הזמן החלול

את נאום ההתפטרות של אהוד אולמרט שמעתי בדרך חזרה מהפגנה.

מחינו על מותו של אחמד מוסא, ילד בן 10, שנרצח בהפגנה נגד גדר-ההפרדה בכפר נעלין - אותה גדר-ההפרדה הגוזלת את מרבית האדמות של הכפר כדי להעבירן להתנחלות הסמוכה. חייל כיוון את רובהו וירה בילד בתחמושת חיה ממרחק קטן.

המפגינים עמדו תחת חלונות הבניין שבו גר שר-הביטחון במגדלי אקירוב המפוארים בתל-אביב וקראו: ''אהוד ברק, שר-הביטחון - כמה ילדים רצחת עד היום?''

זמן קצר אחר-כך דיבר אולמרט על מאמציו הגדולים להשגת השלום, והבטיח להמשיך בהם עד הרגע האחרון של כהונתו.

שני האירועים - ההפגנה והנאום - כרוכים זה בזה. ביחד הם נותנים תמונה אמיתית של התקופה: נאומי-שלום באוויר ומעשי-זוועה על הקרקע.

אני לא בא להצטרף למקהלת הגיבורים-אחר-מעשה, המתנפלים עכשיו על גופתו הפוליטית של אולמרט וקורעים אותה לגזרים.

אין זה מראה מלבב. ראיתי כמותו כמה פעמים בחיי, ובכל פעם זה מגעיל אותי מחדש.

אין זו תופעה המיוחדת לישראל. אפשר למצוא כדוגמתה בהיסטוריה ובספרות: ''עלייתו ונפילתו של...''

זה סיפור ישן. הציבור מתפלש בעפר רגליו של גיבורו. רודפי-השררה ותאווי-הבצע מכרכרים סביבו. משוררי-חצר וליצני-חצר שרים את תהילתו, ויורשיהם המודרניים - אנשי התקשורת - מעלים אותו על נס. ואז, לפתע, סר חינו, והם דורסים אותו ללא-רחם.

זוהי העדה שהפכה את משה דיין לאליל אחרי מלחמת ששת-הימים, ושניפצה את פסלו לרסיסים אחרי מלחמת יום-כיפור. העדה שבעטה בדויד בן-גוריון אחרי שנים של חנופה והתרפסות ללא גבול. שהפילה את גולדה מאיר אחרי שסגדה לה בהערצה עיוורת. אמנם נאבקתי בשלושתם בשעה שהיו בשיא שלטונם, אבל התנפלות האספסוף הפוליטי עליהם כאשר נפלו הייתה מחליאה.

גם הפעם. מעולם לא נשביתי בקסמיו של אהוד אולמרט. עקבתי אחריו מהרגע שעלה על הבמה ועד לרגע שבו הודיע על ירידתו. לא מצאתי בו דבר המעורר הערצה. אבל עכשיו, כשאני שומע וקורא את תשפוכת ההשמצות עליו מפי אלה שרק אתמול היללו אותו עד לב השמיים, אני מרגיש שאני רוצה להסב את עיניי למקום אחר. זכות הביקורת שמורה לאלה שנאבקו בו במשך כל השנים.

הוא פוליטיקאי שלם, ושום דבר חוץ מזה. לא מדינאי. לא מנהיג. לא איש-חזון. רק טכנאי של פוליטיקה. אינטליגנטי. רהוט מאוד. איש רעים להתרועע. פוליטיקאי שלגביו השלטון הוא המטרה, לא בהכרח אמצעי להשגת מטרה.

בפעם הראשונה נתקלתי בו בכנסת, לפני כמעט 40 שנה. אז היה נושא כליו של שמואל תמיר. נושא-כלים במובן המילולי: הוא הלך אחריו ונשא את תיקיו.

קדם לזה מאורע, שהיה אופייני מאז לכל דרכו של האיש השאפתני הזה. תמיר, אז ח''כ צעיר מטעם תנועת-החרות (הליכוד של אז), חשב שיש לו הזדמנות להפיל את מנחם בגין ולהשתלט על התנועה. הוא ניסה להדיח אותו בוועידת המפלגה, ולרגע היה נדמה שיצליח. בגין, אז בן 53, נראה עייף ומותש אחרי שנחל תבוסות בשש מערכות-בחירות רצופות. אולמרט בן ה-‏21 קפץ על העגלה ונאם בוועידה נאום חוצב-להבות נגד המנהיג האגדתי.

אבל הוא טעה בחשבון. בגין התנער באחת והנחית על המורדים מכה ניצחת. הם גורשו מהתנועה בבושת-פנים. אולמרט נשאר עם הסיעה הזעירה של תמיר, שהציגה את עצמה כמפלגה מתונה. היא שמה ללעג את סיסמאותיה הלאומיות של חרות (''שתי גדות לירדן''), והתאימה את עצמה למצב-הרוח שוחר-השלום שרווח אז בארץ. אך משפרצה מלחמת ששת-הימים ושבשבת-הרוח הסתובבה לכיוון ההפוך, היה זה תמיר שטבע את הסיסמה ''שטח משוחרר לא יוחזר''. בלי להניד עפעף הפך אולמרט המתון לאולמרט הקיצוני.

אך בסיעה הקטנה, רבת המנהיגים, הייתה דרכו חסומה. לא עבר זמן רב, והוא פילג אותה כדי להפוך מס' 2 בסיעה שיצאה עוד יותר קטנה. גם אותה הוא פילג כדי להדיח את מנהיגה הקשיש, אליעזר שוסטק. המעשה גבל בפארסה: אולמרט ברח עם חותמת הסיעה.

לפני הבחירות של 1973 חזר אולמרט לליכוד ונכנס סוף-סוף לכנסת כמס' 24 ברשימת מפלגתו. לפני כן לא ישב בחיבוק-ידיים: הוא הספיק ללמוד משפטים ולשגשג כלכלית, תוך שהוא משתמש למען לקוחותיו בקשרים שלו בכנסת ובמסדרונות-השלטון. אז עיצב את השיטה של ניצול הקשר בין שלטון והון, שיטה שליוותה אותו מאז ושגרמה לבסוף לנפילתו.

בכנסת חיפש הח''כ הצעיר נושא שימשוך תשומת-לב. בימים ההם המציאה התקשורת את ''הפשע המאורגן'', הרבה זמן לפני שזה קם באמת. (מישהו התלוצץ אז: ''שום דבר בארץ אינו מאורגן, אז מה פתאום שהפשע יהיה מאורגן?'') אולמרט הריח שזה סוס טוב לרכוב עליו. הוא נשא נאומים נלהבים, נפנף בניירות בסגנון של ג'ו מקארתי, הציג את עצמו כרודף האמיץ של הפושעים וזכה בפרסומת רבה. הייתה זאת הצגה ריקה מתוכן: גם לדברי ראשי המשטרה היא לא תרמה דבר וחצי דבר למלחמה בפשע. אך היא הדגימה את השיטה שנודעה לאחר-מכן כ''ספין''.

ב-‏1977 הגיע מנחם בגין לשלטון. הוא לא העלה על דעתו לקדם את מי שניסה 11 שנים לפני כן לתקוע לו סכין בגב. בין שאר מעלותיו היה לו, לבגין, זיכרון טוב. כאשר ראה אולמרט שהקריירה שלו בכנסת תקועה, החליט ב-‏1993 לעשות קפיצה נחשונית: הוא הציג את מועמדותו לתפקיד ראש עיריית ירושלים.

טדי קולק היה ראש-עיר פופולארי, אך זקן ותשוש. אולמרט גבר עליו. קיימת כיום הסכמה כללית על כך שהיה ראש-עירייה גרוע, שהעיר הידרדרה, העוני גבר בה, הצעירים נטשו אותה והשכונות הערביות הוזנחו בצורה פושעת. ב-‏1996 דחף את ראש-הממשלה בנימין נתניהו לפתוח את פתח המנהרה המובילה מרחבת הכותל המערבי אל הרובע המוסלמי, דבר שגרם להתלקחות אלימה שבה נהרגו 17 חיילי צה''ל וכמעט 100 פלסטינים. מעולם לא הביע חרטה על כך. הוא גם לחץ להקים בין ירושלים ובית-לחם את שכונת-המריבה הר-חומה, הגורמת עד היום לזעם מסוכן בציבור הערבי. כל הפיגועים האחרונים בוצעו על-ידי בני השכונות הערביות הסמוכות להר-חומה. אולמרט הציג את עצמו כמייהד ירושלים וכלוחם לאומי לבלי-חת.

אך כאשר ניסה ב-‏1999 להתמודד על ראשות הליכוד, הובס בקלות על-ידי אריאל שרון והוצב רק במקום ה-‏32 ברשימה לכנסת (מתוך 38 שנבחרו). תגובתו ההגיונית הייתה
לעלות על העגלה של שרון ולדחוף אותו לפרוש מהליכוד ולהקים את ''קדימה''.

זה היה הימור מוצלח, עדות לחושיו הפוליטיים המחודדים. שרון הפך אותו למס' 2 ב''קדימה'' ומינה אותו לממלא-מקומו (כפיצוי על כך שלא יכול היה למסור לו את תיק-האוצר, אלא רק את תיק התעשייה-והמסחר). זה נראה אמנם בזמנו כתואר חסר-תוכן, אך כאשר לקה שרון בשבץ, השתלט אולמרט בזריזות על ראשות-הממשלה. הדרך הארוכה והמפותלת הביאה אותו לפסגה.

יורשו של שרון היה גם היפוכו כמעט בכול המובנים. שרון היה פוליטיקאי די כושל ונואם גרוע, אך מנהיג נחרץ ובעל השקפת-עולם סדורה. הייתה לו מטרה והוא פעל למענה בעקביות. אולמרט הוא פוליטיקאי בכל רמ''ח אבריו, אופורטוניסט גמור ונואם רהוט, אך חסר כריזמה ונעדר חזון. במקום חזון משמשות לו המנטרות השגרתיות על מדינה יהודית ודמוקרטית.

כשעלה לשלטון במחטף, בעקבות השבץ של שרון, ניסה תחילה להיראות כממשיך דרכו. שרון רצה להקים מדינה חזקה וקומפקטית, תוך סיפוח גושי-ההתנחלות והפיכת המובלעות הערביות ל''מדינה פלסטינית'' חסרת-ישע. לשם כך ביצע את ''ההתנתקות''. אולמרט הבטיח לבצע מהלך דומה בגדה, אך זנח אותו מיד. לאורך כל תקופת כהונתו צצו תוכניות גרנדיוזיות ונעלמו בקצב מסחרר, כשכול אחת מהן משמשת כדלק רגעי למכונת-הספינים.

חוסר-היכולת שלו כמנהיג וכמצביא הוכחה מיד אחרי הצלחתו בבחירות כראש ''קדימה''. מלחמת-לבנון הייתה שערורייה מחפירה. התקשורת, שהריעה לו בהתלהבות, התנפלה עליו אחר-מעשה בשל ''הניהול הכושל'' של המלחמה, אך התעלמה מהכשל העיקרי: עצם היציאה למלחמה ללא מטרה ברורה וללא שום אסטרטגיה מדינית וצבאית.

כגודל כישלונו כמדינאי וכמצביא היה כישרונו כפוליטיקאי וכאמן ההישרדות. העובדה שהחזיק מעמד בראשות הממשלה במשך שנתיים נוספות אחרי כישלון מונומנטאלי כזה מעידה על כישוריו הפוליטיים, אך גם על עליבות המערכת הפוליטית.

אחרי המלחמה היה זקוק באופן נואש לסוס חדש לרכוב עליו. הוא בחר ב''תהליך המדיני'' - המשא-והמתן עם הפלסטינים, ואחר-כך גם עם הסורים.

לבחירה הזאת יש משמעות רבה: האף הפוליטי הרגיש שלו הריח שזהו עכשיו הדבר הפופולארי באמת: לא ארץ-ישראל השלמה, לא התנחלויות, אלא משא-ומתן לשלום ו''שתי מדינות לשני עמים'' - מה גם שזה פופולארי בארצות-הברית ובאירופה.

השבוע קוננו מנהיגים ערביים שעכשיו ''התהליך המדיני יתחיל שוב מהמשבצת הראשונה''. זוהי טעות מוחלטת: ה''תהליך'' בכלל לא יצא מהמשבצת הראשונה. הוא היה כולו ריק מתוכן, כולו ''ספין''. אולמרט כלל לא העלה על דעתו לעשות צעד ממשי לקראת השלום. ''התהליך'' בא במקום השלום. הרעיון של ''הסכם מדף'' בא במקום הסכם-שלום ממשי. מעולם לא הייתה שום אפשרות שאולמרט יעז להתגרות במתנחלים.

הסיכום הסופי של עידן אולמרט: לא נעשה בו אף הצעד הממשי הקטן ביותר לקראת השלום. יוזמת-השלום ההיסטורית של הליגה הערבית נקברה. המנהיגות הפלסטינית החילונית ושוחרת-השלום נהרסה, וכך נסללה הדרך לשלטון החמאס בעזה, ואולי גם בגדה. אף צריף אחד של התנחלות לא פורק, וההתנחלות מתרחבת בכל אתר ואתר.

בדבר אחד דמה אולמרט לשרון: שניהם אהבו כסף כמעט כמו שאהבו את השלטון (וכך גם בנימין נתניהו ואהוד ברק). שניהם טיפחו את קשריהם עם מיליארדרים. המרכבה הפוליטית של שניהם גררה אחריה שובל בוץ של שחיתות לאורך כל הדרך.

לשרון זה לא הזיק. הוא הקרין מנהיגות, והשערוריות לא פגעו בו ממש. הוא היה די חסון כדי לשאת אותן על גבו. את אולמרט, שהיה הרבה יותר שביר, זה הרס.

בסופו של דבר הוא נפל - לא בשל המלחמה הפושעת, ולא בשל חוסר-רצינותו בחתירה לשלום, לא בשל מינוי שר-משפטים שיצא להרוס את מערכת המשפט, אלא בשל כסף במעטפות וטיולי-חינם.

כאשר יבחנו ממרחק של זמן את עידן אולמרט בתולדות המדינה, רק מילה אחת תסכם אותה - זו שהסופר דויד גרוסמן השתמש בה בהקשר דומה: חלול.

זה היה עידן חלול. חור בזמן. עידן חסר משמעות, חסר תוכן (חוץ מאשר לאלה ששילמו בעדו בחייהם, בהרס ובחורבן.)

וזה גם תוארו של האיש אולמרט עצמו. פוליטיקאי חלול. חסר חזון.

מי שעובר על הכותרות של השנתיים האלה, ימצא שם דרמה לרוב. המון יוזמות. המון סיסמאות. המון ספינים. המון רוח. ובסך הכול: אפס.

מנהיג חלול של מפלגה חלולה במערכת פוליטית חלולה.

---