• הכותב הוא מסטרנט בחוג להיסטוריה מן האוניברסיטה העברית וחבר הנהלת מכון ז'בוטינסקי.

אין זה משנה כלל וכלל כמה חשוב זאב ז'בוטינסקי לביסוס החיים היהודיים בארץ ישראל, החליטה שרת החינוך כי מורשתו לא תיכלל בתוכנית הלימודים בשנה הבאה ובהינף יד היא מבקשת לזרוק אותו אל תהום הנשייה של ההיסטוריה הציונית. השרה הפילוסופית לא מצאה מקום ראוי בתוכנית הלימודים הנרחבת לאותו מנהיג שהניח רבים מהיסודות הלאומיים בתהליך תחיית האומה והחל מהשנה הבאה שמו ומורשתו ייעדרו ממילון המונחים אותו לומדים ילדי ישראל. בטיעון טכני גרידא החליטו גורמים רבי השפעה במשרד החינוך להוציא מהתוכנית את ''רשימת 100 מושגי הציונות'', הכולל את הערך ''מורשת ז'בוטינסקי''. תחת מכבסת מילים לא משכנעת כלל ש''הדבר נעשה משיקול של מעבר משינון מושגים ללמידה של טקסטים כדרך להגיע אל ארון הספרים היהודי'', נימקה פקידת המשרד בערוץ 10 את המניעים למעשה. האם זה מפליא כי שינוי תכני הלימוד מאפשר למורים ולמורות ללמד רק את מורשת בן גוריון וערכי תנועת העבודה - אותה מורשת עליה גדלה שרת החינוך ובה היא תומכת?

אחרי ככלות הכל, כשם שאפשר ללמוד טקסטים שונים של תנועת העבודה אפשר גם ללמוד את המאמר המצוין של ז'בוטינסקי ''על קיר הברזל (אנחנו והערבים)'' כטקסט האקטואלי גם כיום למאבק של ישראל על קיומה. אפילו אם חפצה השרה בלימוד טקסט חברתי אוניברסאלי יכולה היא להמליץ בפני פקידי המשרד על לימודם של ''חמשת המ''מים'' וכך ליצור דיון מרענן על כלכלה וחברה שכה חסר לתלמידי ישראל המרבים לצפות בתוכניות הריאליטי ולשלוח מסרונים במקום ללמוד טקסטים מכוננים בענייני חברה ומדינה. דוגמאות נוספות לטקסטים של ז'בוטינסקי יש למכביר, שכן מורשתו היא מורשת ענפה משום שהוא לא היה רק מנהיגה של תנועה פוליטית אלא גם משורר, סופר, מתרגם ואורטור דגול. אפילו יריביו המרים ביותר הכירו, בדיעבד אמנם בשל מאבקם הפוליטי בו, בתרומתו הייחודית לבניין העם. במזיד או בתום לב, אין זה משנה כלל, כבוד השרה מעניקה חיים מחודשים לנידויו של ז'בוטינסקי ובכך בעצם מגשימה את מורשת אבותיה הרוחניים ממפלגת העבודה שביקשו להחרים כל מה שקשור לתנועה הרוויזיוניסטית בימי המאבק כנגד השלטון הבריטי שבהם היה נראה כי מעשיהם של תלמידי ז'בוטינסקי, אשר הכריזו מרד כנגד השלטון הבריטי, זוכים לאהדה ביישוב.

אין זו הפעם הראשונה שכבוד השרה מעוררת מחלוקת בסוגיה כה אקוטית. לפני כשנה בדיוק, בערב תשעה באב תשס''ז, היא החליטה לאשר תוכנית לימודים למגזר הערבי שבראשה עומדת ההכרה בנכבה הפלשתינית כשוות ערך למלחמת העצמאות הישראלית. לא רק שהדברים אינם עומדים על בסיס שווה אלא גם שהיא בכך בעצם היא החלה בתהליך שבו עלול להיהרס העוגן המוסרי עליו נשענת מדינת ישראל.

מדיניות זו של השרה, אשר נמנית עם הגרעין המייסד של תנועת ''שלום עכשיו'', מוכיחה כי היא מנסה להביא את הערכים של השוליים הקיצוניים ''הפוסט ציוניים'' אל הזרם המרכזי בחברה הישראלית. אותה אשת חינוך מן האקדמיה שהטילה ביקורת רבה על מעשיה ועל סגנונה של שרת החינוך הקודמת מביאה סגנון ייחודי ומתלהם משלה. אפשר להתווכח על מדיניות, הדבר אף רצוי במדינה דמוקרטית, אולם סגנונה הבוטה של השרה, אשר קורטוב ממנו ראינו לפני מספר שבועות בעת דיון בועדת החינוך של הכנסת בו היא טענה שהיא מנקה את הגועל שהשאירו אחריה (ואין זה מכובד שאציג את דבריה המדויקים), יחד עם מדיניותה הקונטרוברסלית מעלים את החשש שהיא בסופו של דבר שרה שלא תנהיג סגנון חדש חיובי אלא סגנון מיושן שלילי, ריאקציוני, העלול ליצור נזק בלתי הפיך למערכת. האם אפשר לשתוק לנוכח המעשים הללו? ובכן, ז'בוטינסקי לימד אותנו ש''שקט הוא רפש'', הייתי מוסיף: בייחוד במדינה דמוקרטית הנאבקת עדיין לא רק על קיומה אלא גם על מושגי היסוד המרכזיים שלה.

---