ימים. האם נראה לכם שהנשיא לשעבר שפנה באופן לא גלוי ליועץ ידליף זאת לתקשורת?
גם תוך כדי חקירה היו הדלפות מסיביות של חומר משטרתי שפורסם (לאור המצב המשפטי כיום) באופן מגמתי. אך הג'יהאד הציבורי כנגד הנשיא לשעבר ''חנק'' כל מחאה כנגד הפרסומים.
למה הדבר גרם?
הדבר גרם שהיועץ המשפטי מזוז ועוזרו הנאמן שנדר הרכיבו כתב אישום אימתני כנגד קצב. כתב אישום שהתפורר, נכון להיום, כמעט לחלוטין.

בהדלפות כנגד ראש הממשלה, החל, כזכור מבקר המדינה לינדנשטראוס. כולנו העלנו על נס את המבקר הנועז והאמיץ שאינו יודע מורא ותוקף וחושף את השחיתות הציבורית לעין כל.
המבקר חקר מספר פרשיות במשך שנה עד שנתיים, העבירן לחקירת המשטרה שחוקרת אותן עד היום ולא הצליחה לגבש שום המלצה לכתב אישום.
אז מה בעצם הוא חשף? איזו שחיתות?
מה שנחשף היא ערוותו של המבקר שרצה להשפיע על החקירות באמצעות התקשורת ולא הצליח. זו אולי הסיבה שהוא ''נעלם'' בשנה האחרונה.

בתחילת פרשת טלנסקי ו''מעטפות הכסף'' היה למשטרה עניין ביצירת ''עיוורון מודיעיני'' בפני הגורמים הנחקרים. ראה זה פלא: לא היו דליפות, היו שמועות, ניחושים. מידע אמיתי לא היה.

טרם קבלת ההחלטה על שמיעת העדות המוקדמת בבית המשפט הוצפנו בידיעות על כך שאולי ינסו למנוע מטלנסקי להעיד, אפילו באלימות. מידע חסוי הוצג בפני בית המשפט והשפיע על החלטתו. עתה מתברר שזו היתה בדיחה שטלנסקי סיפר לחוקריו. מי שמאמין שהחוקרים חשבו שזו לא בדיחה כנראה מזלזל באינטליגנציה שלהם. לקראת עריכת החקירה הנגדית של מר טלנסקי, כנראה שמישהו הגיע למסקנה שמעדות זו בלבד לא תיוושע חקירת ''מעטפות הכסף'' וראה זה פלא, פרוטוקולים שלמים מחקירות המשטרה החלו להתפרסם על עמודי העיתונים. האם הפרוטוקולים פורסמו בשלמותם? רק פתי מאמין לכל דבר.

ופה נשאלת השאלה: מדוע, אם פרסומים מתוך חקירות משטרתיות הן עבירה פלילית, אין היועץ המשפטי פותח בחקירה לגילוי המדליף?
להזכירכם: לפני כחמש שנים דלפה לתקשורת ידיעה על חקירה סמויה (עניין סריל קרן) כנגד ראש הממשלה דאז, אריאל שרון. ההדלפה לא תאמה את מדיניות החקירה של המשטרה, תוך יומיים הפרקליטות גילתה את המדליף, בעצם מדליפה, עו''ד ברקוביץ', פרקליטה בכירה בפרקליטות תל-אביב.
מה זה מוכיח? כאשר רוצים ניתן לאתר את המדליף.

היועץ המשפטי לא פתח בחקירה על ההדלפות בפרשת קצב ועל ההדלפות מתוך חקירות ראש הממשלה כי הוא יודע מי מדליף ואת איזה צד בהליך המשפטי זה משרת. רק בעקבות פניית ראש הממשלה, באמצעות פרקליטו, ליועץ, שמענו השבוע איזה שהוא דיבור מגומגם על פתיחת חקירה בעניין ההדלפות.

אז למה בכל זאת גורמי האכיפה מדליפים?
במקרה הנוכחי, של ראש הממשלה אהוד אולמרט, לטעמי, התשובה פשוטה. גורמי האכיפה אינם מאמינים שיצליחו להביא להתפתחות החקירות לכדי כתבי אישום ומשפטים, ורואים בפרישתו מראשות הממשלה את מיצוי תפקידם.

ומה זה עושה לדמוקרטיה?
זה הופך את משטרנו, כפי שמישהו (כמדומני העיתונאי אברמוביץ, אך אולי אני טועה) הגדיר זאת: דמוקרטיה של פקידים ולא של נבחרים.
ראו מי קובע את העניינים במדינה בשנים האחרונות (רשימה חלקית וללא סדר):
היועץ המשפטי ועוזריו, נשיאת בית המשפט העליון ונאמניה שם, מנכ''ל האוצר, הממונה על התקציבים, מבקר המדינה, נגיד בנק ישראל ועוזריו, עורכי העיתונים והחדשות בטלוויזיה ועוד אחרים שבטח שכחתי לציין.

יש כלל ברזל: אף אחד אינו מוכן לוותר על כוחו מרצונו.
לכן המערכת הפקידותית הזו, שצברה כוח שלטוני כה רב, אינה מוכנה לוותר מרצונה על כוחה ועל רקע זה יש לראות את מבול ההדלפות היורד עלינו באחרונה ואת המשמעות שלהן.

לכן אני רואה במאבקו של הפרופסור פרידמן, שר המשפטים, לשינויים במערכת המשפט כמאבק האמיתי לדמוקרטיה ולא ההיפך.

---