האם בעידן הכלכלה הגלובאלית יש להון השפעה על מלחמה ושלום. נושא זה התעורר, בין היתר, בעת האירועים בקווקאז בסכסוך שבין רוסיה לגיאורגיה על החבלים הבדלניים. התשובה לשאלה הזאת היא אמנם מורכבת מאוד אך בהכללה, ההיסטוריה של המאה ה-20 נתנה תשובה שלילית. ומה שקורה כיום מחזק הנחה זאת. היה גם עידן אחר שבו ההגדה הפכה לאגדה והיא קשורה בהון יהודי, ב''בית רוטשילד''.
ב''מבט'', של ערוץ 1, בתאריך 11.8.2008, תוך כדי סיקור האירועים בגיאורגיה, העיר הפרשן לעניינים בינלאומיים
דוד ויצטום כי ''עכשיו ש
רוסיה אינה קומוניסטית, אלא קפיטליסטית כמו
ארה''ב, האוליגארכים לא רוצים מלחמה''. זאת הייתה אמירה שאינה נטולה היגיון בכול הקשור בהשפעה שקיימת כיום של הכלכלה הגלובאלית על הגיאואיסטרטגיה. היא לא באה להשוות בין מלחמה ממש, לבין נגיחה מסוג הבריוני של רוסיה נגד
גיאורגיה. ודאי שהיא לא נועדה להשוות בין המצב בארה''ב לבין המצב ברוסיה. הכלכלה הרוסית שגם היום היא ריכוזית ובנויה בעיקר על משאבי אנרגיה, נפט וגז, היא פגיעה יותר בהשוואה לכלכלת המערב בכלל וארה''ב בפרט.
הבורסה, ככלל, להוציא חברות שסוחרות בנשק, לא אוהבת סכסוכים בינלאומיים, בייחוד כאלה שנוגעים לשווקים שבהם היא פועלת ומהם היא מושפעת. אבל זה לא אומר שיש לה מעין ''וטו'' על אירועים של שלום ומלחמה. הא ראייה בעקבות האירועים בגיאורגיה והמתח בין ארה''ב והמערב לרוסיה, משקיעים בינלאומיים מכרו נכסים ברוסיה והמדד של הבורסה הרוסית נפל. רוסיה עצמה, אף שהמערב תלוי במקורות האנרגיה שלה, תלויה בהשקעות של המערב, בטכנולוגיה שלו ובאמצעי הולכה של גז ונפט. ובכל זאת הפרלמנט הרוסי, והנשיא, אישרו את זכות החבלים הבדלניים בגיאורגיה, לעצמאות. זאת עדיין לא מלחמה, אך יש בה יותר מבדָל של ''מלחמה קרה''. זה brinkmanship – הליכה על הסף.
מכול מקום ההערה של ויצטום ראויה לעיון ולדיון בעידן שבו נסתיימו המלחמות האידיאולוגיות, והמאבק העיקרי עבר לתחום הכלכלי. ככלל, מלחמה לא טובה למשק ולכלכלה. זה בחזקת האקסיומה. העובדה שהמשק הישראלי לא נפגע קשות כתוצאה ממלחמת לבנון השנייה היא בגדר נס. ההפסד הוא בכול, ללא יוצא מן הכלל, חיי אדם, נפגעים, נכים, גמלאות, פיצויים שלא לדבר על המשק בעצמו, התעשייה, המלאכה, השיקום וכיו''ב. בכול זאת, כעקרון, הכלכלה לא מנעה מלחמות, לא רק בעולם העתיק אלא גם בעולם החדש.
להיפך ברוב המלחמות הכלכלה נרתמה בשרותן. הדוגמה הטובה ביותר בעת החדשה היא
גרמניה הנאצית. שר החימוש
אלברט שפֶר הפך את התעשייה הנאצית למנוף אדיר של המלחמה ו
היטלר גמל לו על כך, עד ששפר הגיע למסקנה שהיטלר הרחיק לכת. הוא אמנם לא הוצא להורג בעוון פשעי מלחמה אך ישב בכלא שפנדאו 20 שנה. זה אמור גם לגבי ארה''ב. התעשייה והמשק האמריקניים, במלחמות העולם, נותבו רובם למטרות המלחמה ולסיוע לבעלות הברית בראש וראשונה,
בריטניה ואחר כך גם
ברה''מ. יש גם ערך מוסף טכנולוגי למלחמה. הרבה המצאות שהן תוצאת הכורח הצבאי, הופכות לאחר המלחמה כאמצעי בשרות אזרחי. ללמדכם כי כאשר מדובר במלחמה אין בעיות של תקציב ביטחון. הרוב הולך למטרות המלחמה. השוק האזרחי אוסף את השאריות, וגם זה משהו.
רווחי מלחמה
רבים הם אנשים שהתעשרו בעיתות מלחמה, בין אם עסקו ביצור כלי מלחמה או סיפקו שירותים לכוחות המזוינים. והיו גם מקרים של התעשרות לאחר המלחמה. הצבא משאיר אחריו עודפים בצורת כלי נשק או גרוטאות ויש לכך לקוחות בשוק האזרחי. אני מכיר מכתובים משפחות בארץ שהתעשרו לאחר מלחמת העולם הראשונה והשנייה מן העודפים הללו. ויש לכך גם פן מכוער כאשר מספר ניצולי שואה ניצלו את התוהו ובוהו בעיקר בגרמניה כדי לעשות הון, מהם בתחומים מפוקפקים ובדרכים מפוקפקות עוד יותר. הם לא היו רבים. אבל היו, וראו בכך מעין צדקנות על העוול שנגרם להם. וכדרכם של מתעשרים, שוכחים להם זאת כאשר העושר שלהם, ברבות השנים (כדוגמת ''הברונים השודדים'' באמריקה) משמש צינור להעברת תרומות או השקעות.
ובכלל, האם תתכנה מלחמות בהיקף של שני מלחמות העולם, מלחמות שלא ידענו אותן יותר מ-60 שנה, ובייחוד לאחר נפילת האימפריה הקומוניסטית. בשנת 1989 טען
פרנסיס פוקויאמה (בספרו,''
קץ ההיסטוריה והאדם האחרון'', 1992) כי לאחר התרסקות האידיאולוגיה הקומוניסטית אין לרעיון הדמוקרטי ליברלי מתחרה, ומשום כך מלחמות גדולות לא יפרצו. לאחר פיצוץ מגדלי התאומים בשנת 2000 תיקן עצמו פוקויאמה והוסיף סייג שלא מדובר בפעולות טרור בינלאומיות, אך התיזה שלו שרירה וקיימת. אבל פוקויאמה לא הביא בחשבון מאבקים כלכליים, ותחרות בין גושית חדשה שלא על בסיס אידיאליסטי אלא על בסיס של שליטה. הקומוניזם, כפי שהוא היה נעלם, גם ב
סין, אך העריצות קיימת. הפוטיניזם קם במקום הקומוניזם, משטר צאריסטי כמעט, שיש לו נטיות אימפריאליות, לפחות בקווקזיות הסמוכות, כפי שהזכרנו, וגם במה שקרוי ''ציר הרשע''. ובאזור שלנו, במקום משטר השאח הפרסי קם החומייניזם, שיש לו שאיפות דתיות אימפריאליות. רוסיה ירשה את ''האלביון הנוכל'' בצביעות שלה באזור שלנו. אידיאולוגיות בלבוש אחר.
אך אנו עוסקים בהיבט הכלכלי. במאמר (
זהירות, אשליה גדולה לפניכם) שפרסם לא מכבר
פול קרוגמן, פרשן כלכלי אמריקני בולט ב''הרולד טריביון'', הוא עוסק בסוגיה זאת. הוא מזכיר כי ב-1910 ארבע שנים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה פרסם הסופר הבריטי סר
נורמאן אנג'ל ספר בשם:
The great Illusion - a study of military power to national advantage (האשליה הגדולה - עוצמה צבאית מול תועלת פוליטית). סר נורמן טען כי המלחמות חלפו מן העולם, משום שבעידן של פיתוח תעשייתי מואץ אפילו המנצחים במלחמה מפסידים יותר משהם מרוויחים. לפיכך אין זה מן התבונה שהם יפעלו בניגוד לאינטרסים שלהם. קרוגמן מוסיף:
הוא צדק, אך אף על פי כן פרצו מלחמות.בכול מקרה, לא ההון עצר את המלחמות. להיפך, כאשר נתקבלה ההחלטה על ידי השלטון, ההון הלך עם המלחמה ושרת אותה, וזה נחשב למעשה פטריוטי. יחד עם זאת אמירתו של ויצטום, יש לה דווקא שורשים היסטוריים, וליתר דיוק - יהודיים. ידוע שיהודים עשירים הייתה להם השפעה על השלטון מקדמת דנא, גם במזרח וגם במערב. אין בכוונתי לפרט ברשימה זאת. מה גם שמדובר בהיבט ספציפי, בינלאומי. כאן מדובר במשפחה יהודית אשר חלשה במידה רבה על הבנקאות במרכז אירופה, במאות ה- 18 וה-19, משפחת
רוטשילד.
גיטלה ו''הבחורים'' שלה
סמל ''בית רוטשילד''על משפחת רוטשילד לדורותיה יצאו עשרות ספרים. אני קראתי שניים או שלושה, אך זכרתי ספר מיוחד שבו סופר כיצד הרוטשילדים התערבו למניעת סכסוכים בינלאומיים. בדרך כלל, כאשר אני נתקל בספר היסטורי כזה הוא לא מוחזר לחנות הספרים המשומשים. אני מכניס אותו למדף. כלומר הוא שמור. הבעיה שלי היא, כמו בכול דבר גנוז אצלי, היכן שמתי את האובייקט, או במקרה זה את הספר. לא כול הספרים נמצאים בחזית המדף ויש שמצויים מאחור. לא כולם הם מרשימים בגודל. יש קטנים ובעטיפות נייר. לך ומצא, בייחוד שהוא למעשה ליבת הרשימה, למרות המבוא הארוך. מצאתי, ודווקא לאחר חיפוש קצר. ספר קטן בעטיפה רכה בשם
The Rothschilds (פורטרט משפחתי) מאת
פרדירק מורטון, הוצאת Crest Book 1961.
הסיפור מתחיל ב
מאיר אמשל היתום, הלא הוא אבי אבות שושלת רוטשילד מגטו
פרנקפורט ונישואיו ל
גיטלה למשפחת
שאפנר הידועה, שהייתה מבוגרת ממנו בעשרים שנה, אבל בצד הבעל היא הייתה אשת החייל, המלכה הבלתי מעורערת. לפי המסופר ברבות הימים כשהברונית, כבר קשישה מאוד,
(היא מתה בגיל תשעים וחמש) נכנסה אליה שכנה חרדה, שמא בנייה שהגיעו לגיל הגיוס עלולים להיהרג במלחמה. היא שאלה אם הברונית שמעה איזו בשורה מ''האישיות הגדולה'' (כנראה ביסמרק - צ.ג.) האם יהיה שלום או תהיה מלחמה.
מלחמה? הקשתה גיטל,
הבלים, הבחורים שלי לעולם לא ירשו זאת.ואכן מורטון קורא להם ''מחרחרי השלום''. לבניי רוטשילד היו קשרים בכול חצרות המלכות באירופה ומה שלא עשו הקשרים עשתה התקשורת. לא באמצעות קווים חוטיים או על-חוטיים אלא פרשים ומרכבות, צי של ספינות ובלדרים ובמקרה הצורך גם יוני דואר. ואם הרוח לא נשאה מהר את היונים, המפרשים של האוניות שלהם עשו זאת. באחד המכתבים של מי שנחשב הדיפלומט המבריק והמשפיע ביותר באירופה
שארל דה טלייראן (ששימש, בין השאר, שר החוץ של נפוליון) נכתב אל לאחותו של המלך
לואי פיליפ:
הממשלה האנגלית תמיד מקבלת מידע מהרוטשילדים עשר עד שתים עשרה שעות לפני שהמסרים מגיעים מן השגרירות. זאת מכיוון שהספינות בשרות הרוטשלידים שייכים לבית רוטשילד, הן לא לוקחות על סיפונם נוסעים ומפליגות בכול מזג אוויר. לטלייראן המבריק מיוחסת האמירה:
הכידונים יכולים לשמש הכול מלבד לשבת עליהם.אכן מדינאי חכם זה עשה הכול כדי להשיג בדרך דיפלומטית מה שלא ניתן היה להשיג בעזרת כידונים. לתשומת לב הפוליטיקאים בעלי עבר צבאי מפואר.
השפעתם של הרוטשילדים חלה כמעט על כול היבשת ובעיקר המעצמות,
אנגליה,
צרפת,
פרוסיה- גרמניה ו
אוסטריה. הקנצלר האוסטרי הנסיך
מטרניך הורה לכול הנוגעים בדבר כי
בשום אופן אין לעצור שליחים של בית רוטשילד שעושים דרכם בנתיב לומברדיה בין נאפולי לפאריס. הם יכובדו כשליחים רשמיים ויש לסייע להם בכול. ומטרניך ידע היטב באיזו צד מרוחה החמאה הרוטשילדית.
יש לנו החזקות בשווי של 900,000 רנטים (קרוב לשני מיליון פרנקים צרפתיים) כתב ג'יימס רוטשילד לאחיו סולומון ב- 1830. ואם השלום יישמר הם יהיו שווים 75% בעוד במקרה של מלחמה ערכן יירד לכדי 45%. זאת הסיבה שכאשר בשנת 1839 המלך
ליאופולד של בלגיה, שזה עתה נולדה כמדינה, ביקש לספח לעצמו את הפרובינציות של
לוקסמבורג ו
לימבורג מידי הולנד - הבחורים של גיטל אמרו: לא!!!.
ממשלת בלגיה לא תקבל פרוטה שחוקה מאיתנו, כתב
סולומון,
אף שהם עמדו בפתח וביקשו כסף. ככול שקשה לי לסרב לתחינות אלה, אני אחוש מפוצה אם בלגיה תיסוג בה מכוונותיה והשלום ישרור. בלגיה חזרה בה, הרוטשילדים הלוו.
גם קנצלר גרמניה
אוטו פון ביסמרק הגדול הגיע לאותה מסקנה.
מטבע הדברים, הוא כתב ליועצו, אשר ניסה לקבל הלוואות לממון חימוש פרוסי, שה''הבית'' (בית רוטשילד - צ.ג.)
יעשה הכול שביכולתו למנוע פרוץ מלחמה. עובדה זאת מוכיחה מידת הרגישות שדרושה בעיסוקים עם רוטשילד.כיום הדברים הם לא רק הגדה אלא נשמעים כאגדה. ההון של הרוטשילדים מנע מלחמות. הלוואי בימינו.
לו היינו רוטשילד - על כלכלה גלובלית ומלחמות
