ככל שמתבהרת התמונה האמיתית מאחורי ערפל הסילופים התקשורתיים שהציפו את ערוצי הרדיו, הטלוויזיה והאינטרנט לאחר צאת יום הכיפורים, מסתבר שמדובר בעוד התפרצות אלימה של ערבים נגד אוכלוסייה יהודית, הפעם בעיר עכו. כאמור, שוב פוגרום ערבי מהדגם ההיסטורי המוכר, כמו פרעות אוקטובר 2000, וכמו הפוגרומים הערביים הסדרתיים נגד היישוב היהודי בשנים שטרם קום המדינה. אם לטובה ואם לרעה, היהודים עדיין לא למדו את מלאכת הפוגרום מבן הדוד הערבי.

יחד עם זאת, יש לזכור שהערבי הוא בן משפחתנו, אמנם פראי באופיו, אך גם הקרוב אלינו ביותר בתפישה הרוחנית האלוקית. למרות הצמיחה ההיסטורית של הנצרות מתוך היהדות, האיסלם הוא זה שנבע ישירות מתוך מקורות הרוח היהודיים. לא בכדי נאבק מוחמד בראש ובראשונה נגד השבטים היהודיים מבני ערב, והיקף מלחמותיו נגד השבטים היהודיים מעיד על מידת התפשטותה של היהדות בערב בזמנו.

מכל נקודת מבט, השקפת עולם או תפישת מציאות, שעליה מתבוננים על המקרא, אין ספק שהחוכמה המקראית, בפשט, דרש, רמז וסוד, מקרינה תובנה נצחית של המציאות הקיומית בכלל, ושל הגורל היהודי בפרט. למרות המכות שניחתות עלינו שוב ושוב בשל סירובנו הממלכתי להכיר בנצחיותן של התובנות המקראיות, במצח נחושה אנחנו ממשיכים להתעלם מהן ולהפר את מוסר ההשכל הגלום בהן.

מלכתחילה היה מוחמד סמוך ובטוח בכך שאינו מייסד דת חדשה אלא ממשיך את הפצת הבשורה היהודית המונותיאיסטית שהתגלמה גם בנצרות. כנוצרים לפניו, האמין גם מוחמד בכך שהוטל עליו ועל בני עמו להיות אלה היורשים את מעמד מגשימי הבשורה היהודית מידי היהודים עצמם. שכן, בעיניו כבעיני הנצרות שקדמה לו, היהודים איבדו את מעמדם כמנהיגיו הרוחניים של העולם בשל מרדנותם נגד בורא עולם.

כך שלאור הנסיבות הקיומיות של מדינת היהודים המתנכרת באורח קבע לערכים מקראיים מכוננים, מאליהן מתעוררות מחשבות נוגות ביחס לאותו ריפיון רוח יהודי שהוביל להתהוותן של הנצרות והאיסלם.

הדוגמה הממלכתית המובהקת ביותר לניתוקו של העם היהודי ממקורותיו הרוחניים היא הדבקות האובססיבית בתפישת מציאות המגדירה את האוטופיה של שלום וביטחון כמטרה שניתנת להשגה על ידי קומבינציה של פשרנות טריטוריאלית, תחכום מדיני ועוצמה צבאית. בו בזמן שהמקרא, המגובה על ידי ניסיון היסטורי מצטבר, מבהיר השכם והערב ששלום וביטחון נובעים ישירות אך ורק מתוך שלמותו המוסרית של העם, ושום מניפולציה ממלכתית לא תעניק ליהודים את האוטופיה הקיומית כל עוד הם ממשיכים להתבוסס בביצת השחיתות המוסרית.

כך גם התפישה המופרכת של דו קיום. המקרא מבהיר במפורש שהעם היהודי הוא עם לבדד ישכון, ואינו מתערב בגויים, אלא אך ורק תחת אילוצי הגלות. במסגרת לאומית ממלכתית ממחישה המציאות שאין שום עתיד קיומי לעם היהודי במצב של קיום משותף עם עמים אחרים. ההיסטוריה הישראלית מלמדת שוב ושוב עד כמה אין שום סיכוי של דו קיום עם בני דודינו הערבים, ועל אחת כמה וכמה עם עמים שאינן נמנים עם קרובינו הגנטיים. לא בכדי מפריד המוסר המקראי המכונן את דרכיהם של יצחק וישמעאל.

מעמד הסגולה הוא גם זה שאינו מתיר לעם היהודי לנהוג כערבי ולהתפרע כמוהו בחינגה אלימה של פוגרום. את ההשתוללות הערבית אנחנו חייבים לקבל בראש ובראשונה כמוסר השכל קיומי המיועד לחלץ אותנו מתוך המבוי הממלכתי הסתום שבתוכו אנחנו הולכים ומסבכים את עצמנו. את הטיפול בפורעים הערבים יש להניח למשטרה, למרות חולשתה המופגנת.

ברובד הרוחני כל פעולת תגמול אלימה נגד ערבים תהיה משולה לשבירת המדחום שמראה לנו כי טמפרטורת הגוף עלתה בשל מחלה. הערבים רק ממחישים לנו את האמת הקיומית הבסיסית שלנו, שאותה נוטה העם היהודי לשכוח לכל אורך דרכו ההיסטורית, ועל השכחה הגורלית הזאת שילם תמיד מחיר כבד.

מכאן שכל הצדקנים המטיפים על ''דו קיום'' וכל נביאי השקר המעלים באוב את חזיונות ''השלום והביטחון'' הם חוטאים ומחטיאים, המובילים את העם אל תוך המחשכים, אל מנהרה אפלה ללא מוצא. בינתיים, עמי העולם הם אלה המזכירים לנו מי אנחנו ומהו גורלנו, ואנחנו עדיין מסרבים להכיר את עצמנו.

---