במאמרי הקודם,
הבג''ץ - עד היכן?, הבאתי מספר דוגמאות לעתירות שעצם הדיון בהן עורר מחלוקות בציבור.
דוגמא נוספת, מהחודש האחרון היא העתירה של
ארגון אלמגור, ארגון של משפחות נפגעי הטרור, כנגד החלטת הממשלה לשחרר כ-200 אסירים פלסטינאים כמחווה לנשיא הרשות הפלשתינאית,
אבו-מאזן (
בג''ץ דחה עתירה).
בסופו של דבר העתירה נדחתה, אך, עיתונאי מסוים הגדיר את מה שקרה במהלך הדיון בכותרת ''
בג''ץ התחרפן''. וזאת למה? בגלל רצף ביטויים של שופטי העליון אדמונד לוי ואילה פרוקצ'יה כנגד נציג המדינה, המשנה ליועץ המשפטי, מלכיאל בלס (
שעתו של שופט).
ומה נאמר בדיון?
לוי:
מחווה לאבו-מאזן? אותי זה לא משכנע.פרוקצ'יה:
יש חידוש במהלך השחרור הזה,... ראשית, משום שהוא לא נעשה כנגד תמורה כלשהי, ושנית כי הוא סוטה מקריטריונים שנקבעו בעבר,... לכן נשאלת השאלה, מה עומד מאחורי המהלך הזה?ושאלה נוספת:
כאשר אין תמורה לשחרור, עולות השאלות.ולוי לא משתכנע:
הרי אתם יודעים, שלחץ מתמיד מביא לשחרור אסירים. מה קרה הפעם?ועלתה גם שאלה נוספת. האם עניין שחרור האסירים הוא, בכלל, נושא לדיון בבג''ץ?
ועל כך ענה השופט לוי:
אין חובה בדין שבג''ץ לא יתערב בנושאים מדיניים. זהו סכר שבג''ץ שם לעצמו (
בג''ץ על שחרור האסירים).
אז, על רקע החלטת שופטי הבג''ץ לדחות את העתירה, מה מקומן של השאלות האלה? הרי, לפי מהות השאלות, השופט לוי אינו מקבל את גישת המדינה (''אותי זה לא משכנע'') השופטת פרוקצ'יה אינה מאמינה למדינה (''מה עומד מאחורי המהלך הזה?'').
אז למה דחו את העתירה? כי זה,
בא כחלק מהחלטה ישראלית לחזק את התהליך המדיני המתקיים עם הצד הפלסטינאי, עימו מתנהל משא ומתן. העיתוי של מהלך החזרת האסירים, והרכב הרשימה שהתגבשה, לרבות הסטייה מהקריטריונים המקובלים להחזרה, נועדו כולם לשקף צרכים שעלו במשא ומתן האמור.
אם זה חלק מ''תהליך מדיני'' במסגרת ''משא ומתן'' ו''העיתוי'', ה''הרכב'', ה''הסטייה''- ''נועדו כולם לשקף...'', על מה היה צריך הבג''ץ לדון? האם הוא חלק ממקבלי ההחלטות המדיניות?
או שהוא רוצה להיות במרכז הדיון המדיני.
לטעמי- שוב מדובר בתרגיל של יחסי ציבור וקבלת תשומת לב ציבורית באמצעות התקשורת.
עניין נוסף שעל לדיון, האם הבג''ץ בכלל אמור לדון בעניינים כגון שחרור אסירים.
אמר השופט לוי- אם נרצה נדון ואם לא, לא נדון. כלומר: זה כן בתחום עניינו של הבג''ץ וההכרעה (אם לדון או לא) היא בתחום טעמו של השופט התורן.
ומה נאמר בפסק הדין הזה?
המדובר הוא בהחלטת הדרג המדיני בעניין מובהק שבמדיניות, הכרוך במערכת היחסים בין ישראל לרשות הפלסתינאית. מושכלות ראשונים הם כי אין בית משפט זה נוהג להתערב בהחלטות הדרג המדיני כגון דא. הריסון השיפוטי שבית משפט זה גוזר על עצמו ביחס להחלטות הדרג המדיני בכלל, וענייני שחרור אסירים בפרט, עלה בפסיקת בית משפט זה פעמים רבות.
אם כך, למה בכלל דנו בעתירה? מדוע לא נדחתה על הסף?
ובכלל, איך זה תואם את אמירתו של השופט לוי, דלעיל, שגם הוא שותף לאמור בפסק הדין?
כאמור '' הבג''ץ התחרפן''; או, עתירה נוספת שתוצאתה ידועה מראש.
השבוע,
אוגוסט 2008, הגיעה לסיומה עתירה נוספת (
הגבלת תשדירים פוליטיים).
בשנת 2003, הגישה תנועת
''המפקד הלאומי'' (למי שאינו זוכר, התארגנות בראשות עמי איילון וסרי נוסייבה להחתמת מספר גדול של ישראלים ופלסטינאים ליישום הסכם עקרונות הדומה ל''הסכם ז'נבה'') עתירה נגד רשות השידור, הרשות השנייה, הרדיו והיועץ המשפטי שדחו את בקשתם לשידור תשדירים לקידום נושא המיפקד. וזאת בטענה שמדובר במסר פוליטי ולא מסחרי.
עתה, אחרי 5 שנים, ניתנה סוף-סוף פסיקה והעתירה נדחתה על ידי הרכב מורחב של 7 שופטים, בדעת רוב (5 נגד 2).
מה שמעניין בעתירה זו היא העובדה כי ''לקח'' לבג''ץ, שמטבעו (כפי שהוסבר במאמרי הקודם
הבג''ץ- עד היכן) אמור לפסוק מהר, 5 שנים בכדי להגיע להחלטה.
ונשאלת השאלה: איזה ערך מעשי יש להחלטה זו?
מי בכלל זוכר מה זה ''המיפקד הלאומי''? היכן עמי איילון כיום והיכן סרי נוסייבה כיום?
נניח לשם העניין שבג''ץ היה
מקבל את העתירה, איזו תועלת הייתה בכך?
המסקנה:
שופטי בג''ץ נכבדים, עסקו ודונו בעניינים משפטיים בלבד. תשאירו עניינים מדיניים למדינאים, עניינים תחוקתיים לכנסת, עניני בטחון לאלופים ותתרכזו בנושא שלשמו נבחרתם – הגנה על האזרח מפני כוחן המאיים של הרשויות ואז תוכלו לדון ולפסוק בזמן סביר לתועלת האזרח והמדינה.
''בג''ץ התחרפן''
