לסרט טוב יש מסר ברור, ובכלל זה הסרט הצרפתי המעולה ''הגרגר והדג'' יצירתו של הבימאי ממוצא תוניסאי, עבדלטיף קשיש. המסר שאני קבלתי הוא שגם בעולם הזר והמנוכר של ימינו ישנם איים של עזרה הדדית, ובעת מצוקה הבריות חוזרות לאותו מוסד ישן ומוצק, השבט - המשפחה. אולי לא רק בסרט, אבל זאת, לצערנו, תופעה שהולכת ונעלמת בעולמנו.
יש אנשים רבים שמכורים לקולנוע. זה עדיין המדיום החזותי שממנו אתה יכול לבחור את המשובח, המרתק ובעבור כול יצירה שאתה בוחר אתה משלם כסף. בטלוויזיה, בעיקר בכבלים, אתה משלם סכום גלובאלי, מקבל הרבה חומר אך מעט תוכן. הבחירה היא פיקציה בין הרע לבין הרע יותר ובהקרנות חוזרות עד לזרא. אשר לסרטים, אני לא כול כך מרבה ללכת לאולמות קולנוע, בין השאר, מכיוון, שכיום הם נמצאים בלבו של מרכז מסחרי, עם המולה רבה מסביב. מסיבה זאת אני עדיין אוהב את בית הקולנוע השכונתי, ולמזלי יש לי אחד כזה בקרבת מקום מגוריי, בתיאטרון ירושלים, שבו צפיתי ב''הגרגר והדג''- נושא הרשימה.
''הגרגר והדג'' הוא לא היה רק סרט של אווירה ים תיכונית כמו סרטיו של
ויטוריו דה סיקה האיטלקי,
קוסטאריצה היוגוסלבי או
ילמאז גונאיי התורכי, להזכיר רק כמה. סרטו של
עבדלטיף קשיש ''הגרגר והדג'' (la grain et le mullet) הוא בראש וראשונה סרט אווירה שאמור לשקף מציאות. אבל לא רק.
הסרט
קוסקוס זאת משפחההבמאי ממוצא תוניסאי, עבדלטיף קשיש, גילה את הגיבור שלו,
סולימן-חביב בופרז, במעגן לתיקון אוניות בדרום
צרפת. לבחירת אנשים לא שחקנים לסרטים ישנם תקדימים. אבל ב''הגרגר והדג'' הבחירה הזאת מסמלת למעשה את היות הסרט ''ריאליסטי'' על כול פרטיו ודקדוקיו. גם ארוחת הקוסקוס לא לקוחה מן ''הסעודה של בבאט'', שבה המעדנים שמוגשים מתחרים במהות ובצורה. אם אתה רוצה להיות שותף לארוחה של קוסקוס טוב, הייה סבלני ושמע את השיח הבנאלי בארוחה. בשום ארוחה לא מתדיינים בפילוסופיה. זה אמור גם לגבי ריקוד הבטן של הצעירה המדהימה והלוהטת,
חפסיה הרזי, אשר במקצב המחול היא מעכזת עד כלות, ולא רק הנגנים מזיעים כאשר הם משמשים לה משענת לבל תיפול, אלא גם הצופים נוטפים, וחרדים שמא תוציא נשמתה בטהרת הסחרור.
הערותיי, אינן של מבקר קולנוע מקצועי ובקושי של מבקר בקולנוע. הן הגיגים והרהורים שלאחר הסרט, ושיתוף בחוויות תוך כדי ההקרנה. בעצם מי שעומד במרכז הסרט, סולימן, בין אם זאת מלאכת הליהוק של הבמאי ובין אם לא, הוא לא הכוכב שלו. הוא להערכתי סטטיסט, שבמקרה שבה את עינו של הבמאי. הוא אדם אפור. הצבעים הם מסביבו. הוא התורֶן במרכז האירוע שעליו תולה הבמאי את הדגלים שלו, והם רבים וצבעוניים מאוד ולכל אחד משמעות משלו. גם החלום של סולימן על הפיכת ספינה רעועה למסעדה, הוא לא שלו בלבד, אלא בעידוד הרזי, הצעירה היפה רבת התושייה, בתו של חברתו בעלת הפונדק שבו הוא מתגורר. ועוד משהו, שלא זכור לי אם המבקרים שמו לכך לב. הגברים בטלים בששים, במהות ובכמות, לעומת הנשים. הן עמוד השדרה של העלילה. אולי גם זאת אמירה של הבמאי.
לאורך דקות ארוכות ב''הגרגר והדג'', שבהן הדמויות שבסרט פשוט מציגות את עצמן בפני הצופים, משוחחות זו עם זו, אוכלות זו עם זו - מציב יופיו של הקולנוע עצמו אלטרנטיבה למציאות היום-יומית האפורה שבה מתרחש הסרט כתב מבקר הקולנוע אורי קליין (
הצד השני של הייאוש). כתב מבקר הקולנוע אורי קליין ב''הארץ''. אני לא ראיתי בכך מציאות אפורה. יש צדדים וורודים מאוד לסרט. כאמור, סולימן מוצג באפור. אפשר ובטווח הקצר- היומיומי המציאות שבה סולימן, אחרי 35 שנות עבודה בנמל, מפוטר מעבודתו היא מציאות שחורה לא רק אפורה. סולימן נע ונד בין שתי משפחות, משפחתו שלו שממנה נפרד ומשפחת חברתו בעלת הפונדק העלוב ובתה, ודיירים קבועים באכסניה שהם נגנים לעת מצא. שני אלמנטים מחברים בין המשפחות: סולימן בעצמו והקוסקוס המצוין שמבשלת רעייתו לשעבר. תרומתו למשפחתו לשעבר היא דגים שאותם הוא לא דג בעצמו אלא מקבל מחבריו, ואשר במקפיא של המשפחה מצויים כבר בשפע, הכול ''תרומתו'' שלו.
סולימן מיואש בתחילתו של הסרט ומיואש גם בסופו, מעין מוצר המוני במערכת של הכלכלה הגלובלית שנקלט לתוכה ונפלט ממנה, ואין שום מסגרת, ביטחון סוציאלי וכיו''ב, למעט כספי הפיצויים, שיקיימו אותו, והוא עדיין אדם לא זקן יחסית. גם זה כמדומני, מסר של קשיש, ורבים ימצאו בו את עצמם. אבל יש גם אור בסרט.
המשל
כאמור, הביקורת המקצועית על הסרט נכתבה כבר והרוב רואה בסרט יצירה יפה ומרתקת, ליהוק יפה, עלילה שבסיומה גם מתח - איפה הקוסקס המובטח? כמו בכול יצירה טובה גם אם התגובה למסר היא חיובית, הטעמים שונים. אני ראיתי בסרט מעין חזרה לשבטיות, למשפחה, כמשענת יציבה בעתות מצוקה, כאי האחרון שיש בו מעגן לאומללים. אמנם בחברה האנושית, לצערנו, דווקא המצוקה הוציאה את המיטב מאיתנו בין אם מדובר ביצירה ספרותית, אמנותית, מוסיקלית ובין אם מדובר בעזרה ממש, כמו בסרט ''הגרגר והדג''. למבוגרים שבינינו אולי זכור הסרט, משנות ה-50 שנקרא ''אילו כולם היו כמוהם'', סרט שהוקרן בשיא המלחמה הקרה, כאשר אניית נוסעים מיטלטלת על גלים סוערים בלב האוקיינוס האטלנטי, וכל חובב רדיו בעולם, וכל המדינות ללא יוצאות מן הכלל, מזרח, מערב, צפון ודרום, נחלצים לסייע לספינה לבל תרד למצולות. אז, בעידן המתח הבין מעצמתי, יצאנו מן הסרט עם מעט תקווה.
אולי זאת התשובה של קשיש לעולם המערבי הקר והמנוכר, עולם שבו קל יותר ליצור קשר בין האדמה לבין המאדים מאשר בין השכנים או אפילו בתוך המשפחה, ואתה זקוק לתקשורת המונים ליצירת קשר מלאכותי. אחד מסימני ''הכפר הגלובאלי'' שאליהם התייחסתי במאמרים אחרים. אני משער שזה קיים בטוניסיה, מכורתו של קשיש, אולי גם בדרום צרפת, ואפילו אצלנו. אבל זה אי בתוך אוקיינוס של עולם שהקליפה שלו מתחממת והלב שלו מתקרר, עולם שבו ההישגיות המיידית, האישית, האנוכית היא השולטת. ויש עוד היבט חשוב, ההיבט הכלכלי. הכפר, המסגרת השבטית, אינה מספקת פרנסה, ואנשים נוהרים אל המרכזים האורבאניים בתקווה למצוא סיכוי טוב יותר לחיים. לחלק, זה מצליח. לרוב,זה מהווה בסיס חדש לעזובה, למצוקה חדשה, לאפליה, לחיות בשוליים או להישאר homeless. בכול מקרה זאת ההתחלה של המשפחה המתפרקת.
את הקוסקוס, כמו את החמין (הצ'ולנט) לא אוכלים לבד, אלא במשפחה. שניהם הם סמל למשפחתיות. במסגרת המשפחתית, בקרב היהודים בכלל ובארץ בפרט, הזיקה ההדדית עדיין קיימת אף כי גם במשפחות החרדיות או הדתיות לאומיות, שמסגרת זאת היא יסוד מוסד אצלם, ישנם סדקים ואלה הולכים וגדלים. מבחינה זאת, הסרט הזה הוא בעצם ערגה למשהו שהיה ולא ישוב עוד. האופטימיות, כביכול בסיום הסרט, היא הפסימיות לגבי המציאות הממשית.
חזרה אל המשפחה, אל השבט - בסרט ובמציאות
